כך יהיה אות באות
קובץ השירים החדש והמהודר של אלכסנדר פן מעלה שוב לתודעה את חייו הסוערים, המאפילים לעתים על מעמדו הרם בממלכת השירה העברית
אולם גם עם מותו נראה כי רוב אלו שזכרוהו נטו לזכור את המיתוס ולא את המשורר: מבחר משיריו, מעוצב כאלבום, יצא לאור בשנה בה הלך לעולמו בהוצאת צ'ריקובר, ומבחר קטן יותר, "רחוב העצב החד-סטרי", יצא לאור בשנת 1977 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". ההדפסות החוזרות ונישנות של הספרים (מי לא זוכר את "רחוב העצב החד-סטרי", ספרון דק, כמעט ספר-כיס, עם כריכה קשה בצבע חאקי מחריד) העידו כי היה מי שזכר את פן, אך לא פחות מכך שהממסד הספרותי לא ממש נטה לו חסד. רבים משיריו לא הודפסו ונותרו מיותמים בארכיונים באוניברסיטת תל אביב ועל דפי "קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית.
בפתח ספרו "לאורך הדרך" כותב פן: "עשרים ושש שנים עברו מאז נדפס שירי העברי הראשון בשבועון הספרותי 'כתובים'... והיום, עת צעירי-מורדי-באתמול נתקררה ונחה עליהם דעתם וקם דור צעיר חדש ומחדש, הבועט בקודמיו אותן בעיטות עצמן, שבעטו הם בקודמיהם, איתרע לי 'מזלי הספרותי' להוציא לאור קובץ מבחר יצירותיי". פן מקונן על הפער שהתהווה בינו לבין קוראי השירה הצעירים, פער "בין יצירתי לבין הדור 'שלא ידע את יוסף'". הוא מטעים כי החליט בעבר לוותר על חלק ניכר מפרסום שירתו הלירית, וכותב: "קיצצתי בפרסום שירתי הלירית מתוך הנחה ואמונה מוחלטת, כי לעת זו מותר לה, לליריקה האישית, לשקוט ולנוח בארכיונו של המשורר עד בוא יום". אולם גם אם ביקש פן להדגיש כי בספרו לא פסח "אף על סוג אחד מכלל סוגי השירה שטיפחתים בשירה העברית", הרי ששיריו נטו עדיין לדבוק ב"צורך" של המשורר להתגייס לחלוטין למען אידיאלים נשגבים של עולם המחר הקרב ובא.
ואכן, קריאת התגר של משוררים ליריים כמו דליה רביקוביץ או של מבשרי הפוסט-מודרניזם בשירה העברית כמו דוד אבידן (שצמח אף הוא בשורות הנוער הקומוניסטי) לא ראתה בשירת פן אבן דרך בהתפתחותה. פן פרסם במספר רב של ז'ורנלים ספרותיים, בהם "טורים", "ששה פרקי-שירה", "עתים", "מאזניים", "גזית" ו"אורלוגין", אך נתן עדיפות לפואמות פוליטיות ולשירה מגויסת במוצהר. אותם "מורדים" חדשים לא מצאו שלל רב בשירים על המהפכה הרוסית, מלחמת האזרחים בספרד ושירי הלל ארכאיים למפלגתו הקומוניסטית, שמצויים בשני הכרכים המקובצים של שירתו, שיצאו אך לאחרונה.
למעשה, הספר הרציני ביותר שכלל אוסף משיריו עם דגש על הליריקה של פן, יצא לאור לפני עשרים שנה, בעריכת עוזי שביט ובהוצאת הקיבוץ המאוחד, תחת השם "לילות בלי גג". שני הכרכים הנוכחיים של שירי פן עורכים עמו צדק בכך שהם מאפשרים לקורא להיחשף גם לצד האחר של פן, אשר הוחבא במשך רוב השנים במצוות המשורר עצמו. הצצה לחייו ולצבעוניותם מאפשרת הבנה עמוקה יותר של שירים בהם הדיו שופך על הנייר את המיית לבו של משורר שנשכח במידה רבה מפנתאון השירה העברית.
אלכסנדר פן היה נסיך השירה של תל אביב הקטנה. חיים גורי תיאר אותו, אחוז התפעלות נוכח הדרו: "גבה-קומה וחיוור, במגפיים שחורים, במכנסי בריצ'ס אפורים, בחולצה רוסית שחורה, רקומת שני, במעיל עור... לפתע בתוך יום חם כזה נשוב אספלט רותח, יוקד, מופיע במגפיים של עור, ברובשקה של משי צהוב עם פתיל של קטיפה, נסיך מאגדות הילדות... אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פיאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה. זה לא היה מישהו, זה היה משהו" (מצוטט אצל חגית הלפרין, "שלכת כוכבים, אלכסנדר פן חייו ויצירתו עד 1940", עמ' 100).
בשנת 1927 עלה פן על סיפון האונייה "רוסלאן" ומאחוריו השתרכו נשים שיופיו הילך עליהן את קסמיו. פרטי הולדתו, השנה והמקום, מעולם לא נודעו. לא נודע האם נולד בשנת 1902 או שמא ארבע שנים לאחר מכן, האומנם נולד על חוף הים השחור או על גדות ים הקרח הצפוני? אגדות רבות נקשרו סביב שמו של פן, והשנים רק העצימו אותן בקרב אלו שזכרו לו
אישיותו של פן, לא כל שכן שירתו, היו מלאות בסתירות רבות. הוא סיפר על שקרא שירים באוזני גדול משורר רוסיה הסובייטית, ולדימיר מאיאקובסקי, ועל ערבי פולמוס בין חסידי האחרון לחסידי יסנין (אשר כוחו לא עמד לו נוכח זוועות המשטר בו חי ולבסוף שלח יד בנפשו). הוא היה אגרופן, בתחילת דרכו, וכתב שירים אישיים מאוד, חדורי אהבה וכאב. בשנת 1926 הוגלה לאוזבקיסטן על פעילותו הציונית, אולם המשיך להעריץ את "שמש העמים", שנים רבות לפני ואחרי שהאחרונה כבתה. הוא התנהג התנהגות אנרכיסטית לחלוטין, אך הצטרף למפלגה הקומוניסטית שקידשה את המשמעת המפלגתית וההתמסרות המוחלטת לאידיאלים המפלגתיים, לעולם המחר המתגשם היום.
כאשר הגיע ארצה, החל מחזר אחר חברה שהכיר ידידו הטוב, ולא הרפה גם אחרי שהאחרונה דחתה אותו נמרצות. הוא איים שיירה בעצמו. היא לא התרשמה. רק לאחר שמימש את איומו, קשרו השניים קשר זוגי ביניהם. הוא ניסה לכתוב תסריט לסרט ונכשל, ובינתיים הוליד בת, אולם לאחר שהוזמן לשמש מעבד למחזה "בכור השטן" של שאו, פגש באישה שהסעירה את ימיו וסילקה שינה מלילותיו: חנה רובינא. פן, שדאג לחזר גם אחר בת-זוגו של אהרון מסקין, פגש בה בבית האחרונה, והתנדב ללוותה לביתה. תחת הפנס, נשק לה, ופתח במערכת יחסים קשה וכואבת.
רבים הסיפורים על ההיכרות בין פן לבין רובינא. המשורר לא היסס לנטוש את רעייתו ובתם המשותפת, והצטרף למסעות רובינא ותיאטרון "הבימה" ברחבי הארץ. בלה, רעייתו, אשר הרתה, נאלצה לקחת את בנה שלקה במחלת מעיים קשה לרופאה על מנת שזו תטפל בו. משנתברר כי לא היו באמתחתה המעות הרצויות, שלחה אותה הרופאה לדרכה ובלה, שמיהרה לקבור את בנה בעוד פן מתרועע בחברת רובינא, אצה להשמיד בתאוות נקם וזעם את כתבי פן שהיו מצויים בביתה.
רובינא טענה, להגנתה, כי כלל לא ידעה על נישואיו של פן, אך היתה שבויה בקסמו וחשה כי נתן אביב חדש לחייה. בתה של בלה, זרובבלה, המשיכה בקשריה עם אביה שנים רבות לאחר שאמה נישאה מחדש, ובלה לא יכלה לסלוח לפן גם כאשר היתה על ערש דווי, עשרים שנה אחרי מותו של פן.
פן, שעוד הספיק להתרועע בחברת חיים נחמן ביאליק מדי יום שישי בשעות אחר הצהריים, ובדרכו למעלה, אל פסגת השירה העברית, פגש בגדוליה: שלונסקי ואלתרמן, לאה גולדברג ואברהם חלפי. בקפה "בדר", שם התאספו ראשוני השירה העברית המודרנית, דאג בעל בית הקפה לממן לעיתים מזומנות את המשקאות ומיני המזונות שהזמינו, ופן נהג להשתכר כהוגן. שיכורים הלכו אלתרמן ופן, יחד עם יעקב אורלנד הצעיר, וצעקו בקולי-בקולות לביאליק שיבוא לרקוד עמם הורה. והאחרון, גם אם מיאן בתחילה מלהגיע, נעתר לבסוף להפצרותיהם הקולניות.
פן, שיכור מיין, החל להתעמר ברובינא ולא הניח לה לעשות בחייה לפי רצונה. רובינא, מגדולות השחקניות (אם לא הגדולה בהן), שהערצה עיוורת אפפה אותה מצד כל אנשי הרוח של תל אביב אשר התקבצו ב"הבימה" לחזות בהצגותיה, התקשתה להמשיך ביחסיה עם פן: לאחוז בידה האחת בתורת וכטנגוב וסטניסלבסקי הגדולים ובידה האחרת לנסות להתמודד עם גבר שיכור אשר אפילו מחזה שביקש להוציא מפרי עטו לא יצא אל הפועל, בין הייתר עקב חיבתו הרבה לטיפה המרה.
פן נטש את רובינא לאחר שזו ילדה את אילנה, בתם המשותפת. רובינא דמתה לאנדרטה מהלכת של התיאטרון העברי הראשון, מבוגרת בשנים לא מעטות מפן שהיה בטוח כי מיטב שנותיו לפניו. חייו נקשרו בחיי רחל, האחות שנכחה בלידה הקשה של אילנה.
אילנה רובינא סירבה לעמוד בקשר עם אביה וחשה כי הכאב שביחסי הוריה, אשר לא נישאו מעולם, לא הוקל עדיין. אורי זוהר, בעלה השני של אילנה, הפציר בה שתחדש את יחסיה עם אביה. סינילגה, בתו של פן מנישואיו עם רחל, התקשתה גם היא להתמודד עם האב, אשר בדידותו הרבה נוכח חברותו הפעילה במק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) וכתיבתו ביומון המפלגה, "קול העם", לא הקלו על משפחתו את החיים. פן, אשר היה בוהה שעות בתקרה מעל מיטתו ואז יוצא בסערה לכלות את הלילה במשקאות עם אי-אלו חברים, זכה באהבת בתו. רחל, רעייתו, המשיכה להעריצו, והוא הפטיר בכאב: "רחל היא קיר לבן ואני הנקודה השחורה על הקיר הזה".
עם חלוף הימים החריפה מחלת הסוכרת של פן ומחמת התקף לב, אושפז בבית החולים "איכילוב". רופאיו נאלצו לכרות את רגליו הארוכות והוא הלך ודעך. אילנה רובינא קיבלה את הבשורה על מותו בעודה שרה בפסטיבל הזמר של יום העצמאות 1972 את השיר "בלדה על נערי שגדל". בלוויה צעדו, שלובות-זרוע, רחל רעייתו מזה וחנה רובינא מזה. עד מותה, שמונה שנים אחריו שגווע נסיך השירה העברית, לא חדלה רובינא לעלות יחד עם רחל לקברו של פן.
השירים של פן, שנבחרו מתוך שני כרכי שיריו המקובצים שיצאו לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", תחת עריכתם הנפלאה של חגית הלפרין ועוזי שביט, מייצגים את עולמו של פן; עולם אשר נע בין אידיאלים לחיי היומיום, בין שירי אהבה ליריים מצומצמים לבין פואמות גדולות אשר לפעמים נראות כדברי-ימי אהבה שהיתה ואיננה. חיובו של פן את הציונות והמולדת ובו-בעת את הקומוניזם ועולם המחר הסובייטי, נטייתו לריאליזם הסוציאליסטי והתעסקותו הבלתי-פוסקת ב"אני" וב"עצמי", מקבלים גם הם ביטוי בשני כרכי שירתו. יחד עם זאת, לא רק בעלי חיבה לנוסטלגיה עברית ימצאו עניין בספרים אלה, כי אם גם חובבי השירה (וכותביה) מבינינו, שימצאו עוד הוכחה פואטית לפאר יצירתה של השירה העברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
