איך יכלו להדפיס דבר כזה?
במלאת עשרים שנה למותה של יונה וולך, מאיר ויזלטיר משרטט את תהליך התקבלותה האיטי של המשוררת הבוטה והמפוארת לגווארדיה הספרותית דאז
תמיד הקפידה לחיות חיים בלתי-מבגרים: לא עסקה בשום עבודה מעבר לכתיבת השירים וקריאה, ומעולם לא "נטלה אחריות" כלשהי על מישהו או על משהו שמעבר לזה, גם לא על עצמה, לפחות לא במובנים הרגילים, המקובלים בחברה שבה חייתה. כמו אמנית קרקס שמיום שברחה מהבית והצטרפה ללהקה נודדת התרגלה לראות את המציאות מבעד לפריזמה של הטרפז המרחף. בעשור האחרון לחייה התעמעמה החדות אפילו בטקסטים. בניגוד לשיריה המוקדמים, רוב השירים המאוחרים כבר אינם אובייקטים מילוליים מעוצבים, אלא רצפים רטוריים של כתיבה חצי-אוטומטית. ואז כבר נטתה לראות את הזולת מבעד לערפילים של עשן אדום. בשנותיה האחרונות התמכרה לתשוקה להפוך ישראלים מצויים לקהל מרותק ומשתאה לביצועיה הנועזים, ואת עצמה לבת-אלים.
מה שהרג אותה היה סרטן-שד שהוזנח במשך שנים, עד שנעשה מאוחר מדי. בהתחלה התכחשה לו - היא היתה צעירה וחזקה מדי למחלה שכזאת. וכבר היתה מוקפת מאמינים אופטימיים שעודדו אותה לדבוק באשליה שניתן לנפנף את המחלה בעזרת כוחות פנימיים, דיאטות צמחוניות וטיפול הומאופתי. אילו טופלה בעוד מועד בשיטות המקובלות, כל הסיכויים שהיתה חיה עד היום.
יום אחד, לפני יותר מארבעים שנה, כשאיש חוץ מקומץ קטן של חברים עוד לא הכיר בה כמשוררת, ואפילו לא ידע על עצם קיומה, עלה בדעתה של יונה וולך להביע דאגה לזולת. היא הביעה אותה באוזני יאיר הורביץ, ואמרה משהו כזה: מאיר יוכל לכתוב עלינו, אבל מי יכתוב עליו? הרקע לדברים היה הרגשתנו המשותפת בימים הרחוקים ההם, ששלושתנו עושים עכשיו משהו חדש, אחר, החורג מהמקובל בשירה הישראלית, ושלושתנו גם מבינים זה את זה, ואת פשר העשייה הזאת, בהבנה מיידית, אינסטינקטיבית והחלטית, אך אין לנו שותפים ראויים להבנה הזאת. מישהו - אולי אחד מאיתנו - חייב להבקיע את חומת האטימות הסוגרת עלינו, אבל יש בעיה. . .
היא לא העלתה בדעתה שברבות הימים יקבלו דבריה מובן אחר לגמרי: אני יכול לכתוב עליה משום שאני עדיין חי, והיא - כבר עשרים שנה שאינה יכולה לכתוב דבר. ועכשיו, כשחותמה ניכר בבירור בשירי משוררים צעירים שבקושי נולדו בשנת מותה, וכמעט שאין למצוא מי שיערער על תרומתה הנדיבה לשירה הישראלית, מציקה לי בעיה אחרת: על מה בדיוק אני אמור לכתוב במאמר קצר בעיתון, הבא לציין את העובדה המוזרה שכבר חלפו עשרים שנה מאז אותו יום קודר על פי הבור הפעור בבית הקברות בחולון? עם המתים אין טעם להתייעץ.
אולי אצטמצם במחשבות אחדות על מעקשי ההתקבלות של המשוררת יונה וולך בשירה הישראלית בעשור המסוים שבו הפתיעה בנוכחותה.
היא הופיעה בלי גמגום. קולה השירי הייחודי בקע מתוכה צלול וחזק בגיל צעיר מאוד, בזמן שעדיין הסתובבה בבית הספר "אבני" לאמנות וחשבה על ציור. הוא בקע כמו מעצמו, כמקדים אפילו את השמיעה שלה. אך עברו שנים ארוכות עד שהקול הזה נקלט כקול לגיטימי בעולם הספרות.
היום, במבט לאחור, קשה להבין למה ומדוע. בין שיריה הראשונים שראו אור בדפוס (ב-1964, ב"עכשיו" וב"קילטרטן"), כשעוד לא מלאו לה עשרים, היו "יונתן" ו"קסיוס", שירים מופתיים, מפתיעים ומפתים. בלי שום פצעי בגרות של שירי ביכורים. כל קורא בעל עין ואוזן לשירה יתפוס זאת בקריאה ראשונה. ומנעד היכולות שלה רק התרחב משנה לשנה. בשנים הבאות כתבה עשרות שירים מדהימים, מרתקים, עמידים, שרעננותם לא פגה עד היום, ומן הסתם לא תפוג בעתיד הנראה לעין. בהוויה ספרותית נורמלית, התחלה כזאת היתה פותחת לפניה הרבה דלתות. כל עורך היה משתוקק להדפיס משוררת כזאת, להוציא לה ספר ראשון.
כאמור, זה לא מה שאירע בפועל. מדוע? אפשר לנסות להסביר זאת בעזרת שרטוט של הסוציולוגיה הספרותית דאז. הגווארדיה הוותיקה, זו ששלטה במוספים הספרותיים השבועיים (היום שרדו שלושה, אז היו לפחות עשרה), בכתבי העת הממוסדים ובהוצאות הספרים, היתה במגננה נגד "הספרות הצעירה" כולה, ובייחוד נגד "השירה הצעירה", ומיעטה להדפיס
הגווארדיה הוותיקה היתה פוליטית מאוד, לא תמיד במובן המפלגתי הצר, אך בהחלט במובן אידיאולוגי ובמובן כיתתי, מובנים צרים לא פחות. מועמדים חדשים נבדקו בשבע עיניים, שמא יש בהם חשש טריפה ופריצת גדר. ובעיקר, שמא הם מסתופפים באחת החבורות האוונגרדיות החשודות, המאיימות על זקני השבט הספרותי. אחת משיטות המיגון העיקריות של הגווארדיה הוותיקה היתה טקטיקה של התעלמות, האלמה והשתקה.
למשל, שירי הראשונים התקבלו בשמחה ונדפסו ב"משא" (המוסף הספרותי של "למרחב") וב"על המשמר". אך כעבור זמן קצר, לאחר שנראיתי מסתובב עם אנשי "עכשיו", הודיעו לי בפנים חתומות שמוטב שלא אוסיף לשלוח שירים, לעת עתה. למזלי, דווקא אשר נהור, העורך הרוויזיוניסטי של מוסף "ידיעות אחרונות", שהיה אז מוסף הרבה פחות נחשב, ניאות להדפיס אותי מדי פעם.
זה היה דפוס התנהגות מקובל. העורכים רצו בכל זאת להפגין זיקה כלשהי לכישרונות חדשים. לפחות פה ושם. במשורה. הם גם לא היו אטומים לגמרי לחדש - הם היו מסוגלים בהחלט להביע התפעלות מטקסט ולסרב להדפיסו. מכאן ועד להוצאת ספר, או למאמר אוהד על אחד "הצעירים", התפתלה דרך חתחתים ארוכה.
מצבה של יונה היה עוד יותר חמור. ראשית, היא היתה בחורה צעירה. היום, כשהספרות מוצפת בכתיבה נשית, וכשכל צעירה עם ספר ביכורים מקבלת כפולה בעיתון וראיון אצל אבירמה, קשה להבין מה רע בכך. להפך, הנשיות והנעורים מחוזרים בשקיקה. אבל אז היתה השירה טריטוריה גברית בעיקרה, ומשוררות נחשבו בדרך כלל מעין תוספת חן לחבורה זו או אחרת. עורכים אהבו להדפיס פה ושם איזה שיר פרי עטן של צעירות נחמדות, אבל לא החשיבו אותן ביותר. בכלל, צעירים התבקשו לדעת את מקומם. מישהי שבקושי סיימה תיכון ולא התגייסה לצה"ל לא נראתה להם כמועמדת רצינית שראוי לפנות לה מקום על בימת השירה העברית.
שנית, מתוך השירים הזדקר מיד צירוף ייחודי של משהו פיזי מאוד (לפעמים מיני ובוטה) והזוי בעת ובעונה אחת, שלא היו מורגלים בו ולא ידעו איך אוכלים אותו. דוגמה אחת מני רבות:
שאלו לשלום ציפורה
האם עוד בין רגליה
מרבי רגליים שם ישרוצו
שאגו לשלום ציפורה
בינות לשיח ההדס
לא עוד תריח פקועים (. . .)
איך יכלו להדפיס דבר כזה?
דרך אגב, יונה הצעירה כלל לא שיערה שהמיניות בשיריה היא נועזת במיוחד, מתגרה או פרובוקטיבית. המיניות בשירים היתה המיניות כפי שהתגלתה לה מתוך הניסיון החי, מעצמה ומתוך קשב לאחרים. היא פשוט מצאה לה מילים ושכחה לצנזר אותה. זה לא עלה בדעתה.
שלישית, אפילו ראשי הדוברים של המודרנה החדשה, שהתהוותה בשנות ה-50, לא הזדרזו לקבל אותה. בתחילת שנות ה-60, הם עצמם - עמיחי, זך, אבידן ואחרים - היו עדיין בשלב מוקדם של תהליך ההתקבלות, וקימצו מאוד בחלוקת "הסכמות" לצעירים מהם. אחדים מהם אף דיברו במונחים של "סניורים" ו"ג'וניורים", ולא רצו שיזהו אותם עם ה"הפלגות" של האחרונים. לאחדים מהם הפריעה המיניות, הבוטה והמופגנת בעיניהם, שמצאו בטקסטים של יונה. הם התנהלו כאנשים מן היישוב, ואולי לא רצו שיקשרו אותם עם משהו שהצטייר להם כחצי-מתורבת ובלתי צפוי. חוץ מזה, כבר היתה בחבורה משוררת בולטת אחת, דליה רביקוביץ, והם התעניינו גם בדליה הרץ.
ואולי פשוט התקשו להתחבר אל הטקסטים האלה, למקם אותם בהקשר שירי שיהיה נהיר להם. הם עבדו מתוך זיקה מודעת לשירה האנגלו-אמריקאית והגרמנית של המאה ה-20, והכירו היטב את השירה העברית שקדמה להם. יונה עבדה אינסטינקטיבית. היכרותה עם מסורת השירה, כולל זו העברית, היתה מרפרפת, קלוטה מהאוויר. הקריאה שלה במה שקדם לה היתה אינטנסיבית, אך אקראית. היא רדתה דבש של מילים וחוויה מתוך סביבתה הקרובה, האינטימית, מתוך המקרה הביוגרפי החריג שלה. דווקא זה העניק לה ייחוד ועוצמה, והפיק שירים מפוארים. אבל הם התקשו להבחין בכך.
אופייני שמי שגילה אותה היה מקסים גילן, שנחשב מעין איש-שוליים בין בני דורו, והוא מצידו ראה בהם מודרניסטים שמרנים מדי וחיפש חברים חדשים. וכעבור זמן מה הכיר בה גם עורך "עכשיו", גבריאל מוקד - זך ועמיחי נטשו אותו, והוא תר אחר סוסים חדשים לאורווה.
גם במחצית השנייה של שנות ה-60, לאחר שכבר עלתה קרנה של השירה החדשה, ויונה כבר הוציאה ספר, עדיין היה לה מעמד רעוע. אפילו בנימין תמוז, העורך הספרותי של "הארץ", שהחשיב את המשוררים החדשים, ולמעשה הדפיס כמעט רק אותם, התקשה לקבל אותה והחזיר לה שיר אחר שיר. יום אחד הראה לי תמוז דף מתוקתק במכונת כתיבה ושאל אותי בהתרסה אם הדבר הזה הוא שיר בעיני. הכרתי את השיר, ראיתי אותו אצל יונה. אבל היתממתי. קראתי אותו בכובד ראש ומניתי את מעלותיו בהתלהבות כבושה. זה היה השיר הראשון של יונה וולך שנדפס ב"הארץ".
רק במחצית השנייה של שנות ה-70, לאחר הופעת "שירה", כרך שיריה המקובצים, בהוצאת "סימן קריאה", נשבר הקרח, ושירתה החלה צוברת קוראים וגורפת מעריצים.
הקריירה השנייה של יונה וולך, זו שהתנהלה ב-20 השנים האחרונות, היתה שונה בכל מהראשונה. היא החלה עוד בחייה, בפסטיבל המוות הקרב שנחגג במקומונים, והסתיימה בהכתרתה לקדושה של הפמיניזם הספרותי האקדמי. יונה וולך היתה הרבה דברים, ובין השאר נגעה גם בנושאים המשיקים לפמיניזם, אבל מעולם לא מתוך עמדה פמיניסטית. כל מי שיקרא את שיריה ואת ראיונותיה ייווכח בכך בלי קושי. לא נורא. גם ישו לא היה נוצרי, וזה אלפיים שנה שהוא משרת את הנצרות הפאולינית בנאמנות. בשעת הצורך, לוחמים נחרצים נגד ה"מובן מאליו" מאמצים אותו בקלות יתרה. הפמיניזם האקדמי היה זקוק לקדושה ציורית, ופשוט אימץ אותה. ה"תיאוריה הביקורתית" בנויה לאימוצים שרירותיים מסוג זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
