בעל שם טוב
א.ב. יהושע, חיים באר, אמיר גוטפרוינד, שמעון אדף, רם אורן ואחרים מנסים לפענח את המטען המורכב סביב בחירת שמות הדמויות בספרים שלהם
"אדם! " היא חורקת בקולה. "מה מזכיר לכם השם אדם? אורי, תביא לי את הפתק הזה... נכון ! זה האדם הראשון, האדם הקדמון! ואסיה! היא היבשת הגדולה, הרחבה, המוצקה, ששתי רגליה נטועות עמוק בתוך הקרקע, ומה עושים ליבשת? חוקרים ומגלים... לאן שניכם חושבים שאתם הולכים? שבו מיד! ודאפי! הנערה הצעירה, הישראלית, היא זר עלי דפנה על ראש המנצח! שקט שיהיה פה!".
אוקטובר 2005. א .ב. יהושע מגחך לשמע התיאוריה. "היתה לנו חברה טובה ששמה היה דפנה, ושמות ילדיה היו אסיה ואדם, ואז לקחתי את השמות, את דפנה שיניתי לדאפי וצירפתי אותם לספר", הוא מסביר בקצרה ופוסל בבת אחת מאות-אלפי תשובות שנכתבו ביזע בבחינות הבגרות. אחת ההנאות הקטנות של הקריאה היא העיסוק בשמות הגיבורים, בספרות העברית בוודאי. אבל גם הפענוח של השם המורכב ביותר לא ישתווה לקפיצה הקטנה בלב כשמגלים לפתע ששם הגיבור זהה לשלנו, ולהתמרמרות שצצה כשנותנים את השם שלנו דווקא לאנטי-גיבור או לנבל מרושע במיוחד.
סופרים רבים מקנים חשיבות גדולה לשמות הדמויות, זהה כמעט לזו של הורים טריים המתלבטים בבחירת שם לתינוקם. אצל חלק מדובר בתהליך ארוך וממושך, הכולל התחבטויות ומחיקות עד הרגע האחרון, חלקם זורמים עם השם הראשון שצץ להם בראש, ויש שנותנים שם פשוט כי צריך, אבל מקפידים שיתאים לדמות, לגילה ולמעמדה. איך בוחרים שם לדמות? ומה עושים כשכבר בוחרים שם, ואז ייסורי המצפון תוקפים כשנזכרים באלפי השמות שנשארו שם בחוץ ללא דמות? והכי נורא-מה קורה כשהדמות קמה לפתע לתחייה? כמספר הסופרים, כך מספר התשובות.
"'שוב קראת בספר הטלפון?' שאל דאנקן את אביו. דאנקן ידע שבכל פעם שאביו קורא בספר הטלפון, צריך לעורר אותו, כמו שקע בתנומה. הוא קרא בספר הטלפון לעתים קרובות, בחפשו אחר שמות. גארפ מצא את שמות גיבוריו בספרי טלפון כשהכתיבה שלו נתקעה. הוא קרא בספר הטלפון במגמה למצוא שמות חדשים. הוא שב ושינה את שמות גיבוריו, שוב ושוב. כאשר היה גארפ בנסיעות, הדבר הראשון שחיפש בחדר המוטל היה ספר הטלפון. בדרך כלל גנב אותו". (מתוך: "העולם על פי גארפ", ג'ון אירווינג, זמורה ביתן, מאנגלית: דוד נגב).
ספרי ילדים הם לא בעיה. לסופרים יש ילדים משלהם, חברים של הילדים וילדים של החברים, כדי למלא את כל 300 הספרים שהם כותבים. הילדה המפורסמת בעולם היא כמובן אליס לידל האנגלייה, בתו של הדיקן לידל מכרייסט צ'רץ', אוקספורד , שהפכה לאחר מסעות השיט עם לואיס קרול ל"אליס בארץ הפלאות", ול"עליזה בארץ הפלאות" בישראל. בתרגומה המוער של רנה ליטווין ("הספרייה החדשה") מובא חלק מהמאמר שבו תיאר קרול את האישיות של הגיבורה הקטנה: "מה היית, אליס-של-החלומות, בעיני אביך-מאמצך? בראש ובראשונה אוהבת, אוהבת ועדינה: אוהבת כמו כלב (סילחי לי על הדימוי הפרוזאי, אך אינני מכיר אהבה ארצית כה טהורה ומושלמת) ועדינה כאיילה: וכן אדיבה - אדיבה לכל אדם, יהא זה רם או שפל, הדור
ב-1928, 65 שנה אחרי אותו שיט מפורסם בנהר התמזה, כותבת ליטוין, כשהתאלמנה אליס מבעלה וודאי ידעה דבר אחד או שניים על אותם חטא וצער, החליטה למכור את כתב היד שקרול הפקיד בידיה, כתב יד "שמן הסתם איבד בשבילה ממשמעותו הרגשית". הוא נמכר תמורת 15,400 ליש"ט, הסכום הגבוה ביותר שהוצע עד אז באנגליה תמורת כתב יד.
בספרות הישראלית, אחד הילדים שזכה לספרים רבים ולעשרות אלפי קוראים במשך השנים הוא ירון זהבי, מפקד חסמב"ה, הלוא הוא העיתונאי ירון לונדון. "מוסינזון סיפר פעם שהבן שלו שאל אותו למה אין ספרי הרפתקאות ישראליים, ומוסינזון אמר שהוא יכתוב לו", מספר איתמר לוי, סופר, מאתר ובעל "חנות הספרים של איתמר". "הוא הכיר את אבא של ירון לונדון, שהיה שחקן מפורסם, וכשראה את הילד, שאל אותו לאן אתה הולך, וירון ענה למערה הסודית, וכך נוצר הסיפור".
לדברי לוי, גם ימימה אבידר-טשרנוביץ' נהגה להשתמש בשמות של בני משפחתה בספריה. רמה מ"סיפורים לרמה" היא בתה, ניבי מ"סיפורים לניבי" היא נכדתה, ומוקי מ"מוקי השובב" שברח מאמא ונסע לבקר את אביו החייל, הוא מוקי צור, בן אחיה של ימימה, ולימים היסטוריון ואיש התנועה הקיבוצית.באתר האינטרנט של לוי מסופר עוד כי "מכתבים לליאורה", ספרו הראשון של עודד בורלא, נכתב במקרה. כאשר שהה בורלא בארצות-הברית בין השנים 1949 ל-1955 הוא כתב לבת אחותו ליאורה, וזו נהגה להביא את מכתביו לכיתה, ושם הקריאה אותם המורה באוזני הילדים. כשחזר לארץ שלח את המכתבים לספריית הפועלים, ולאה גולדברג שערכה בהוצאה, קבעה: "זאת תהיה עליסה בארץ הפלאות שלנו!" וב-1961 יצא הספר לאור. "איתמר מטפס על הקירות" ו"רותי תישן ותישן" הם שניהם ילדיו של דויד גרוסמן, ותמר וגאיה מ"העכבר של תמר וגאיה", שכתב א.ב. יהושע, הן נכדותיו.
גם "שירים שענת אוהבת במיוחד" של יהונתן גפן, התחילו כמכתבים מחורזים של יהונתן לאחותו ענת שהיתה אז בת ארבע, את "אני וטלי בארץ הלמה" כתב אברהם שלונסקי לנכדתו ששמה היה - עשר נקודות לפותרים נכונה - חמוטלי, ושמות הילדים בסדרה "קופיקו" כולם שייכים לילדים ולחברים של הילדים של תמר בורשטיין-לזר.
"פקח: סלח לי, אפשר לראות תעודת זהות? חבלן: בבקשה. פקח: השם שלך מחמוד חבלנובסקי? חבלן: כן. פקח: אתה חבלן? חבלן: איך ידעת? פקח: חוש". (מתוך: פקחים וחבלנים, "קטשופ", חנוך לוין, הקיבוץ המאוחד).
הז'אנרים למבוגרים הופכים את העניין למורכב יותר. ראשית, ישנם הקוראים והמבקרים המחפשים בספרים רמזי רמזים ל"חיים האמיתיים" של הסופר, אותם אנשים שעמוס עוז מכנה ב"סיפור על אהבה וחושך", "הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי והקורא הרכלן-מציצן". גם הבעיות והדילמות הן אחרות, אפילו רציניות מכדי לערב בהן את בני המשפחה, ולו רק בשמותיהם. הרי עכשיו אנחנו כבר כן יודעים מה אנחנו רוצים לאכול לארוחת ערב, ולא, אנחנו כבר לא מפחדים מהמפלצת שמתחת למיטה (אנחנו כן, אבל אף אחד לא מדבר על זה).
שנית, מאז עגנון, כל השמות הם בבחינת חשודים עד שנבדקו היטב בגלאי האמת של מדרשי השמות. לא רק שלאחר שכתב את "עגונות" הוא שינה את שם משפחתו שלו מצ'צ'קעס לעגנון, גם שמות גיבוריו הם לעולם סמל, חזית חיצונית לאופיים ולגורלם. תרצה, עקביה מזל, שירה, פרנהיים, תהילה, הרטמן, שלא לדבר על הכלב בלק.
"אני חושב שמרגע שניתן לדמות שם, ניתן לה גם הגורל שלה", אומר שמעון אדף, סופר ועורך המקור בהוצאת "כתר". " האינטואיציה הזאת יכולה להישמע מיסטית או תיאוריה שיסודה באמונה תפלה, אבל אני חושב שהיא אינטואיציה חזקה מאוד באשר לבחירת שמות בכל התרבויות, במיוחד אצלנו. גם בחיים יש תחושה שהשם נושא משמעות נסתרת שאמורה להתגלות באופי של האדם. בספרות האינטואיציה חזקה יותר והיא המסד לכל מדרש השמות.
"לי עצמי קרו הרבה מקרים שבעריכה קראתי את השם, וניסיתי להבין למה הסופר התכוון. למשל, בספר של רן שריג, 'חיים שתיים', שבו הגיבורים מנסים לבנות חיים חלופיים ולא מצליחים, לאשתו של חיים קוראים פרידה. רן אמר לי,'נראה לי שהוא ייפרד ממנה בסוף', ואמרתי לו'מה זאת אומרת? זה כתוב בשם שלה'. הוא בכלל לא תפס שהאינטואיציה שלו גרמה לו לקרוא לה בשם הזה. כך שבצורה לא מודעת סופרים בוחרים שמות לדמויות ובזה הם חורצים את גורלן".
בספרות האמריקנית, בעיקר זו הריאליסטית, לדברי פרופ' משה רון מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית, מדרשי השמות כמעט לא קיימים, ואפשר למצוא דמויות רבות שנקראות ג'ים, ג' ון וג' ק. לדבריו, "השמות יכולים לנוע בין האלגורי שיכול לציין איזו תכונה או דעה כללית, ועד לכיוון ההפוך - שם ממרשם התושבים שלא יעורר שום תשומת לב מיוחדת.
