בולעת ספרים
ערי סטימצקי מודה ברצון שכסף הוא מה שמניע אותו, מסביר שלא הוא האחראי לתרבות הישראלית, ויחד עם זאת מבהיר שאין סיבה לחשוש מפני האיחוד עם כתר
יש לו לערי סטימצקי, יושב הראש ובעליה של רשת חנויות הספרים הגדולה בארץ, לא רק נטייה לאימפריאליזם אלא כפי שזה נראה גם מודעות עצמית גבוהה. סטימצקי יודע שיש לא מעט אנשים בעולם הספרים הישראלי שפוחדים ממנו ומרגישים מאוימים על ידיו. הוא מקרין סוג של ביטחון מהול בחמלה, כזו שמאפיינת חזקים. עכשיו, כשהמיזוג המתוקשר בין סטימצקי לכתר, הוצאת ספרים מהגדולות בישראל, עבר את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים, סטימצקי הפך למשפיע וחזק עוד יותר משהיה. "אני לא מבין את ההתנגדות למיזוג", הוא טוען בנימה שיכולה להתפרש כמתנשאת. "אני מבין שיש מתחרים שלא אוהבים את המהלך, אבל אני לא רואה סיבה להתנגדות מצד מי שהוא לא מתחרה".
בחדר הישיבות בבית סטימצקי, בניין חסר השראה בלב אזור מוסכים בבני ברק, ישנה ויטרינה מיוחדת המכילה את כל הספרים שבהם מוזכרת רשת החנויות שנושאת את שם המשפחה. יש שם עשרות ספרים, כמו למשל "מיכאל שלי", ובכולם מוזכר השם סטימצקי כחלק מהעלילה, כמרכיב ברור מאליו בתרבות הישראלית. העובדה שרשת הספרים שלו מושרשת עמוק בהוויה הישראלית מסבה לסטימצקי גאווה גדולה. "זה מראה לך את העומק של המותג", הוא מסביר את פשר האוסף בוויטרינה. "מותג כזה גדול שבעצם מספיק שכותבים'סטימצקי' וכבר כולם יודעים מה זה. זה מוכיח שספרים זה סטימצקי. באחד מירידי ירושלים הגיע מישהו מארץ זרה והוא היה בטוח שסטימצקי זו המילה בעברית לחנות ספרים".
מייסד הרשת יחזקאל סטימצקי, אביהם של ערי, אליאורה, אליאנה ואלישבע, נולד ברוסיה. בשנת 20', אחרי המהפכה הקומוניסטית, הוא עזב את מולדתו והיגר לגרמניה, שם למד באוניברסיטה כלכלה ומשפטים ולפרנסתו עבד בהוצאת ספרים. הוצאת אולשטיין היה שמה ובה הונחו יסודותיה של רשת הספרים סטימצקי. מכיוון שנחשב למומחה בכל הקשור לתחום ההוצאה לאור, שודך סטימצקי האב לזאב ז'בוטינסקי, שעמל על הוצאת האטלס הראשון בעברית. חצי שנה עבדו סטימצקי וז'בוטינסקי ביחד על הוצאתו לאור של האטלס בגרמניה, תקופה שבמהלכה נזרעו זרעיה של חברות ארוכת שנים. ב-25' ביקר יחזקאל סטימצקי לראשונה בישראל, לרגל פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים והחליט להישאר. כבר באותה שנה פתח את חנות סטימצקי הראשונה ברחוב יפו בירושלים, שעומדת על תלה עד היום. באותה שנה פתח חנות נוספת בחיפה. ב-27' החל לממש את חזונו האימפריאליסטי ופתח חנות סטימצקי נוספת בביירות שבלבנון. במהלך מלחמת העולם השנייה פתח סטימצקי חנות בבגדד ליד המחנה הבריטי, ומעט מאוחר יותר נפתח סניף סטימצקי במלון שפארד בקהיר, חנות שעם לקוחותיה נמנה גם המלך פארוק. חנויות נוספות נפתחו במקביל גם באלכסנדריה ובדמשק.
ההתרחבות העסקית של רשת סטימצקי למדינות ערב לא התרחשה במקרה. זו היתה תוצאה של אסטרטגיה עסקית שקולה ומתוכננת היטב. בחזונו ראה סטימצקי האב את רשת הספרים שלו כסוכנות ספרים למזרח התיכון כולו וכך גם קרא לחברה: "סטימצקי מידל איסט אייג'נסי". אלא שחזונו של האב לא עמד במבחן המציאות. ב-48' הולאמו כל חנויותיו במדינות ערב ורכושו אבד. הוא נותר עם שלוש החנויות בירושלים, בחיפה וברחוב אלנבי בתל אביב.
ערי סטימצקי, הבן היחיד מבין ארבעת ילדי המשפחה, יועד להיות היורש כבר מגיל צעיר. "חונכנו לעבודה. אצל אבי היה משטר עבודה", הוא מספר. "בכל חופשה, עוד בבית הספר העממי, היינו עובדים. אני הייתי נער שליח".
ב-63', לאחר שהשתחרר מהצבא, הצטרף ערי סטימצקי לעסק ועבר בין המחלקות השונות בו. עשר שנים מאוחר יותר מונה למנכ"ל. מאז נכנס הבן לראשונה למשרדי החברה ועד היום גדל היקף המכירות של הרשת פי 230 במונחים דולריים.
סטימצקי הבן הצטרף לעסק אחרי שכבר היה ברור כי חזונו האימפריאליסטי של אביו לא יהפוך למציאות. אלא שהצורך להתרחב ולהתפרש נשאר איתן כשהיה וכך הופנו המאמצים להקמת רשת חנויות בישראל, מהלך שהתברר כהחלטה עסקית נבונה. הגידול המתמשך מאז בהיקפי המכירות של סטימצקי נזקף לא מעט לזכות מדיניות פתיחת החנויות המואצת של הרשת. ב-60' כללה הרשת ארבע חנויות, וב-80' 32 חנויות בבעלות סטימצקי ועוד שלוש בזכיינות. ב-95', אחרי רכישת רשת ספרי, כללה סטימצקי 103 חנויות, מתוכן שבע של ספרי, וכיום מפעילה לא פחות
סטימצקי מחזיקה בנתח של 40 אחוז ממכירות הספרים בישראל. העוצמה שמרוכזת בידיו של הגוף הקמעונאי הגדול באופן משמעותי מהאחרים היא אדירה ובעלת השלכות מרחיקות לכת. חשבו על סופרמרקט שמחזיק 40 אחוז מהשוק. אי אפשר להוציא לשוק אף טעם חדש של יוגורט, שום מותג חדש של גבינה לבנה, לא ניתן להוציא למדפים או להסיר מהם אף מוצר ניקוי, ללא הסכמתו של בעל אותו סופר. זה לא שאסור, זה פשוט לא כדאי. וכך, גם אם 60 אחוז מהשוק נמצא בידיים אחרות, ולפחות במובן המשפטי לא מדובר במונופול, הרי עדיין הצטבר בידיו של סטימצקי הרבה מאוד כוח. סטימצקי מודע לעוצמה הזו.זו הסיבה שבגללה הוא משתדל להישמע ממלכתי, מקפיד להיראות הוגן והגון ובסדר עם כולם. הנה דוגמה קטנה: סטימצקי נראה, על פניו, כאדם שאליו כדאי לפנות לקבלת המלצה על ספר טוב. אחרי הכל הוא עובר בעצמו מדי שבוע על כל הספרים שיוצאים בעברית. בחלקם רק מרפרף, אחרים הוא קורא מכריכה לכריכה. ספר או שניים בשבוע. אלא שלחלץ ממנו המלצה פשוטה אינה משימה קלה.
-מי הסופר האהוב עליך במיוחד?
"לא נוח לי לענות על השאלה הזו. אני אציין שם של סופר אחד ואחרים ייפגעו".
-איזה ספר השפיע עליך במיוחד?
"לא נוח לי לענות גם על השאלה הזו".
-אולי איזו המלצה? משהו שנהנית לקרוא?
"אהבתי את 'צ'רצ'יל' בהוצאת עם עובד. אני אוהב ספרי היסטוריה. אהבתי את 'רודף העפיפונים'. אני קורא גם את רבי המכר של הסופרים הישראלים: רם אורן, אלי עמיר, סמי מיכאל.
