אמא. אבא. אני בארון
בתחתית שרשרת המזון של קהילת הפנטזיה השוקקת, הרחק מטולקין, באפי ו"מסע בין כוכבים", מתקיימת בקושי קבוצה זערורית שניזונה מ"נרניה". הסרט המדובר "האריה, המכשפה וארון הבגדים", ותרגום חדש של הספר לעברית, נותנים למכורים תקווה
"נשיקת המוות" מתנשמת בכבדות עם כל חבטה שטייני מרביץ בה, עד שהוא עוצר לרגע לקחת אוויר. היא חמושה בכפיס עץ מוארך, שעד כה היה נדמה שמשקלו כבד מזרועותיה הדקות. פתאום היא מזנקת על טייני ומנחיתה מכה אדירה על ישבנו. ברנט גונח בהנאה. הנערה משתלטת על הקרב ומוסיפה דחיפות ובעיטות שגובות מחיר כבד מטייני. הוא מתחיל להתנדנד ובתנועה תאטרלית משעין את גבו על המחסומים, כמו מתאגרף שהוכה אל החבלים. נשיקת המוות מניחה את כפות ידיה העדינות על כתפיו העצומות של יריבה ומורידה אותו על ברכיו. מהלך הדגל שלה מתקרב. היא נעמדת על קצות אצבעותיה, מצמידה שפתיה למצחו בנשיקה ומטיחה אותו אל הרצפה הלא נקייה של הרחוב התל אביבי. הקהל שואג.
איזה סרט פנטזיה, המבוסס על ספר מצליח מאוד משנות החמישים מאת סופר נודע שחי באנגליה, צולם בניו זילנד במשך יותר משנה עם השקעה אדירה באפקטים ממוחשבים? לא, לא "שר הטבעות" על פי טולקין. ברנט הגיע לארץ מניו זילנד, שם עבד על הפקת הסרט "האריה, המכשפה וארון הבגדים", שמבוסס על ספר באותו שם מאת ק"ס לואיס. לספר, שעוסק בעולם מכושף בשם נרניה, שמלא בקסם ובחיות מדברות, מאפיינים רבים שמזכירים מאוד את "שר הטבעות". אולפני דיסני מטביעים 150 מיליון דולר בהפקת ענק עתירת אפקטים ובקמפיין שיווק מאסיבי שמתחיל גם בארץ בימים אלו, בניסיון לרכוב על טרנד הפנטזיה של "שר הטבעות" ו"הארי פוטר". הסרט יוקרן בישראל באמצע דצמבר, וילווה בפרסום של הספר בתרגום חדש (הוצאת זמורה ביתן).
החברה של ברנט, "לודוויקו טכניק" (על שם טכניקת שטיפת המוח מ"התפוז המכני"), עוסקת בהפקת תוספות למהדורות דיוידי של סרטים. הצוות של ברנט מלווה את צילומי הסרט מיומו הראשון ועד לתחילת ההקרנות המסחריות ומצלם את הנעשה על הסט, ישיבות מקצועיות של הצוות, דיונים בין השחקנים, בעיות הפקה וכמעט כל דבר אחר שקשור לסרט. מלבד הבמאי כנראה שאין אדם שמכיר את הגרסה הקולנועית של "האריה, המכשפה וארון הבגדים" טוב יותר מרוברט ברנט.
בין לבין הקרבות המדומים בזירה, חלק מפסטיבל "אייקון" למדע בדיוני ולפנטזיה שמאורגן בהתנדבות מדי סוכות, ברנט מסביר למה "ארון הבגדים" הולך להיות כיף, אבל לא כיף כמו "שר הטבעות". "הסרט מתחיל עם מפציץ נאצי בבליץ על לונדון", הוא אומר, פורש את ידיו והולך בסלאלום כדי להדגים מפציץ קרב, ואחר כך עובר בקצרה על עלילת הסרט כולה כשהוא מזגזג בין דמויות הגיבורים. את "ארון הבגדים", הראשון מבין שבעת ספרי "נרניה", קרא לראשונה בגיל שמונה, שלוש שנים לאחר שאביו לקח אותו בפעם הראשונה לשחק "מבוכים ודרקונים". אחר כך שב וקרא אותו עוד כמה עשרות פעמים. "זו אגדה נהדרת גם בלי קשר למלחמות בין גדודי מפלצות", הוא מסביר, "אבל בסרט שמו דגש חזק על האקשן. אם בספר היתה פסקה קצרה על קרב, בסרט הפכו את זה למשהו עצום, למלחמה אדירה. אבל נרניה היא סיפור לילדים, לא אפוס כמו 'שר הטבעות'. גם אישה בת 35 שלא אכפת לה מאורקים ודרקונים יכלה להתחרמן מאראגורן (ההרפתקן הרגיש ועז המבט מ"שר הטבעות", שגילם ויגו מורטנסן - י.ש), ב'ארון הבגדים' אין לך את זה. 'נרניה' זו פנטזיה טהורה".