"להנרי ג'יימס היו השמות חשובים מאוד", הוא אומר. "הוא ריאליסט, אבל יש מבנים סימבוליים ביצירות שלו. לאורך כל חייו היה כותב במחברות כל מיני רעיונות לסיפורים ששמע מאנשים ורשימות של שמות. השמות אצלו הם שמות עם צלצול אנגלוסקסי, אבל כאלה הנושאים משמעויות אפשריות. ברומן מוקדם שלו, The American, שנע בין אמריקה לאירופה הישנה, יש דמות שקוראים לה כריסטופר ניומן. מצד אחד, זה כריסטופר קולומבוס שבא מהעולם הישן, ומן הצד האחר ניו מן, כלומר האדם החדש. סופר נוסף שנוטה לכיוון האלגורי הוא נתניאל הות'רן, שכתב את 'אות השני'. יש לו נטייה חזקה לאלגוריה והשמות אצלו נושאי משמעות".
גם בשירה, מעצם טבעה, כמעט אין עיסוק בשמות. כשהם כבר קיימים-אז לרוב בצורה סמלית לגמרי, כך שניתן לפענח אותם בצמוד לתנ"ך. "יונתן הוא שם טעון מאוד", אומר מבקר הספרות מנחם בן כשאנחנו מדברים על יונה וולך. "זה יונתן הקטן ויונתן התנ"כי, ומאוחר יותר גם יונתן נתניהו. בכלל, הספר הראשון שלה הוא חגיגת שמות. ישנה קורנליה וקסיוס, סבסטיאן ודונה תרזה, וג'וליאן הוורוד, שהוא שם די מופלא ורצחני, ונוצרת אווירה של ספרדיות חושנית. אבשלום ("אני מוכרחה פעם נוספת/ להיזכר בבני אבשלום/ ששערותיו נתפסו ברחמי/ ולא יצא לי/ לגמור את אבשלום בני" ) הוא אחד משמות המשיח בתנ"ך, ובשיר הוא דמות משיחית שהיא, הבתולה הקדושה, לא מצליחה ללדת אותה.
"לכל מילה שהמשורר משתמש בה יש משמעויות רבות, והוא מודע רק לחלק מהן", אומר בן. "יש חלק נוסף שממשיך להדהד אצל מישהו אחר, וכל שימוש שמישהו עשה פעם בשם יכול להדהד הלאה. באופן אישי, אני מעדיף שמות שאני לא יכול לפענח, כי אם אני מפענח זה מאכזב ומטופש, וגם כשאני מפענח את השם - אז השם יהיה פענוח לא סופי. אני לא אוהב את השמות ששולחים לחידות, כאילו ספרות היא מין תשבץ שצריך לפתור. השמות הכי טובים הם אלה שיושבים הכי נכון על הסיפור".
"לוליטה, הילת ימיי, להט לילותיי, חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת-הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה. "היא היתה פשוט לו, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא היתה לולה בנעלי התעמלות. היא היתה דולי בבית הספר. היתה דולורס בתעודות הרשמיות. אך בלילות היתה תמיד לוליטה". (מתוך: "לוליטה", ולדימיר נאבוקוב, הספריה החדשה. מאנגלית: דבורה שטיינהרט).
"האם לוליטה יכלה להיות מסעירה אילו קראו לה שושנה? " תוהה אמיר גוטפרוינד. "מצד אחד, אז ודאי הספר היה מסעיר באותה מידה כי זה הספר, אבל מן הצד האחר, אני סבור שבלעדי אותו שם, לוליטה, הספר לא היה אותו דבר. היה משהו חסר. ואם נאבוקוב היה מסתפק בדולורס, האם היו מועדוני לילה אירוטיים בשם דולורס? אני לא בטוח, כי יש משהו בלוליטה שמצטרף עניין".
ב"שואה שלנו" יש דמות שקוראים לה אמיר גוטפרוינד.
"אמיר בספר אינו זהה לי. כלומר, היה לי ברור מהתחלה שלדמות יקראו כך, אבל הוא לא מייצג את אמיר האמיתי. אמיר בספר שונא את הגרמנים ולא מוכן לנסוע בפולקסוואגן וכו', ואני ממש לא. כשהזמינו אותי לגרמניה, אחרי שהספר יצא שם, לקח להם זמן להבין שאני לא אמיר מהספר, כי הם שאלו למה אני שונא את כולם. לקח לי זמן להבין למה, אבל הבנתי שבאשמתי יצרתי זהות ביני לבין אמיר מהספר".
ומה לגבי הקצין הבריטי מייג'ור מנרס ב"העולם, קצת אחר כך" ? יש קשר לנימוסים שהוא מפגין?
"רק בדיעבד אני יכול לומר שיש משהו בשם שלו, משהו שמעיד על אופיו. הוא היה מייג'ור מנרס לפני שידעתי מה יהיה איתו. אם להיתלות שוב באילנות גבוהים, בלוליטה, מה שמדהים הוא שהגיבורים שם כורתים את גורלם, ושמות הגיבורים מתחילים לקבוע את העלילה".
"כנופיה מוזרה מאוד מנהיגה את מדינתנו בשעות קשות אלו. השגריר שטיניץ (כמה נעים להחליף את האות ד' באותיות שט) בא מאמריקה במטוס לנמל התעופה כדי לפגוש את ראש הממשלה שצ' רבין (אוי כמה נעים להוסיף שצ לפני ר') ואת שר הביטחון פרשץ' (היש בכלל צורך להזכיר כמה נעים להחליף את האות ס' באותיות שצ? ). ובכן , נועדים להם שלושה אישים, שטיניץ, שצ'רבין ופרשץ' בשדה התעופה כדי לדון בשר החוץ האמריקאי, שהם קוראים לו בינם לבין עצמם אגב צחוק משחרר בשם פישינגר, ולטכס עצה מה לעשות הלאה מבחינה מדינית". (מתוך: "פגישה מדינית בלוד", " נשר שחור על גג אדום", חנוך לוין).
"כמעט אין דמות בספרות שאיננה מבוססת על דמויות במציאות מסביבתו של הסופר", קובעת פרופ' נורית גוברין מהחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. "מידת ההסוואה היא שונה מסופר לסופר, מיצירה ליצירה, אבל גם כשהוא ממציא, הוא לוקח חלקים מדמויות שהוא הכיר. יש סופרים שמודים בזה, ויש המתעבים את אלה שמנסים למצוא את מקורות ההשראה וההשפעה שלהם. במחקר הספרות אמרו פעם את מי זה מעניין, זה רכילות, ואני כבר לפני 40 שנה חשבתי שגם רכילות היא דבר מעניין, אבל לגופו של מחקר, זה מקור כמו כל יתר המקורות".
למשל?
"בסיפור' במצור ובמצוק' של גרשון שופמן, שהופיע מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא הכניס כדמות ספרותית את הסופר יעקב רבינוביץ', שהיה בשנות ה-20 וה-30 דמות מרכזית וסמכותית מאוד. הוא היה סופר ומבקר וכמעט מילא את מקומו של ברנר, אחרי שהוא נרצח. בסיפור הוא קורא לרבינוביץ' שלמה פיק, ובמידה רבה הוא עושה ממנו צחוק. רבינוביץ' היה צולע במציאות ובסיפור הוא עשה ממנו שתום עין. הוא פשוט החליף את המומים. החברים של שופמן, ברש ואחרים, רצו לנתק איתו את היחסים. ושופמן אמר, לא, מותר לי להמציא מה שאני רוצה והתכחש לשינוי. היה סקנדל גדול מצד אנשים שיצאו להגן על כבודו של רבינוביץ', אבל שופמן אמר שזה הכרח אמנותי".
ומה לגבי שמות מהתנ"ך?
"בתנ"ך נזכרו מעט מאוד נשים בשמות. מי שכן הוזכרו הן למשל שתי המיילדות בשמות פרק א', שפרה ופועה, שהמרו את פיו של פרעה ולא השליכו את הבנים היאורה. ומאז השם שפרה הוא שם אהוב מאוד על משוררים וסופרים. ב'תמול שלשום' יש שפרה, לדבורה בארון יש סיפור עם שפרה וגם לש' בן ציון. למה זה עוד אהוב? כי אם השם מעיד על גורל טוב, שפר עליה גורלה, יודעים שהשם יהיה היפוך למה שקורה לגיבורה באותו סיפור. יש מעט מאוד מקומות שבהם השם מממש את הגורל של הגיבור. זה אחד הכללים של מתן שם של גיבור, הקורא צריך לממש את השם בהתאם לאסוציאציות שהוא מעורר בתנ"ך, ולפעמים זה אירוני".
איך אתה בוחר שמות לדמויות?
"השמות יוצאים מעצמם. אני לא מתכנן אותם בדרך כלל, הם פשוט צצים. במקרים קיצוניים יש לי שם של דמות שיוצר את התחלת הסיפור. בדרך כלל אני כותב, ותוך כדי כתיבה השמות נוצרים ואני לא עוצר לתכנן, לא מגלם רמזים וסודות בתוך שמם. דוגמה הפוכה את יכולה למצוא ב' עשו' של מאיר שלו, שם הכל בנוי על המודל של יעקב ועשו. הוא בעצם כל הזמן מגדיר את עצמו כמי שלא זכה בירושה ונודד בעולם, אז אצלו השם צופן הרבה מאוד משמעות. אצלי בדרך כלל במודע התשובה היא לא, ולפעמים באמת חבל לי שמותר לי רק שם אחד.
"ברומן הראשון שלי,'שואה שלנו', לקחתי באמת שמות של אנשים שהכרתי ועשיתי ערבובים מפאת כבוד המתים, מפאת כבוד החיים, ומפאת כבוד אלה שיכולים להתלונן אצל אבא שלי. שם כן היתה כוונה ומפתח, אבל הם לא הכלל אצלי. אצלי השם צץ מעצמו, ואני הולך איתו, לא תמיד אני יודע למה, אבל התת-מודע שלי לא בחר בו סתם, לא כמו המחשב של צה"ל שבוחר שמות למבצעים. יש מפתח פנימי נפשי שגורם לשמואל קליין להופיע. ואז פתאום אני חושב, האם השם לא היה אצל מאיר שלו? אני חושב שקראתי אותו הכי הרבה פעמים, כדי לבדוק אם הרעיון או השם לא נמצא באחד הספרים שלו. אז אני בודק, ולפעמים משהו מנצנץ לי שלא סתם קראתי בשם מסוים, כי זה שאוב מאיזשהו מקום. למשל, סטפנו לרר (שמופיע ברומן החדש "העולם, קצת אחר כך", ר "ב) משגע אותי עכשיו, הוא מוכר לי מאוד ואני לא יודע מאיפה.
"לעתים נדירות, יש לי שמות שיצאו ואני לא אוהב אותם, ואז יש קרב גדול אם להחליף או להחליף. היתה לי דמות ששמה היה ליאון, ולבנו קראתי לולק, ואחרי כמה זמן אמרו לי שזה בעצם אותו שם. בשלב א' אמרתי אופס, ובשלב ב' אמרתי שזה מתאים לי כל כך לאבא ולאופי שלו".
גוטפרוינד מספק, לשמחתנו, רמז לספרו הבא. "עכשיו אני נכנס לסיפור על משפחות עיראקיות בארץ, והשמות נוצרים מהבליל של החברים שלי העיראקים, מהקריאה של פרופ' ששון סומך וסמי מיכאל. כל השמות מתערבבים במכונת הכביסה של המוח שלי, ואיכשהו הם יוצאים. פעם פגשתי מישהו ברחוב ששאל אם אני יכול להכניס את השם שלו לספר, ועד היום הוא מצטער, כי נתתי לו שם של דמות מגוחכת. ועכשיו שודרג מעמדי, כי כל מיני אנשים שואלים אם אני יכול להכניס את השם שלהם בספר הבא".
וזה יקרה?
"כל מי שיש לו שם עיראקי מוזמן להציע את עצמו".
מי שנתן שם לדמות כי זה מתאים והופתע אחר כך לגלות את המשמעות האלגורית שלו, הוא א.ב. יהושע. "את'מר מאני' התחלתי לכתוב לפני 'מולכו', ובשלב מסוים נטשתי אותו", הוא מספר. "שם הגיבור בספר של מאני היה צריך להיות מולכו, וכאשר נטשתי את מאני, לקחתי את השם איתי וכתבתי את מולכו. בעקבות פרסום שיחה אחת מ'מר מאני' שעורר הדים חזקים, קיבלתי אומץ והמשכתי את הרומן. בחרתי בשם מאני, שהוא שם ספרדי ידוע שקשור לספרדים הוותיקים ילידי הארץ, שמשפחת אבי באה מהם. כאשר גמרתי אותו, נתתי ראיון ליעקב בסר ל'עיתון 77 ', והוא אמר לי 'מאני זה לא מפני שזה מה אני?' ממש נאלמתי דום, כיוון שזה באמת פשוט כל כך. במשך שנתיים אני כותב ספר שבו מופיעים מאנים שונים, ומפעם לפעם אנשים מבררים מה זה מאני, ואף פעם לא עלה בדעתי שמאחורי השם מאני עומד מה אני, שהוא בעצם הקליעה הכי מדויקת לספר הזה. ייתכן מאוד שאילו הייתי מודע לעובדה, הייתי מיד פוסל את השם, כי זה היה נראה לי מפורש מדי, וכך נשאר מאני. זה מראה איך הלא-מודע של הסופר עובד".
לדמויות ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא נתת שמות.
"כן, למעט שמה של יוליה רגאייב. במכוון לא היו שמות כי רציתי שאנשים יבואו אל תוך הרומן לא דרך הפרסונה הפסיכולוגית שלהם, ודאי לא הסוציולוגית שלהם, אלא דרך הפונקציות שלהם, הממונה, המזכירה, העיתונאית, וזו דרך אבסטרקטית וסמלית יותר. יש הרבה ספרים שאין בהם שמות, והם אומרים לקורא איך אתה צריך להסתכל על הדמות, מה לחפש בה ומה לא לחפש בה, לכן אל תתאכזב. השם הוא משמעותי מאוד, ושם שישנו או איננו מלמד על משהו. הדבר הכי חשוב בקריאה הוא בחוזה הלא-כתוב שהמספר חותם עם הקורא שלו, ואומר לו, בספר הזה תקבל סוג כזה של דמויות, עלילה ומבט ובכך אתה מונע את התסכול הלא-בריא של הקריאה".
השם היחיד הנוסף שנמצא ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא שמה של דפנה, החברה הטובה ששמה הפך לדאפי ב"המאהב". היא נהרגה בפיגוע באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ויהושע הקדיש את הספר לזכרה.
שמעון אדף שקרא לגיבור ב"קילומטר ויומיים לפני השקיעה" אליש בן-זקן, לא שם שתיתקלו בו ברחוב או אפילו במרשם התושבים, מודה שבחר אותו מתוך מודעות כמעט מלאה. "רציתי שהשם של הגיבור יהיה קצת יוצא דופן", הוא מספר. "בהתחלה לא מצאתי שם, והתחלתי לכתוב אותו כ' הוא' בגוף שלישי, ואז במהלך החשיבה על הדמות הבנתי שאני רוצה לתת לו שם של אחד הנביאים, והיה לי אליש בראש, קיצור של אלישע. תוך כדי כתיבה השם עצמו הלך וצבר נפח, וגיליתי שהוא גם אלישע בןאבויה ואלישע בן-שפט הנביא, והשם איגד את שני הסיפורים האלה. רציתי שהשם יישא איתו מרחב טקסטואלי, ציון בתוך תרבות, בתוך היסטוריה כתובה. באשר לשמות האחרים, רציתי שהם יצלצלו נכון כמו השם של הנרצחת, דליה שושן, שזה משחק על שני פרחים וגם נשמע כמו שם של מישהי שאני מכיר.
"השימוש הכי יצירתי, לטעמי, בשמות נעשה ב' הקטרקט בעיני הרוח', הספר האחרון של אופיר טושה-גפלה", אומר אדף. "זה רומן על רוצח סדרתי שרוצח סופרים מתחילים, והשמות שלהם הם אנגראמטיים, כל אחד מהם הוא בעצם שיכול אותיות של סופר ידוע. הרבה פעמים זו בדיחה של הסופר מאחורי גבן של הדמויות, משום שהסופר שנרצח מתעסק בסוגיה ספרותית, בלי לדעת שהשם שלו בנוי מאותיות של סופר שהתעסק באותה סוגיה בדיוק". כך למשל, מגלה אדף (משום שטושה-גפלה לא מגלה לנו בספר), אורן פדגאל שכותב סיפור אימה ומתחיל לחיות אותו באמת, הוא למעשה אדגר אלן פו, ודב סמקור שמקבל כתב יד לא גמור, הוא מקס ברוד שטיפל בכתבי היד הלא-גמורים של קפקא. את שאר השמות תוכלו לפצח בעצמכם, אם נמאס לכם מהסודוקו.
"עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט". (מתוך טקסט משפטי, מופיע כמעט בכל ספר שתפתחו).
אין פלא שהמו"לים מתעקשים על הפסקה שלעיל. השחרת שמו של אדם יכולה להתחיל בחוסר נעימות גדולה, ועלולה להסתיים לעתים בפגיעה אנושה בכיסם של הוצאות הספרים ושל הכותבים. דודו גבע ז"ל, קובי ניב והוצאת "אדם", נאלצו לשלם ב-1982 45 אלף שקל לאחים הרצל ובלפור חקק, לאחר שהפכו אותם ל"אחים מקק" ב"ספר מגוחך". בסיכום המשפטי גם נאסר שיווק הספר במתכונתו הראשונה, והמחברים חויבו לפרסם מודעת התנצלות בעיתונות.
מקרה נוסף שלא הגיע לכותלי בתי המשפט אך בהחלט גרם עוגמת נפש, היה "רצח בשבת בבוקר" שבו בתיה גור ז"ל קראה לדינה סילבר, דמות הרוצחת, על שם תלמידה שלה בבית הספר שליד האוניברסיטה בירושלים. בארכיון ניתן למצוא שסילבר אמרה לאחר פרסום הספר לחבריה לכיתה: "נכון שלא תמיד הסתדרנו בתיכון, אבל נפגעתי נורא כששמעתי שבתיה השתמשה בשמי בתור הרוצחת. . . לא יודעת מה הביא אותה להשתמש בשמי, מעולם לא עשיתי לה דבר רע. מהספר עצמו, אגב, נהניתי". בראיון מאוחר יותר התייחסה גור לדברים: "לא זכרתי אותה בכלל כשכתבתי. חיפשתי סילבר, כי היה לי גולד בספר, אבל הצירוף דינה סילבר אולי ישב לי שם ויצא כשכתבתי. מתתי כשזה התברר, והבנתי שהיא לא סלחה לי, אבל לא מצאתי לנכון להתנצל. זה היה פלופ".
מי שהשתמש ללא חשש בשמות חבריו בספרים, סביר להניח משום שהיו אלה חברים, היה אורי אדלמן ז"ל. יוחנן רביב, פקד המשטרה מ"קונצ' רטו למרגל ותזמורת" היה אחד מחבריו, ובראיון סיפר אדלמן כי בכל ספר הוא מכניס את שמו של חברו שלמה משיח. ב"בסימן ונוס", למשל היה משיח סוחר סמים שיושב במעצר, וב"שעות מתות" הוא קבלן. "הוא החזיר לי, כי אני הייתי מכניס את השם לו למערכונים שהייתי כותב, נתתי לו דמויות לא מחמיאות ב'זהו זה' בזמנו", מספר משיח. "אני התחלתי לכתוב לפניו, וכשהוא התחיל לכתוב ספרים זו היתה נקמה מתוקה שהוא נקם בי". אגב , לא מדובר בפרופ' שלמה משיח הגינקולוג, אלא במשיח התסריטאי, או כמו שאדלמן ניסח זאת:
"שמעת על שלמה משיח?", שאל כץ.
"הפרופסור? הגינקולוג?"
כץ נאנק. "מה פתאום הגינקולוג", אמר.
"מאיפה אני יודע", אמר הראל, "כל הסיפור התחיל בניתוח של בחורה, לא? חשבתי שאולי גם לפרופסור משיח יש מה להגיד".
"אמי, שבשל מוראו של אבי לא הרשתה לעצמה חטאים אחרים, חטאה כמו כל האמהות בנות זמנה באהבה נואשת - ונואלת, כמובן - לקלארק גייבל. באמצע טקס ההטבלה שלי התעקשה, ברוב בורותה, לקרוא לי חלפעמהרוח, דבר שכמובן עורר את מורת רוחו של הכומר שניהל את הטקס. הוויכוח הידרדר לתגרה גדולה, והסנדקית שלי, שנזקקה לשתי זרועותיה כדי להרביץ לבעלה, שאיתו נהגה להתקוטט יום-יום, שמטה אותי לקערת הטבילה, שוודאי הייתי טובע במימיה העומדים אילמלא... אבל זה כבר סיפור אחר, שיסיט אותנו מחוט העלילה. מכל מקום, הבעיה היא רק בעיה-לכאורה, שכן שמי האמיתי והמלא מופיע רק בארכיון המהימן של המשטרה החשאית, ואילו בחיי היומיום אני מכונה לרוב 'נקניק', ' אפס', 'טינופת', 'פרצוף תחת' ושאר כינויים, ששפעתם המגוונת מעידה על כושר ההמצאה האנושי העולה על גדותיו, ועל העושר הבלתי נדלה של לשוננו". (מתוך "תעלומת הקבר המכושף", אדוארדו מנדוסה, "הספריה החדשה". מספרדית: טל ניצן).
"דן בניה סרי, התלמיד הראשון שלי, שאל אותי פעם איך מוצאים שמות לדמויות, אז אמרתי לו תעבור על מודעות אבל. הם החזירו ציוד, אבל אתה יכול להזדכות על הציוד שלהם", אומר חיים באר. אבל גם מודעת האבל שבה השתמש באר, לא מנעה מהדמות שבנה לקום פתאום כאדם אמיתי. "ב' נוצות' יש דמות של אדם מטורף שקיבל את השם מרדכי לדר", הוא מספר, "אבל כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לא היה לו שם, ודבר ראשון חיפשתי לו מקצוע, כי מקצוע חשוב יותר מהשם. היתה לי בעיה מבנית, כי הוא צריך להיות עם הילד המספר באופן קבוע, ורציתי שהוא יוכל להיכנס אל בית המשפחה ולצאת ממנו, ואז החלטתי לעשות אותו גובה של מוסדות צדקה. אחר כך ידעתי שהוא גם נואף לא קטן, אז עשיתי אותו גובה של בית חינוך עיוורות, כדי שיוכל להתעסק עם הילדות העיוורות בלי שיזהו אותו. אבל כל שם שניסיתי להדביק לו, זה לא הלך. ניסיתי לקרוא לו יעקב לוי, והוא לא בא, וגם ישראל כהן לא בא.
"בערב פורים נסעתי לירושלים, והגעתי לשכונת זיכרון-משה והיתה שם הלוויה, ובירושלים זה אירוע חגיגי, כי כולם יוצאים מהבתים, פוגשים אנשים ושומעים דברי תורה. הספדן תמיד מתחיל את המספד בשם המנוח ובאיזה פסוק עם השם שלו. מאחר שזה היה סמוך לפורים, ולמנוח קראו מרדכי, הוא אמר'מרדכי יצא מלפני המלך, והולך לפני מלך מלכי המלכים'. אז קראתי לגיבור מרדכי, כי אפשר לעשות מזה מוטקה ומוטל, וגם היה לי הספד מוכן, כי ידעתי שהוא ימות. לא היה לי שם משפחה, המשכתי בחיפושים, ויום אחד נזכרתי שהיה פעם לדר, משמש מיובש שהיה ממתק של ילדותנו, בצורה של עור, והשם מצא חן בעיניי כי הסיפור כתוב מבחוץ ואין שם רגשות.
"יום אחד אחרי שהספר יצא, אני מקבל מכתב מסופר זקן שהכיר את סבי זקני. שמו היה יצחק ראב, בן דודו של הסופר אהוד בן-עזר, והוא כותב'לכבוד ידידי הסופר הנכבד והנעלה', ואני יודע שכל התארים האלה הם כדי להעלות את השעיר לעזאזל כדי לרסק אותו. קראתי את ספרך, הוא כותב, אבל תמהתי איך עשית מעשה שלא ייעשה. לקחת איש יקר ששמו מרדכי לדרר עליו השלום, שהיה מייסד ומנהל של בית חינוך עיוורים, והפכת אותו לגובה משוגע שמתעסק עם ילדות. וכמו שאת אומרת אוי, גם אני אמרתי והלכתי לברר איך זה קרה. בארון הספרים מצאתי באנציקלופדיה של אבות היישוב ערך ששמו מרדכי לדרר-גלדאי, ויש סימנים בעיפרון שמציינים שקראתי את הערך הזה עשר שנים לפני שכתבתי את הספר. אני חשבתי שיש סיבות ענייניות שהשם מתאים לי, והוא התאים לי גם מסיבה מוזיקלית, כי יש בו משהו מוזיקלי מאוד, אבל כל זה הבל ורעות רוח. בעצם השם התאים לי משום שהוא ישב עם אינפורמציה שהטמעתי אותה, ואפילו לא זכרתי אותה. זה מראה עד כמה אתה לא שליט בעניינים האלה".
ואם זה קרה פעם אחת, אין שום סיבה שזה לא יקרה פעם נוספת. "ב'חבלים'", מספר באר, "יש סצינה מכוננת שבה האמא של הגיבור פותחת קרפיונים ומדברת איתו, ובאמצע נכנסת שכנה. בניתי לה ביוגרפיה שבה היא התאהבה במכתבי אהבה ששלח לה בחור, ואחר כך התברר שהאיש כותב אדרסות כדי לבקש תרומות, בכתב יד מסולסל, וגם יש לה שני אחים, אחד מהם גר בפרינסטון. ואני מחפש לה שם. קראתי לה נחמה לידר. ואז אמרתי, לא לידר, כי כבר יש לי לדר אחד, ואז קראתי לה נחמה ובר, ובר זה אריגה, זה מקצוע נשי, ואז אמרתי שיש לי דודה שקוראים לה נחמה, ואולי הילדים שלה לא יאהבו את זה, אז שיניתי לרוחמה ובר, והספר יצא לאור.
"יום אחד אני מוצא הודעה במשיבון מחברי דוד מונשיין, בליין ירושלמי שמספר סיפורים יפים, שיש בינינו הסכם לא-כתוב שהוא מזכיר אותי בספרים שלו ואני מזכיר אותו. חשבתי שהוא מתקשר כי הוא כועס עליי ששכחתי להזכיר אותו ב'חבלים'. כשאני חוזר אליו, אני אומר 'אתה בטח כועס עליי', אז הוא אומר לי 'אני לא כועס, תכניס אותי יותר בפעמים הבאות'. ואז הוא שואל אותי, מאיפה אתה מכיר את רוחמה ובר? מה מאיפה אני מכיר? סיפרתי לו איך המצאתי את זה. הוא אומר נו, בחייך מאיפה אתה מכיר את כל הסיפור שלה? אני לא מכיר, אמרתי לו. והוא שואל, את אבא שלי אתה מכיר? זה שאמא שלי מתה אתה יודע? אתה יודע שאבא שלי התחתן שוב? ועם מי הוא התחתן? עם רוחמה ובר. מה, באמת? אני אומר, ואז הוא מספר לי שהיא התחתנה עם בחור ירושלמי שכתב קמעות, והם נסעו לאמריקה. הוא עשה לה שם את המוות, ואחד מהאחים שלה שגר בפרינסטון, העלה אותה לאונייה והבריח אותה לארץ, ואז היא הכירה את אבא שלו והתחתנה איתו. אני חושב שאני מת. והוא מבסוט. אני שואל מאיפה היא במקור, והוא אומר מהונגריה, ומסתבר שהיא גרה כמה בתים מהדירה שאמא שלי נולדה בה.
"התקשרתי אליה ודיברתי איתה, אמרתי שאני הבן של ברכה, והיא התחילה לספר לי על אמא שלי והתברר שהן היו חברות. בעצם את כל הסיפור על רוחמה ובר שמעתי מאמא שלי לפני עשרות שנים. גם אם הייתי מנסה להמציא, לא הייתי יכול להמציא דבר כזה. שיניתי את השמות כמה פעמים, אבל בסוף היא הגיעה עם השם ועם הביוגרפיה שלה".
בספרי מתח, אומר רם אורן, לא נמצא התעסקות יתר עם שמות, אבל גם הוא נתן פעם אחת את השם הלא נכון. "ב'פיתוי' נתתי שם לגיבור השלילי של הספר, ושבוע אחרי שהוא יצא מתקשר אליי מישהו בבהלה, ואומר: תדע לך שהאיש הזה קיים והוא נשוי לסלבריטאית ידועה, וגם הוא ידוע, ואני חושב שיהיו לך צרות. אבל הרי אני לא אחליף פתאום את השם בספר. בחרדה וברעדה חיכיתי ליום שבו הוא יתקשר וימחה. ואכן, אחרי כמה שבועות הוא התקשר ואמר 'אני מופיע בספר שלך, יש לי הרבה להגיד לך, ואני רוצה שניפגש'. חשבתי להביא עורך-דין לפגישה, והתחלתי לתכנן כמה כסף אני מוכן לשלם לו, בטח מיליונים הוא ירצה. נפגשנו בבית קפה, הוא הגיע ואמר לי:'תשמע, ראיתי שהשתמשת בשמי וזה החניף לי מאוד, ואני רוצה לדבר איתך על משהו חשוב. כבר מזמן יש לי כתב יד, ואני מת שתקרא אותו ותגיד לי מה דעתך'. ועד היום, הנוכל שלא יכולתי לצבוע אותו בצבעים שחורים יותר נמצא בספר.
"בספר אחר שכתבתי, התברר לי ששם של נוכל שנתתי, שהתחרז לי שם בראש, הוא שם של שחקן ידוע שמופיע בסרטים ישראליים. אבל לפני שאני מוציא אותם, אני מעביר את הספרים אצל הרבה אנשים כדי שיתפסו אותי בטעויות מהסוג הזה. חלק מהשמות שנתתי הם של אנשים שקיימים באמת, והעירו לי פה ושם, אבל איש לא עשה מזה בעיה".
"ככל שהספר נוטה יותר לריאליזם, והסופר ביצע תחקיר על תקופה או על עיר מסוימת, כך מתרבים המקרים שאנשים אומרים'זה השם שלי'", אומר דב אלפון, העורך הראשי של "כנרת-זמורה-ביתן". "יש מכתבים שמגיעים מקוראים ששואלים בהססנות ובביישנות את הסופר אם במקרה אלה חיי משפחתם שלהם. זה כמעט אף פעם לא ככה, אבל זו כוחה של ספרות. מקרים ממש מובהקים של אנשים שמשוכנעים שזה הם יש למיכל שלו, וקוראים רבים סבורים שאתגר קרת כתב עליהם. יש לפחות שלושה אנשים שביקשו לדבר איתי בשבוע הספר, והמסר שלהם היה אם אני מודע שבסיפור ב'מחכים לקיסינג' ר' זה הם. זה מרתק, וגם מפתח ספקות. כי רגע, אולי הסופר כבר שכח והשתמש בסיפור? הספרות חזקה יותר מהמציאות, לכן אנחנו נוטים להאמין שאנחנו מונצחים בספר, כי נראה לנו שזה ישמור את שמנו לעד, ואילו בחיינו בפועל, אנו לא בטוחים שתישאר מזכרת לדורות הבאים. זה אנושי מאוד, אך ב-99 אחוז מהמקרים לא נכון".
יש מקרים שבהם אתה חושב שהשם לא מתאים לדמות?
"זה בעיקר מעורר אצלי אי נחת, אבל זה מפני שאני בא מעיתונות. אם יש דמות של רשע, והוא ראש מחלקה בבית-חולים, אני מתמלא חרדה, כי אני מדמיין שאני ראש המחלקה, ומה תהיה הרגשתי כשאקרא את זה, אבל יש חירות מלאה לסופר לדמיין מה שהוא רוצה. אנחנו משתדלים לעשות כמה בדיקות בגוגל כדי לוודא ששמו של ראש המחלקה לא דומה, או להמציא לפעמים מחלקה. לא מחשש משפטי, כי הספרות מוגנת, אלא יותר כדי לא לפגוע לשווא באדם אמיתי, אם אפשר להימנע מזה בלי לפגוע בספר. וגם יש ספרים מתורגמים שבהם הסופר באמריקה יושב ומדמיין סוכן מוסד ישראלי או יהודי, וזה שם נפוץ מאוד פה, אבל שם לא היו היסוסים להשתמש בו. על כל אלה אנחנו משתדלים לחשוב, אבל אנחנו סומכים על הקורא שיכול להבחין בין ספרות לדמיון, לכן אנחנו לא חושבים שאנשים עלולים לזהות בצורה קרובה מדי, צמודה מדי, אנשים אחרים שהם מכירים באמת".
לך אישית זה קרה?
"ב'העולם, קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד המשפט האחרון הוא: 'אל תדאג, דב, אל תדאג'. דמיינתי את אמיר אומר לי, אל תדאג, דב אל תדאג, הספר יזכה להכרה ולהצלחה. מכיוון שקראתי את הספר בכמה גרסאות, אני יודע שזו דמות מסוימת בגיל מסוים, שהגיוני שיקרא לה דב. אבל אני, כמו הרבה אחרים, חשבתי שזה אני".
נא להמתין לטעינת התגובות
