הלך רוח: חמישה מורים ספרותיים
מתומאס מאן ועד ש"י עגנון. לרגל תחילת השנה האקדמית בחרנו חמישה ספרים שגיבוריהם הם מרצים מתחום מדעי הרוח ושבין דפיהם משרטטים אבטיפוס של מרצה שחייו הם מסע, או תנועה בלתי פוסקת
בדרך זו הם מצליחים לרקום מעגל של חיים - בין הרציו לנשגב, ובין השיטתי והמסודר לבין הפורץ והמתפרץ, וכן לאזן את קיומם ואת זה של העולם הסובב אותם, וזאת בשתי צורות תפיסה מנוגדות ומשלימות זו את זו: שיכלית ורוחנית.
המציאות יודעת לספק הן בעבר והן בהווה דוגמאות לזן כזה של מרצים שמונעים דרך שני מקורות אנרגיה אלו: השכל והרוח. החל מלאה גולדברג, חוקרת ספרות, סופרת ומשוררת, עבור לצבי לוז, חוקר וסופר וכלה באריאל הירשפלד, חוקר, מסאי וסופר. דומה שאפשר לאפיין מרצים כאלו בסער ופרץ, לצד עצבות נוגה. על הניסיון, כך נדמה, לדלוק אחר פשר הדברים, ובמין דחף שאינו מרפה.
לרגל תחילת השנה האקדמית בחרתי ספרים אהובים שגיבוריהם מרצים מתחום מדעי הרוח ושבין דפיהם משרטטים אבטיפוס של מרצה שחייו הם מסע, או תנועה בלתי פוסקת וחסרת מנוח.
מנפרד הרבסט הוא הגיבור כאן. רק מורך ליבו גרם לנו להסכין עם הרומנים שניהל מהצד עם ליסבט ניי ועם שירה, למרות אהבת אישתו המסורה הנרייטה. ואיך שלא הצליח להיתפס על-ידה ברחבות ירושלים? השד יודע. אבל הליבידו המוגבר של מנפרד הוא למעשה רק תחליף לדבר האמיתי שמניע את חייו ושאין ביכולתו לממשו: הרצון להשלים כתיבת ספר על קבורת המתים העניים בביזנטיון ולהתחיל סוף כל סוף בכתיבת מחזה על אנטוניה, אשת החצר, ועל יוחנן, שר הבירה.
אי אפשר שלא לאהוב את האופן היצירתי שבו עובד הרבסט: עורם פיתקאות זו על גבי זו ומחכה להארה שתצרף אותן לתלכיד אחד. אי אפשר שלא להתרגש איתו כשהוא קורא רומן טוב ודמעות עלו בעיניו מעוצם התרגשות וגם, מהקנאה, כן, קנאת הסופרים המדוברת,
"שכתבו בני אדם שרובם לא ראו כתלי אוניברסיטה [...] בשווקים וברחובות קיבלו את חוכמתם [...] אתה רואה שכאן מקום הבינה וכאן מקום החוכמה [...] (עמ' 172).
הגיבור הוא גוסטב אשנבאך בן החמישים ממינכן. חוקר עצמאי, סופר ומסאי מובחר שמינסטריון החינוך במדינתו שבגרמניה החליט לכלול דפים נבחרים מפרי עטו במקראות לבתי הספר. משהו חורק בחייו. טיול שעורך בינות לרחובות מינכן כדי להניע את המנגנון היוצר מוביל אותו לקבל החלטה לצאת לחופשה בוונציה החושנית.
שם הוא פוגש בטאדז'ו. הו' טאדז'ו: הנער הפולני היפהפה. כמה שקרים אשנבאך מספר לעצמו עד שמודה בכמיהתו הגופנית האסורה לנער; כמה פילפולים והגיגים מופשטים על מהות היופי האנושי הוא מגלגל במוחו, עד שמוציא מפיו את המילים שרוצה לומר: אני אוהב אותך! הספר יכול ללמד על המתח האמנותי שיוצר השקר שיש אומרים שהיה של תומאס מאן עצמו: היותו הומוסקסואל חבוי.
דוויד לורי, גרוש בן 52, הוא גיבור הרומן. פרופסור לשפות מודרניות וללימודים קלאסיים שבשל מיעוט הנרשמים לתחום מחקרו, נאלץ ללמד סתם קורסים בתקשורת. גם בהיותו מרצה מיומן בתחומו, הוא נהנה אפוא מזמן פנוי רב, ובו הוא הוגה בחלומו: לכתוב אופרה. דומה שהגיבור הוא גילגול מאחור יותר בזמן של דמות הנער והעלם בעלי היומרות הספרותיות ששירטט קוטזי, זוכה פרס נובל לספרות, ב'נערות' ו'עלומים' המוקדמים.
מאחר שאין הוא נפנה לכתוב - מרשה לעצמו לורי ללכת בעקבות מיזגו המיני המפותח, ומקיים רומן עם תלמידה. גילוי הדבר מוביל לסילוקו משורות האוניברסיטה. לורי פונה לבקש מקלט אצל ביתו, לוסי. אצלה הוא לומד פרק בענווה, ומעלה את רעיון האופרה על פסים מעשיים יותר.
המרצה כאן הוא ראימונד גרגוריוס, או בכינויו בפי תלמידיו "מונדוס" (עולם בלטינית). אומנם, גרגוריוס הוא בסך הכל רק מורה לשפות בגימנסיה בשוויץ. אך מומחיותו בכתבים העתיקים זוכה להערצה אפילו בקרב אנשי האוניברסיטה בעירו שמרשים לעצמם להיוועץ בו כשנשכח מזיכרונם המקור למובאה אחת או שתיים.
יום אחד, מואס גרגוריוס בכל זה, ומחליט לפתוח במסע אל עקבותיו של סופר פורטוגלי שספר שלו הגיע אל ידיו. למעשה, הוא פותח כאן במסע אחר אות של חיים שיבתק ממנו את מעטפת המילים שחונקת את חייו. ספר נפלא בעל רבדים פילוסופיים שהוחמץ בביקורת, ומזמן קריאה איטית ומעמיקה על העולם כהשתקפות, כמונאדה, ובמקרה זה - של מילים. וכמה עצוב הוא הסוף.
המרצה הוא מורי שוורץ שגר בבוסטון, ומי שפותח במסע כאן הוא דווקא תלמידו משכבר הימים: אלבום, שמגיע אליו עד לביתו. הסיבה: המרצה הקשיש והחביב חולה במחלת ניוון שרירים, ומחליט לפנות שעות אחרונות ויקרות לשיחות עם אלבום על אודות מהות החיים.
נכון, שוורץ הוא מרצה לסוציולוגיה בכלל, אך הגיגיו הם רוחניים בהחלט. וכן, לא מדובר בפרוזה גדולה, אלא בספר על עזרה עצמית. אך מי יכול להישאר אדיש אל מול המחווה האנושית שבבסיס הספר: פגישה מקץ שנים עם המרצה האהוב עלייך מימי האוניברסיטה, או מול משפטי מחץ ניו איג'יים נכונים כמו: "לפעמים אי אפשר להאמין למה שרואים, אז צריך להאמין למה שמרגישים".
מרגשת גם ההצהרה שיוצאת מפיו של שוורץ שגם בגילו המאוחר, הוא עדיין כואב את מות אימו כשהיה בן שמונה שנים. כך שאולי מסע החיים שלו ושל אחרים נובע מפצע שותת דם, שחיים שלמים הם רק ניסיון לאחותו.
אביבה זרקה היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם