נעורים בדיכאון: על "מתילדה סאביץ'"
גם קורא שלא מתאהב בגיבורה הטראגית של "מתילדה סאביץ'", ייטמע בסיפור באופן שיחייב אותו להמשיך ולקרוא
מתילדה סאביץ' כריכת הספר
יש בו פניות רבות לסמטאות מעורפלות ורחובות ללא מוצא ופתחים אפלוליים מוגפים למחצה, עד כי נדמה שהקריאה בו היא תהליך של חדירה דיפוזית לטקסט. הוויית הספר היא כעין הזיה קודרת, ונדמה שגבולות הטקסט מתרחבים ומתכווצים בתנועה איטית ומתמדת. אולי דווקא בגלל זאת נדמה שבני גילים שונים ימצאו דרך להיכנס אליו.
גם קורא שלא הלך שבי אחר הגיבורה החרדה ואחרי הוריה השבורים, ימצא עצמו מוטמע בסיפור באופן שמחייב אותו להמשיך ולקרוא עד הסוף הפתוח. החיים עתידים להמשיך בסוף הסיפור הזה. הגיבורה תתבגר ואות הטרגדיה המשפחתית יישאר טבוע בה כמכוות אש לתמיד.
וכך, למרות שאין לי חיבה לסיפורי טרגדיות משפחתיות, ערוץ כתיבה שהאמריקאים בונים עליו רבות, חלפתי בסמטאות הסיפור לא בלי עניין, והגחתי ממנו ביגיעה מסוימת. בדרך הקריאה המנדנדת לעתים, ליקטתי את חוכמתו הפסיכולוגית של הסופר ואת יכולתו לבנות סיפור פיוטי אמין.
מובן שהמסתורין המסוים והחידה הבלשית שהוא רוקם פנימה מזריקים מתח לעלילה, שבלעדיהם הייתה כמעט מובנת מאליה. סיפור התאבדות של נערה אמריקאית מעיירה קטנה עלול להיות משעמם מלכתחילה, אלמלא סופר מנקודת ראותה של אחותה הצעירה שנאלצת להתאבל בדרך לבדית משלה.
ויקטור לודאטו, מחזאי עטור פרסים, בחר לדבר ברומן הביכורים שלו בגוף ראשון יחיד, ובקולה של נערה. זאת משימה קשה, והיא קשה עוד יותר כי מתילדה אינה גברת שגרתית. היא רגישה, היא מתבודדת, והיא חווה את התאבדות אחותה בלי שהמבוגרים יידעו לתמוך בה. לודאטו מתיישב בתודעתה בצורה משכנעת ומעצב את ההתמודדות המרדנית שלה עם האסון.
המבוגרים נראים רק דרך מבטה של מתילדה והם מתאמצים להתאפק ביגונם. לודאטו משרטט היטב את ביטויי ההתנהגות השונים של האבל המשפחתי.
היגון והכעס והאשמה והאמפתיה אינם מביאים לפורקן ולהידברות, אלא משרטטים את כלובי האבל האישי הסגור של האב, האם והבת, שנותרה להתבגר מתוך זעזוע שאינו שוכך.
"לא כולנו יכולים להיות אהבה אהבה אהבה כל הזמן. לא בימינו ובתקופתנו בכל אופן", חושבת מתילדה. היא מבטאת עמדה צינית מרכזית ברומן. אף אחד לא לא יעטוף את הנערה בחיבוק, לבד מאבא שלה, וגם הוא אינו ער למתחולל בנפשה. אף אחד לא יראה את הזולת באופן ישיר. לא יביט בו ויבין לליבו. במיוחד לא האֵם שמתילדה משתוקקת להכרתה, ואפילו לא החבֵרה הטובה.
מתילדה עצמה, בת התקופה, אינה יודעת חמלה. ולכן, איש לא יופתע אם לא תגיע התרה רגשית בעמוד האחרון. אולי זאת דרכו של לודאטו לבדל עצמו משאר מספרי הטרגדיות המשפחתיות בנוסח הטלוויזיה האמריקאית.
ויקטור לודאטו, "מתילדה סאביץ'", מאנגלית: שאול לוין, כנרת-זמורה-ביתן, 271 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם