חופן של ערפל
איום מתמיד, אכזריות כבושה וחוסר ודאות הם מאבני היסוד של יצירתו של הרולד פינטר. והומור, כמובן. שרית פוקס סבורה שהוא קיבל בדיוק את הנובל שמגיע לו, אחרי שהצליח לפנטר את הבריטים, כמעט כמו שחנוך לוין עשה לנו
גמזו ושכמותו אהבו ציפוי של יופי, כי ביבים זה לא אצילי, רוע אין בכלל, ואת עושרה של דלות החומר קשה לשכמותם לראות. אכזריות כבושה מתפוצצת במחזות של פינטר, בעיקר באלה של שנות ה-60 וה-70, במקצב פולחני שבו משוחחים אנשים זה עם זה דרך התת-מודע שלהם, אבל השדרים קטועים לפעמים, ויוצא שלא תמיד הם מובנים לעצמם, לזולתם ואפילו לא ליוצרם.
פטריק מרבר ("קרוב יותר") כתב לתוכנייה של "שטח הפקר", הפקה שחודשה ב"נשיונל" לפני ארבע שנים: "אני לא בטוח שאני יודע מה קורה במחזה, אבל אני רוצה לדעת, ואני חושד שהמחזאי עצמו עומד נבוך מולו". מרבר עצמו היה שמח להיות פינטר. "קרוב יותר" המפורסם שלו מושפע ממחזותיו של פינטר, שבהם מרומזים חילופי זוגות או מתרחשים באמת: שתי נשים וגבר ב"זמנים עברו", שני גברים ואישה ב"בגידה", שני גברים ואישה ב"שטח הפקר". התחושה היא שהעבר מוכן בכל שנייה להסתער ולערער על הוודאות הזוגית שאינה אלא מודולרית.
לא חסרות סיבות להעניק פרס נובל להרולד פינטר. אחת מהן היא העובדה שהוא יסד אסכולה (וגם חקיינים), ואני לא מתכוונת לשיוכו המיושן לתיאטרון האבסורד. במילון אוקסופרד קיימות שלוש מילים על שמו: פינטרי, פינטרסקי ומפונטר. הכוונה היא לכתיבה שבתוכה דוגר איום, למילים המכוונות ככלי נשק. בכוחן לערער, להרוס או סתם להסתיר רגשות. וערפול תמידי: הטלת ספק בזיכרונות, בהיסטוריה של הדמויות, באמיתות דבריהן. האם דילי שמביא את רות אשתו ב"הביתה" לבית אביו ואחיו בלונדון, אחרי שהשיג פרופסורה בארצות הברית, הוא באמת פרופסור? ולמה הוא מוותר על אשתו ומשאיר אותה בבית אביו להיות זונת המשפחה הגרעינית שלו? למה הוא לא נלחם, למשל?
"חרף כל המאמצים ליצור קשר עם חפץ או עם אדם, מתרחש הכל בערפל. אי אפשר להבין בבהירות את המתרחש. אולי אפשרי הדבר אך ורק באמצעות האמנות. אני לא חושב שאפשר להשיג את זה בחיים", אמר פינטר בראיון נדיר.
יש, כאמור, הרבה סיבות להעניק לו פרס (האם כבר ציינתי את יפי הליריות האכזרית?), אבל מבחינתי מקבל פינטר פרס, מפני שהוא האמן המובהק של תחושת הטרור שלא עזבה אותנו מימי מלחמת העולם השנייה ועד היום, בתוך חיי היומיום שלנו. פינטר הוא היוצר שמקשר בין תחושת הטרור, האימה ואי-הוודאות של ימי מלחמת העולם השנייה שבה היה ילד, לבין הימים האלה שבהם ממתין לנו הטרור מתחת לחלוננו. במחזות שנות ה-60 וה-70 שלו התחוללו מצבי הטרור בתוך בתים, בין אנשים. דייר הפנסיון סטנלי מעונה על ידי שני דיירים מסתוריים שמזדמנים למקום ("מסיבת יום הולדת"). דיוויס ההומלס נאסף לבית של אחים מוזרים שמתעללים בו תוך כדי קבלת פנים לבבית ("מנהל הבית"). בתקופה שבה היה שחקן התמחה פינטר בגילום נבלים
בשנות ה-80 וה-90 החלו רשויות עלומות, משטרים טוטליטריים נטולי שם, להפעיל טרור על אנשים. ב"זמן למסיבה" שמתרחש במסיבה של החברה הגבוהה, מתבצעים בחוץ מעצרים של גורמים עוינים, והעיר פקוקה. ב"סדר עולמי חדש" מענים חוקרים מישהו שמטיל ספק ברעיונות המקובלים. ב"אחד לדרך" יש ארבע תמונות חקירה: אב, אם, ילד ושוב אב, שבמהלכה מתעללים באישה ואת הילד לוקחים כי הוא "סתם חתיכת זין".
ההבדל בין המחזות המוקדמים לאלה של שנות ה-80 וה-90, שבהם צצה סמכות שלטונית שרירותית, נובע מכך שפינטר הפך מאדם לא פוליטי לאדם פוליטי. בשנות ה-60 נתבקשו כמה אמנים, מספר הבמאי פיטר הול בספר זיכרונותיו, לכתוב ל"אנקאונטר" מה דעתם על ההצטרפות לשוק המשותף. פינטר כתב שורה: "לא אכפת לי כך או אחרת". אבל משנות ה-80 התערה באינספור ארגונים למען מדוכאי עולם, ובין השאר היה יושב ראש העמותה למען שחרור ואנונו. אגב, מבקר התיאטרון של "אינדיפנדנט" העיר פעם בנבזות קלה בנוגע למחזאות התקופה הפוליטית שלו, ש"המוזה לא משתפת פעולה עם הלהט של אמונותיו". כן , כמובן, פינטר כבר קרא בגיל 12 את ג'ויס, את דוסטויבסקי ואת קפקא הנוכחים ביצירה שלו, ואחר כך היה סמואל בקט מושא הערצתו.
מעמדו ותפקידו בחברה של פינטר מקביל לזה של חנוך לוין. שניהם עסקו בטרור פנים ביתי כמשקף חברה דכאנית המורכבת מבתים כאלה. כמו היעקובים, הפוגרות והצ'רקסים המתעללים בזולתם ומחפצנים אותם, כך גוזלים גיבורי פינטר את אנושיותם של בני השיח שלהם. אצל פינטר, כמו אצל לוין, השיח מחביא רגשות, מנוכר, דומה יותר לחקירה מאשר לדיאלוג אנושי.
ישראל בעיני פינטר אינה פחות גרועה מבגדד הסדאם-חוסיינית. היא שנואה לא רק בגלל הכיבוש, אלא בגלל היותה חלק מהאימפריה האמריקנית הפושעת בעיניו. פינטר הוא בן החייט היהודי החרוץ והעני פינטו, מדרום לונדון. כשהיה בן תשע פונה עם ילדי הבליץ הרחק מלונדון המופצצת, הוחזר לפצצות, ושוב הוברח. הוא חווה את ההפצצות וגם את הבדידות של ההגליה, וכשחזר ללונדון התאנו לו פשיסטים וכינו אותו "ייד". אימת הידע על השואה תפסה אותו אחרי ימי הבליץ. כך שאפשר לומר שפינטר מרגיש בבית בתוך מצב אימה, שהוא המצב הראשוני שלו. קורבן טרור הוא אולי הזהות שלו. ואנונו מצטייר לכן בעיניו כמושיע.
בשנת 2000 התגלו מסמכים מפתיעים על התקופה שבה סירב פינטר להתגייס לשירות לאומי מטעמי מצפון. הוא היה אז סטודנט באקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה, וב-49' כתב לפרקליטות הצבאית שלא יוכל להתגייס לצבא בעידן מלחמה קרה ופצצות אטום: "מלבד זוועות האטום, העולם שכבר מידרדר יוסיף להתכלות ויגיע לרמה מבעיתה, שתיגמר לבסוף ברעב עולמי". גם על היכולת הנבואית הזאת מגיע לפינטר - משורר מצחיק ואלים וגם תסריטאי - פרס נובל.
נא להמתין לטעינת התגובות