-ביקורת, אפשר לקבל משהו?
"שפה עברית מעניינת גורמת לי לקרוא. סגנון הכתיבה מאוד משפיע עלי".
-אתה רואה את עצמך כדמות משפיעה בעולם הספרים?
"אחרים רואים אותי. בעיקר בנושא שנקרא קידום ספרים. נמכרים ברשת ספרים שהרשת חושבת שצריך לקדמם. בחלון הראווה או בהבלטה ליד הקופות או בשולחנות כוח. אנחנו לא נקדם ספר שהוא לא ראוי".
-מה זה "לא ראוי"?
"זה ספר שלא יימכר גם אם נקדם אותו".
סטימצקי הוא קודם כל איש עסקים. הוא אמנם משווק ספרים ולא עגבניות בבסטה בשוק, אבל זה הביזנס שנחשב בעיניו. הוא נחשב לאיש עסקים כוחני, יש יאמרו אפילו אכזרי, מה שמעיד על עובדה ברורה: לא מדובר ביורש אימפריה מפונק. סטימצקי נלחם וכבש והשיג את מה שיש לו באמצעות מאבקים בסביבה תחרותית קשה. עולם הספרים הוא תחרותי ממש כמו עולם הסלולר. הנה רשת סטימצקי, ממש כמו פרטנראורנג', נפלה גם היא קורבן לריגול תעשייתי של מתחרים חסרי עכבות ששתלו במחשביה סוס טרויאני. בענף הספרים, אגב, סבורים כי טומני תוכנית הריגול במחשבי סטימצקי עבדו עבור חברה שהיא גם לקוח של סטימצקי, גם ספק שלה וגם מתחרה.
"כל המנכ"לים יודעים מהכל", טוען סטימצקי, "אין אפשרות שהם לא יודעים. עצם העובדה שהיו כאלה שטרחו להכין חוזים שמחייבים את משרדי החקירות לא לעבור על החוק, מעידה על זה שידעו שהאפשרות הזו קיימת ורק ורצו לכסות את עצמם. כולם רוצים להצליח וזה מפתה אנשים שיש להם פחות עכבות לבצע דברים שאחרים לא יעזו לעשות".
הסוס הטרויאני לא היתה הפרשה היחידה בעת האחרונה שבה נעשו נסיונות להכשיל את פעילותו העסקית של סטימצקי. במיוחד בגלל שבאוויר כבר ריחפה אפשרות המיזוג. לפני מספר חודשים התפרסמה ידיעה בעיתונות שלפיה סטימצקי עומדת להתמזג עם הוצאת ידיעות אחרונות. היתה זו ידיעה מופרכת מיסודה שעשתה לסטימצקי הרבה מאוד בלגן. הוא מצא את עצמו מרגיע, מסביר, מבהיר, מנמק ומנסה לשכנע את כל הסובבים אותו החל בלקוחות, דרך עובדים וכלה בספקים, וגם את אנשי כתר שעימם היה בעיצומו של המשא ומתן, שאין שחר לידיעה.
מאחורי הידיעה הזו עמדו, כך מותר להניח, אינטרסנטים שרצו לחבל בעסקה. על פי הערכות בענף היו אלה המתחרים מצומת ספרים שמוזגו עם הוצאת זמורה ביתן-כנרת שפירשו לא נכון מהלך עסקי אחר של סטימצקי והדליפו אותו לעיתונות. יורם רוז, מבעלי זמורה ביתן-כנרת, סירב לענות אפילו על שאלות רקע.
לסטימצקי לעומת זאת יש מה לומר על מתחריו ופה כבר נעלמת החמלה וגם שלוות הנפש: "בכל השנים הרבות שאני בתחום היו לא מעט כוכבי שביט שזהרו ונפלו ונסגרו. היתה רשת בשם ברונפמן עם 25 חנויות, והיתה ליריק עם 25 והיתה כתר עם למעלה מ-35 סניפים והיתה גרנית שקנתה את כתר ופתחה עוד כמה, ובכל פעם האנשים האלה יצאו בהכרזות כמה הם יותר טובים וזולים מסטימצקי. אז עכשיו זה צומת ספרים. גם צומת ספרים נוקטת בגישה דומה לרשתות האחרות בזה שהיא לא מקפידה על תשלום לספקים במועד. ההצלחה שלה מתבססת על זה שהיא שכנעה את המו"לים שכדי שהם לא יהיו תלויים בסטימצקי כדאי להם לתת לה ספרים בתנאים מפליגים. ובעיקר ללא תשלום על המלאי. היא משלמת למו"לים רק אחרי שמכרה, וגם זה באיחור של חודשיים-שלושה. מוזר שהמו"לים הסכימו לזה. יש כמה מו"לים שעצרו את האספקה לאחר שלא שילמו להם".
-איך זה שאתם שרדתם וכל כך הרבה אחרים התמוטטו?
"תמיד היתה לנו חשיבה כלכלית-ניהולית לצד החשיבה התרבותית. אצל האחרים היתה קודם כל חשיבה תרבותית. התברכנו גם בצוות נהדר של אוהבי ספר וחוץ מזה - מזל ועבודה קשה".
באווירה התחרותית הזו אושר לפני מספר שבועות המיזוג בין כתר לסטימצקי על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים. למי שלא בקי בפרטים נאמר רק שמדובר באחד מהמהלכים העסקיים המשמעותיים והגדולים ביותר בענף הספרים והמו"לות בישראל. מיזם כתר-סטימצקי, שייקרא "כתר ספרים", עתיד לרכז את פעילות ההוצאה לאור ואת ההפצה של סטימצקי וכתר תחת קורת גג אחת. הוא נועד לחזק את סטימצקי בתחום ההוצאה לאור ולאפשר לשני הצדדים למצות את היתרונות לגדול בעיקר בתחום ההפצה. פעילותה של כתר ספרים צפויה להסתכם בכ-50 מיליון שקל. סטימצקי מחזיקה בחברה המאוחדת 48 אחוז וכתר 52 אחוז. ליחסי הכוחות האלה משמעות רחבה יותר מחלוקת אחזקות עסקית. היא גם עשויה לשקף את מאזן הכוחות בין הצדדים או במילים אחרות: לחשוף את מי שיקבע איזה ספר נקרא, החנות או ההוצאה. האינטרס העסקי או התרבותי. את הנקודה הזו חשוב להבין.
-תפרש בבקשה את יחסי הכוחות בתוך השותפות הזו.
"זה מיזוג של הפעילות המו"לית שלנו עם שלהם וכאילו אנחנו רכשנו 48 אחוז מכתר. למרות ההבדל באחוזים אני מניח שנעבוד בתיאום ובהבנה. אני משוכנע בכך. אנחנו לא עסקנו בצורה מקצועית ויסודית במו"לות אלא בצורה שולית, אבל הוצאנו לאור בסטימצקי כמה מהלהיטים הגדולים ביותר שהיו: 'אקסודוס', 'הטיפול בתינוק ובילד' של ד"ר ספוק, הוצאנו לאור את ספרי כל מנהיגי ישראל, ספרי פז לילדים. רצינו לתת למו"לות טיפול מקצועי יותר. יכולנו להקים מחלקה שלנו או לקנות מו"ל או לחבור למו"ל מקצועי קיים".
החיבור בין הגוף הקמעונאי הגדול ביותר בישראל לבין הוצאת הספרים מהגדולות בארץ אמנם קיבל את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים, אבל סופג ביקורות מכל עבר. לא רק מתחרים, גם מבקרי ספרות, עורכי מדורי ספרות בעיתונים, הוצאות לאור קטנות ובינוניות, סופרים ועיתונאים - כולם הביעו חשש משילוב הידיים הגדולות הללו ובעיקר מהשפעת האינטרסים הכלכליים-מסחריים על ההחלטות התוכניות, הספרותיות, הערכיות והתרבותיות.
"זוהי לא נבואת זעם", אומרת בכירה בענף הספרים, "זה כבר קרה במיזוג בין צומת ספרים לזמורה ביתן-כנרת. רק שהפעם מדובר בממדים גדולים עוד יותר".
מנחם פרי, העורך הראשי של הוצאת הספרייה החדשה הגדיר במאמר שפורסם ב-NRG לפני זמן לא רב את המיזוג בין כתר לסטימצקי כמעשה שאחריו לא תהיה הספרות העברית מה שהיתה קודם: "ואני חשבתי ביני לביני, מה לי ולמהלך הכלכלי הזה? בשם איזה מהלך ספרותי חדש הוא יוצא לדרך? איזה טעם חדש הוא מבקש לכונן? האם זיכרון הדברים שנחתם יתרום לספרות העברית ולו "זיכרון דברים" אחד? האם החתונה הזאת תחזיר לזיכרון התרבותי עוד יצירה גדולה אחת מן העבר הספרותי בסדר גודל של "חיי נישואים" של דוד פוגל? אם הסדר הספרותי החדש בבליל האמורפי של הספרות הישראלית הוא אכן אותו גימיק כלכלי-שיווקי, שאמור להבטיח, באמצעות השולחן המרכזי בחנויות סטימצקי, חשיפה של רומנים מסוימים על חשבון הסתרתם של אחרים, טובים יותר, ערוכים ביתר הקפדה, שאתרע מזלם לצאת בהוצאות אחרות - אז באמת נפל דבר".
גם העיתונאי רון מיברגלא חסך שבטו מהמתמזגים ומערך קבלת החלטותיהם ושטח את נבואת הזעם שלו לגבי מציאות שבה, לדבריו, דירקטורים ולא אנשי ספר הם שיחרצו את גורלו של ספר: "שוו בנפשיכם ש-80 אחוז מהספרים שיעמדו לבחירתכם יגיעו אליכם באדיבות ארגונים עסקיים שהם יותר מנגנונים כלכליים תאבי רווחים. . . מספיק שמישהו כמו רוז (יורם - א.כ), ערן זמורה, ערי סטימצקי, יפתח דקל ואחרים ירים גבה, יביע הסתייגות מרמת הסיכון או ידפוק באגרוף על השולחן בחדר ישיבות כדי שהספרים היותר מרתקים, קטנים וחדשניים ייפלו על הרצפה בקול חבטה עזה. זה עד כדי כך פשוט ועד כדי כך מהביל ומאיים".
בענף הספרים חוששים מאוד ממצב שבו השיקולים הכלכליים הם שיכריעו את עתידם של ספרים ולא שיקולים תרבותיים-ספרותיים. בענף חוששים כי גם אם במוצהר יישמר חופש הפעולה של עורכי כתר, הרי שבפועל כולם ינסו לרצות את בעל המאה.
סטימצקי מכיר את הטיעונים. הוא מתנגד להם. נאמן לתפישתו הקפיטליסטית ולגישת השוק החופשי הוא מסביר בנחרצות מדוע הוא אינו מתכוון להשפיע על טעם הקהל, למה הדאגה לעתיד הספרות העברית היא לא מתפקידו ואיך זה שרק המיקוד באינטרסים הכלכליים ובשיקולים המסחריים הוא שמאפשר לספרות את קיומה.
אוהד זמורה הוציא לאור את "גרגנטואה" רק בגלל הערך הספרותי של היצירה. בענף טוענים שבכתר ספרים דבר כזה לא יכול לקרות.
"כל רשת וחנות ספרים צריכות לדאוג להתבססותן הכלכלית, אחרת ייסגרו. כל רשת חנויות וכל מו"ל. אביו של אוהד זמורה הגיע למצב של חוסר תפקוד בגלל המיקוד רק בהוצאת ספרים איכותיים ולא בכאלה שמוכרים. יש הרבה מאוד מו"לים שעם כל הרצון הטוב לא שרדו".
זו טענתו הכללית. אבל סטימצקי אינו נמנע מלהתייחס ספציפית לטיעונים כנגד המיזוג. לגבי חופש הפעולה של עורכי ההוצאה הוא אומר: "הצוות של כתר נשאר והם שימשיכו לבחור את הספרים לפי שיקוליהם, שהם אותם שיקולים שהיו קיימים לפני המיזוג, ללא כל התערבות שלנו".
-ומה אם יהיו ספרים שאתם תחשבו שהם לא ימכרו והעורכים של כתר יחשבו שהם ראויים?
"אם יהיו ספרים שנרצה להוציא והם לא, נוציא לאור בנפרד. גם הם רשאים לעשות כן. יש בארץ כ-200 מו "לים, גם אילו היתה לנו השפעה הרסנית על כתר עדיין קיימים 198 מו"לים אחרים. אנחנו לא פגענו ביכולתו של כל אחד להוציא איזה ספר שהוא רוצה באיזו הוצאה שיחפוץ. ולא רק זה, אנחנו מקבלים למכירה כל ספר שיוצא לאור בעברית ולא רק ספרים שיש להם סיכויי הצלחה, אין דבר כזה בשום מקום בעולם. אבל אנחנו גם מספיק מקצועיים כדי לדעת מראש איזה ספר יצליח ואיזה לא. ואם ספר מוכר מאה עותקים, וישנם לא מעט כאלה, אז לא שווה לנו לטפל בו. אנחנו מפסידים עליו כסף בעצם מכירתו ועדיין עושים את זה".
סטימצקי גם מתעקש לענות לכל אחד ואחד מהטוענים באופן אישי. בתגובה לכתיבתו של מנחם פרי הוא אומר: "לולא ההצלחה המסחרית שלה ההוצאה שלו לא היתה קיימת. וזו לא היתה מתאפשרת לולא התמיכה שלנו. אנחנו תרמנו להצלחה שלהם כי היו להם ספרים טובים ולא פעלנו רק משיקולים מסחריים".
גם למיברג הוא מתעקש להשיב: "רון מיברג טועה. בנינו את כתר כמו את סטימצקי. יש לנו קניינים שיש להם ידע, אבל הם קובעים רק בהתחלה. השוק קובע את הטעמים. בנינו עסק שמאפשר ביטוי לטעמים שונים והוא בנוי ככה שלא יהיה מצב שבגלל תפישת עולם לא נכונה ספר לא יימכר. הממונה קבע שלכתר יש 13 אחוז מהשוק, להערכתי יש לה פחות מעשרה אחוזים. אבל בכל מקרה מי שיש לו חילוקי דעות איתנו מוזמן לגשת ל-87 אחוז הנותרים של השוק".
-אבל יש משמעות לעובדה שאתם הכי גדולים. ה-87 אחוז האחרים מבוזרים ולרובם אין רשת חנויות, לכם יש הכי הרבה כוח.
"אם אנחנו כאלה איומים כולם מוזמנים לגשת לאחרים. רון מיברג מוזמן לגשת לזמורה ביתן, למזרחי, לעם עובד, לשוקן, לספריית מעריב או להוצאת ידיעות אחרונות. כל הדברים הללו הם עורבא פרח. אנחנו לא נשלוט על טעמים בכתר כמו שלא שלטנו בסטימצקי. אני לא רוצה להיות צנזור ולא פוליטרוק ולא קובע טעם. לא פעם אנחנו מקבלים טענות ממו"לים שאומרים שהספר שלהם חשוב יותר מזה של מו"ל אחר. אני לא מתערב בזה, שיחליט הקהל".
-עם יד על הלב, מהו אורך חייו הממוצע של ספר על מדף שלכם?
"אנחנו קולטים כל ספר חדש בעברית והוא מתנהג בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש. אם הוא לא מוכר הוא יוחזר אחרי תקופה קצרה. חודש-חודשיים. לאחרים,'פו הדוב' למשל, יש ביקוש כבר 50 שנה והם נשארים. זה לא עניין ערכי אלא מסחרי בלבד. זה תגובה לביקוש הקהל ואין טעם להחזיק ספרים שהקהל לא רוצה אותם. זה כואב לסופר, שבשבילו הספר הוא כמו ילד, שהוא דגר עליו וכתב אותו בדם לבו והוא הופך לסחורה. אבל מגיעים מאה ספרים חדשים כל שבוע ויש בעיה. כמה ספרים אפשר לשים בשולחן או בחלון".
-אבל משלמים לכם בשביל תצוגה בחלונות ראווה או העמדה על שולחן כוח. זה לא מקום לספרים שאתם חושבים שהם ראויים. זה מקום שיכול לקנות מי שיש לו כסף.
"זה נכון. ככה זה בקמעונאות. בנוסף לספרים שאנחנו רוצים לקדם יש מו"ל שרוצה לקדם את הספרים שלו והוא יכול לשלם לנו עבור דברים כאלה כפי שהוא משלם על פרסום בעיתון לקידום ספר או עבור שכירת יחצן שיסדר לסופר כתבות בעיתונות. זה דבר שמקובל בקמעונאות וברשתות שיווק בארץ וגם בעולם. אבל אנחנו לא מתנים תשלום בשביל אחזקת הספר אלא רק עבור פעילות שיווקית יוזמת".
-הגישה של דחיקת ספרים לא מוכרים היא אכזרית.
"הגישה שלי היא אכזרית. מה שאין לו ביקוש - חוזר. יש בעלי מקצוע שמחייבים לפי שעת עבודה. אני מרוויח רק בהתאם לשיעור ההצלחה. שילמת שכר דירה, שילמת לעובדים, להפצה, להובלה, לאריזות ולא ראית גרוש אם הספר לא נמכר. אני מרוויח רק על ספרים שמוכרים".
-אז אתה טוען שחוקי הכלכלה הרגילים אמורים לחול גם על ספרים, אפילו שמדובר במוצר שהוא תרבות?
"אנחנו עושים יותר בשביל הספרות מאשר מחייבים חוקי הכלכלה, אבל צריך גבולות. אם נסבסד כל ספר ניסגר. אני ראיתי למעלה מ-500-400 חנויות ספרים שנסגרו. אז אני יכול להתנהג בצורה לא כלכלית, לקבל מחמאות, אבל לשמוע אותן בהספדים. אני מרגיש שאני תורם לתרבות הישראלית הרבה יותר בזה שאני דואג ליכולת הכלכלית. בלעדיה לא תהיה תרבות. גם בתמיכה בתאטרון או בבלט יש טעם רק אם אנשים באים לראות".
-אז תפקידו של מי לדאוג לספרות העברית?
"הדאגה צריכה להיות בחינוך הילדים לקריאה. כל תינוק אוהב שירה. זה בגלל המוזיקה של החרוזים. אבל אם לא ממשיכים לטפח את זה אנשים לא קונים ספרי שירה. כשאני הייתי ילד שירה היתה הרבה יותר פופולרית. בחור היה מביא ספר שירה לבחורה כמתנה רומנטית. היום זה לא קורה. יש המון כותבי שירה, אבל רק משוררים בודדים מצליחים: יהודה עמיחי, נתן יונתן, דליה רביקוביץ'. גם אם אני אחזיק מיליוני ספרי שירה אף אחד לא יקנה. הבעיה היא לא כמה נדפיס ונפיץ אלא כמה יקנו. המטרה של כותב היא שיקראו אותו, לא שהספר ישכב כמו אבן בחנות ספרים.
"התרומה שלנו לתרבות ולספרות ולערכים ולאידאלים היא בכמה תחומים: ראשית אנחנו תרמנו תרומה משמעותית להיקפי המכירות בארץ. ספר הפך להיות מוצר זמין. יש לנו חנות בכל יישוב. כשאדם הולך לחברים הוא יכול להביא יין או שוקולד והוא יכול להביא ספר. זוהי תרומה משמעותית לתרבות הספר. התרומה השנייה שהיא חריגה בארץ ובעולם היא שאנחנו לוקחים להפצה כל ספר שיוצא לאור. בארצות הברית הרשתות הענקיות מחזיקות כעשרה אחוזים מהספרים החדשים. גם באנגליה. ככה גם אנחנו נוהגים עם ספרים מיובאים. אני יודע לבחור רק את הטובים. אבל לגבי ספרות עברית אנחנו מחויבים למכור כל ספר שיוצא".
