ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: שכבה עם אביה

גילוי העריות החמור ששז תיארה בשיריה חוזר גם ברומן החדש שלה, וגם: מה לשלונסקי וללאור

בפתח הרומן החדש של שז "הרחק מהיעדרו" (עם עובד/הספריה לעם), העוסק ביחסי מין בין אב לבתו, מופיעה אמנם ההתנצלות המקובלת כי "ספר זה הוא פרי דמיונה של המחברת", אבל בפתח ספר שיריה של שז "ריקוד המשוגעת" (סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד), שגם הוא עוסק בגילוי עריות חמור (לצד שירה לסבית פרועה ואלימה מאוד בסגנון יונה וולך), מופיעים האב המתעלל לכאורה, האם ששיתפה פעולה והאחות בשמותיהם המלאים, עם ההקדשה המאוד לא נעימה: "על אף עינויי הגוף והנפש שעינו אותי/ ספר זה רואה אור".
   
בהמשך, בשירים עצמם, מופיעות שורות מסוג: "להתגעגע ליד שמצליפה. להתגעגע/ לריח שלו כשהוא מאמץ אותי נגד רצוני/ אל גופו, גופו שהוא גופי. גופי שהוא גופו. אמא שהיא אשתו. אשתו שהיא אהובתי/ הורי שהם שונאי". וגו'. שורות קשות מאוד.

- מנחם בן עם תובנות השבוע

מה אמת, אם יש אמת, ומה בדיה, אם יש בדיה, ברומן החדש, שבו המספרת היא לכאורה אותה ילדה המתוארת בספר השירים כילדה שאביה שכב איתה ועכשיו היא כבר אשה בוגרת. האמנם שכבה עם אביה, אם שכבה, גם בבגרותה? כל זה לא ברור, שיגעוני, אלים, נוראי, ולא ברור מי מסתתר כאן מאחורי המסכה. מה עוד ששז עצמה, בשמה, מופיעה ברומן כאחת הדמויות המרכזיות, שהמספרת מדברת איתן תדיר ורוצה להתנחם על ידן. כלומר, המספרת לכאורה איננה היא.

מצד שני, יש כאן לא מעט סצינות הנשמעות אמיתיות לגמרי, רחוקות מכל המצאה. וכל זה לצד התפייטויות מרחיקות לכת ומונולוגים של שנאה עצמית זוועתית למדי ויחסי שנאה-אהבה אל האב.  בסך הכל, ספר מעיק, מטריד, מעניין, קשה מאוד במובן האנושי. שונה לגמרי מן הרומן האמריקאי הווידויי ההוא של הסופרת קתרין הריסון, שגם היא שכבה עם אביה וסיפרה על כך בספרה "הנשיקה", אם גם בלי להאשים אף אחד (היא שכבה איתו כששניהם היו כבר אנשים מבוגרים). וזוהי כמובן אומללות מסוג אחר לגמרי.

בסגנון טושטושי אופייני אומר לנו יצחק לאור במוסף האחרון של תרבות וספרות משהו לא ברור על שירתו של אברהם שלונסקי. אנסה להגיד משהו יותר חד-משמעי: לפני כשלוש שנים פנה אלי פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל הקיבוץ המאוחד (ששמע אותי מצטט מהזיכרון כמה בתי-שיר רבי-יופי של שלונסקי), והציע לי לערוך מבחר מתוך שירי שלונסקי. ואכן, זה מה שעשיתי.

ימים רבים שקעתי בששת סדרי השירה של שלונסקי, ולבסוף, לפני כשנתיים, הגשתי להוצאת הקיבוץ המאוחד מבחר הכולל יותר ממאה שירים מתוך יותר מאלף שירי שלונסקי. לכל זה צירפתי מבוא ארוך. ואכן, גיליתי שלונסקי חדש ורב-עוצמה שכמעט הסתתר מהעין במשך יותר מארבעים שנה. המבחר אמור לצאת (כך הבטיח לי שביט מחדש) עוד השנה. נראה.

אגיד רק דבר אחד בשולי שירתו של שלונסקי: בניגוד לטיפוסים מסוגו של לאור, הרואים בארץ ישראל סוג של נדל"ן, גזול לשיטתם

מן הפלסטינים, שלונסקי היה מאוהב לחלוטין בארץ ישראל, החל משירי העלייה לציון "התזכור עת שרנו בספינות הנוכרים/ אנחנו העולים בשמך:/ '...עת יהודים יבואו לארץ ישראל/ מה תרב במעונם השימחה'", עבור בשירי הגלבוע החלוציים והמאוהבים שלו, כשכל רגב מארץ ישראל נושא את הוויית המסורת ונצח ישראל ("גלבוע - זה נשמע כרמז דרש וסוד./ וכמו יונת חז"ל שכינה מנהמה פה./ זה ריח הגווילים או שם המפורש / מכרם המליצות אשר למאפ"ו"), וכלה בחוויה הפריזאית שלו, השונה לחלוטין מחוויית הישראלים תועמלני אש"ף בנוסח לאור.

כי שלונסקי בפריז זוכר את שפת הנצח ואת שם ה' וקורא בתעוזה דתית מופלאה בשם המפורש: "אני ראיתי בהצטרף אות אל אות/ לפשט ודרש של כתב הנצחים./ ואילם ומתרונן עם חצות/ לי הזהיב שם יהוה על הדרכים". מה לך ולשלונסקי, לאור? לך לך אל החברים שלך מאש"ף. וגדעון לוי גם.

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית/ בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת/ וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.

ועוד קצת שלונסקי, למען הכיף. כאן, בשורות המפורסמות על ימי החלוציות בגלבוע ("הלבישיני אמא כשרה כתונת פסים לתפארת/ ועם שחרית הובילני אלי עמל"), כשיישוב ארץ ישראל מחליף את הפולחן הדתי: רצועות כביש שחורות במקום רצועות תפילין, בתים במקום בתי התפילין, אור החוץ האלוהי העוטף במקום הטלית, כי יישוב ארץ ישראל היא כנגד כל המצוות כולן.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה