כבוד אשכנזי
רצח סופרי היידיש בברה"מ - למי אכפת? ובכלל, למה להרגיז את המזרחים
אבל ה-12 באוגוסט 1952 משום מה אינו זוכה אצלנו להבלטה מיוחדת. מחליקים אותו, כפי שזה קורה עם תאריכים נוספים שהיו יכולים לעצב תודעה קולקטיבית. בעצם כדי להגיע לזיכרון הרצוי עלינו לטפל קודם באמנסיה הסלקטיבית והפעילה מאוד במקומותינו, אשר מתעלמת מאירועים בעלי משמעות ומשקל היסטורי שלא יסולא בפז.
ב-12.8.1952 בבית הכלא ליוביאנקה שבמרכז מוסקבה בירת האימפריה של ברית המועצות, אחרי סדרת משפטים מבוימים והודאות בכוח, הוצאו להורג 228 סופרים, 99 אנשי במה ו-19מוסיקאים יהודים, ביניהם הצמרת הספרותית: פרץ מרקיש, דוד ברגלסון, איציק פפר ואחרים. מסע טיהורים זה החל עוד בשנות ה-30 והגיע לשיאו בשנת 1952.
לחלק גדול מהקורבנות, אשר גילו לויאליות כנה למשטר, היתה זיקה עזה למסורת היהודית בגלל החינוך שקבלו בשנות ילדותם. ביניהם גם היו כאלו אשר בשלב מסוים גם יצרו בעברית או ביקרו בארץ. השפה בה אותם אנשי רוח יצרו, סבלו, חלמו וביטאו את הייחודיות הלאומית שלהם היתה יידיש. אבל מה אפשר לעשות? אצלנו, בארץ, כבר עשרות שנים יידיש זה טריפה. אז למה להזכיר את ה-12 באוגוסט? התאריך הזה יכול בשקט ליפול בתהום הנשייה.
העובדה שהקורבנות הללו הורישו, גם לנו וגם לעולם, שירה נפלאה, פואמות, רומנים ומחזות בעלי עוצמה אקספרסיבית אדירה - זה לא מרגש אותנו במיוחד. למה לנו לטרוח? הרי היידיש שייכת לעבר, הלא כן? העובדה שיצירותיהם תורגמו לעברית,רוסית, אנגלית, צרפתית, ספרדית ועוד שפות רבות. נו.
העובדה שיותר ויותר חוקרים צעירים בעולם מתעניינים וכותבים עבודות ומבצעים מוזיקה ע"פ טקסטים מאת דוד הופשטיין, לייב קביטקו, שיקה דריז - טוב, שייכתבו עליהם עבודות רבות ויישארו אותם שם באקדמיה או יזמרו אותם במועדוני היידיש. לא מפריע לנו.
העובדה שבמעשה הנפשע של סטאלין לא רק שחוסלו היוצרים מאחד הריכוזים היהודים הגדולים ביותר, אלא נערף הראש של המנהיגות הרוחנית של קיבוץ זה - אז מה? הם היו בגלות. ולנו, פה בארץ, יש מנהיגות, הרבה יותר מרשימה, משלנו. למה צריך לזכור כל כך שמות. שהילדים שלנו ילמדו מחשבים ואנגלית, זה עדיף. יותר פרקטי. וסך-הכול לנו יש את הסבל והאלמנות משלנו.
ועוד דבר חשוב מאוד, בינינו לבין עצמנו: למה להרגיז את המזרחים עם כל היידיש הזה. זה מיותר, לא חברותי וכמובן שלא פוליטיקל קורקט. מספיק הם כבר שומעים על שואה, שנכביד עליהם גם עם הסיפור הזה של הסופרים הסובייטים? (אגב, למה הקומוניסטים האלה לא עלו ארצה, לעזאזל? אולי זה מגיע להם).
כן, רבותי, יש שפע של נימוקים, מדוע אפשר לשכוח את הטרגדיה של ה- 12 באוגוסט 1952.
אבל מה? הטיעונים בעד לזכור את התאריך עולים עליהם. ובעיקר, עבור הדור הצעיר, רבים הנימוקים מדוע יש ללמוד על היהדות המפוארת הזו, על רבניה ויוצריה, ועל התהפוכות הרבות שעברו בהיסטוריה שלהם ועוצמות הרוח שנדרשו מהם כדי לשרוד.
למען האמת, בעיתונות הרוסית בארץ כן נוהגים לכתוב בהרחבה על ה- 12 באוגוסט. וזה חשוב. אבל זה קורה בפלנטה אחרת. אפילו ישנה איזה רשות מצ'וקמקת שבתמיכת עיריית ירושלים עורכת אזכרה שנתית ליד האנדרטה בגן תשי"ב בירושלים. נמצא שם אוטובוס הסעה חינם מתל-אביב, כסאות פלסטיק לבנים לקשישים, מים מינרלים, שלא יתעלף לנו מישהו ביום קיץ לוהט, ומיקרופון ממלכתי שתמיד עושה צרות.
הרשות
אבל לנו, ילידי המקום, מוזר קצת ההיגיון הזה: מצד אחד מותר להזיל דמעה על רצח תרבות היידיש בברה"מ, אך מצד שני מצדיקים, משלימים ומשתיקים את חיסול אותה תרבות בארץ הקודש.
משהו צורם כאן.
לנו, הצברים, כדאי לזכור: בלי ההיסטוריה של יהדות רוסיה אין לנו היסטוריה. בלי הזדהות אתם, מאבקם וגורלם נתקשה מאד לעצב את זהותנו אנו. בלי כבוד לעם האשכנזי כל הכבוד הישראלי ילך פייַפן. או אולי זה קרה כבר.
עדכון אחרון : 15/8/2005 13:04
נא להמתין לטעינת התגובות