סטימצקי גאה בעובדה שהרשת שלו כבר מזמן אינה מתמקדת רק בספרות. "אנחנו המשווקים והמפיצים הגדולים של די-וי-די למכירה, המשווקים הגדולים ביותר של מוזיקה קלאסית. במכירת די-וי-די אנחנו גדולים יותר מבלוק באסטר וכל שאר החנויות המתמחות. במכירת מוזיקה קלאסית אנחנו יותר גדולים מחנויות התקליטים". העיתונים והמגזינים ומוצרי הפנאי, שהם התחום הצומח ביותר בסטימצקי, מהווים ביחד שליש נוסף. 66 אחוז ממכירות הרשת עדיין מניבים הספרים, "וכל השנים קיים גידול במכירות ספרים בארץ", אומר סטימצקי.
-איך אתה מסביר את זה?
"גם כי האוכלוסייה גדלה וגם כי הצריכה גדלה. להורי היו פחות נעליים ופחות בגדים ופחות כלי בית. כך גם ספרים. קונים היום יותר ספרים מבעבר".
-כן , אבל עדיין יש תפישה שמעט מאוד ספרים מצליחים להימכר ומעט סופרים מצליחים להתפרנס מהם.
"מדי שנה יוצאים לאור להערכתי כ-4,000 כותרים חדשים ורבים רבים לא נמכרים. אדם שנחשב "מאוד קורא", קורא ספר אחד בשבוע, 50 בשנה. אין לשוק אפשרות להכיל את כולם. כמאה ספרים חדשים יוצאים לאור מדי שבוע, אי אפשר שהכל יצליח. ככה זה גם בעולמות אחרים של אמנות. ישנם הרבה מאוד ציירים ורק מעטים מצליחים. ישנם הרבה מאוד שחקנים ורק בודדים ידועים. מאידך, היום לעומת פעם השתנתה השקפת העולם הצרכנית. היום אם קראתי ספר נהדר אני רוצה אותו בבית. ספר היום זה כמו חולצה או נעליים ואנשים מחזיקים בבית כמויות ספרים יותר גדולות."
ולמה ישנם מו"לים ומפיצים וקמעונאים עשירים ואין סופרים מיליונרים?
"גם באירופה וגם בארצות הברית המצליחים הם בודדים והשאר לא יכולים להתפרנס מספרות. אבל בשפה האנגלית השוק אדיר, בעברית השוק מוגבל. המספרים האבסולוטיים כאן נמוכים גם כשיש הצלחה. גם בנורווגיה ובקרואטיה ובדנמרק אין סופרים מיליונרים. מי שמצליח להתפרנס מכתיבה זה לא בזכות המכירות בארץ. קישון מכר בגרמניה, עמוס עוז וא"ב יהושע מוכרים בעולם".
מי שמתעקש למצוא גם איזשהו טוויסט מעניין במיזוג הזה, מעבר לסינרגיה העסקית שהוא עתיד להניב לבעליו, יראה בו גם סוג של צו פיוס. כור היתוך שכזה. אחרי הכל המיזוג בין צלי רשף, יושב ראש כתר ואיש השמאל, לבין ערי סטימצקי, בנו של החבר של ז'בוטינסקי, אינו טריוויאלי. יחזקאל סטימצקי גם היה חבר פעיל במפלגה הרוויזיוניסטית בתקופה מסוימת, עד שפרש מכל פעילות פוליטית. יש בינך לבין צלי חילוקי דעות פוליטיים, בלשון המעטה.
-איך זה שדווקא בו בחרת לשותף?
"מייחסים לי עמדות ימניות יותר ממה שיש לי באמת, אבל בכל מקרה זה לא רלוונטי לעסקים. הגישה שלי אומרת שעסקים זה עסקים ושזה לא שייך לעמדות פוליטיות. אני, אגב, מקפיד שנחזיק בחברה ספרים עם כל מגוון הדעות".
-אתה מבין למה אתה נחשב לאיש כוחני?
"היקף הפעילות שלנו הוא כזה שאנחנו דומיננטיים ומשפיעים. לא נראה לי שההתנהלות שלנו כוחנית. מעולם לא היתה וגם לא היום".
-אז עכשיו אחרי המיזוג אתה ישן בשקט.
"כל יום אני מסתכל על עצמי בראי ורוצה להיות שלם עם מה שעשיתי. אני משקיע בזה הרבה מאוד מחשבה. אני שלם לגמרי עם מה שאנחנו עושים.
נא להמתין לטעינת התגובות