מלבד "נרניה", ברנט
"הייתי בקהילות בכל העולם וזו אחת הטובות", הוא אומר, "דווקא כי לא מושקע הרבה כסף. מעריצים שעובדים בשביל מעריצים, ואף אחד לא מרוויח דולר". כבר חודשים שבמפגשים נוסח "אייקון" ובפורומים באינטרנט עוסקת קהילת הפנטזיה הישראלית ב"ארון הבגדים". "כולם הולכים לדבר על נרניה", מספר אורי אביב, 25, ראש "סטארבייס 972" (על שם הקידומת הבינלאומית של ישראל), מועדון המעריצים של "מסע בין כוכבים" בארץ. סטארבייס הוא הגדול והחשוב בארגוני המדע הבדיוני והפנטזיה בארץ, שורה של גופים שמקיימים מפגשים קבועים וחולשים על חובבי הז'אנר, קהילה שגדלה מאוד בשנים האחרונות. בהערכה ממעיטה מדברים היום על כ-10,000 איש.
רגע לפני המפץ הגדול של הסרט, לקהילת נרניה הקטנטונת אין חשיבות של ממש בהיררכיה הפנימית של חובבי הפנטזיה בארץ. "כרגע אין כמעט דבר כזה, קהילת מעריצי 'נרניה'", מסביר אביב. הוא גבר ג'ינג'י קומפקטי עם זיפים של כמה ימים וחיתוך דיבור עצבני. במרתף קטן ומבולגן במרכז תל אביב, המפקדה הזמנית של סטארבייס, הוא יושב שלוב ידיים ומסביר כמה מצומצם קומץ חובבי "ארון הבגדים".
אילו קהיליות יותר גדולות?
"'מסע בין כוכבים' הרבה הרבה יותר גדולים. 'בבילון5', 'מבוכים ודרקונים', 'הארי פוטר' בטח יותר גדול, 'רובוטריקים', משחקי תפקידים עתידניים, משחקי פנטזיה שולחניים, טולקין כמובן, אנימציה יפנית, 'סופרמן', 'מלחמת הכוכבים', 'באפי'. לא חסר. 'נרניה' זה כלום, חבורה קטנה מאוד, אבל הכל ישתנה כשהסרט יגיע".
קשה שלא לחבב מיד את רן בר-זיק, 28, כנראה אוהד "נרניה" הכי אדוק בישראל. הוא אדם נינוח, חייכן ומצחיק, שקרא לראשונה את "ארון הבגדים" בגיל עשר. מאז, קרא אותו בערך עשר פעמים והוא ממתין לסרט, שיזרים דם חדש לדיונים המעגליים בינו לבין קומץ חבריו באתר "נרניה" העברי שהקים ברשת. "כשקראתי את הספר בפעם הראשונה הלהבתי את כולם", הוא מספר. "שכונה שלמה בבת ים דיברה על זה. זה היה יותר גדול מכל מה שהיה בטלוויזיה. כל הילדים רצו להיות אסלן, האריה מהספר".
כששב וקרא את היצירה בשירותו הצבאי החל לחקור אותה יותר לעומק, וכתב, ללא מטרה מיוחדת, עשרות מאמרים עליה ועל "שר הטבעות", מהם מסמכים בני עשרות עמודים שמתוחקרים בקפידה אקדמית כמעט. כשהשתחרר הקים סטארט-אפ כושל שבשיאו הרוויח 50 דולר בחודש, אתר לחיילים ולמתגייסים שזכור בעיקר בזכות גימיק בשם "קיר שירותים וירטואלי", ואז החל ללמוד כלכלה.
במקביל רכש, בקצב גובר והולך, ספרים שעוסקים ביצירותיהם של טולקין ולואיס, והפך למשתתף פעיל, ומאוחר יותר למנהיג הרשמי, של קהילת טולקין התמנונית וקהילת לואיס הקטנה בהרבה בישראל. כשמשפחתו נקלעה לקשיים כלכליים פרש מהלימודים ועבד בסדרה של עבודות זמניות. באחת מהן, שכללה גם סיורים ברחוב, פגש את אשתו לעתיד. הוא כנראה האדם היחיד בישראל שהתחתן עם אישה לאחר שפנה אליה ברחוב עם המשפט "תגידי, את לא מוכרת לי מאיזשהו מקום?". היום יש להם תינוק בן שנתיים.
"כילד זכרתי את 'נרניה' כמשהו נפלא ונהדר", הוא אומר. "ואז חזרתי לספר כמבוגר וראיתי את החסרונות. בעיקר היה לי קשה עם הדידקטיות הנוצרית של הסיפור. לואיס היה נוצרי אדוק וכמבוגר, בטח כמבוגר יהודי, זה בולט בכל פסיק ב'נרניה'. אסלן הוא תעתיק אחד לאחד של ישו. גם טולקין היה נוצרי מאמין, אבל ב'שר הטבעות' האלגוריה הנוצרית היא לא אלמנט מרכזי אלא מצויה בשכבת העור החיצונית. ב'ארון הבגדים' כל הדנ"א והשלד הם נוצריים".
יחד עם "שר הטבעות" ומשפחתו הצעירה, "נרניה" וסיפור חייו של לואיס (ר' מסגרת) תופסים את רוב זמנו של בר-זיק. על הגרסה הקולנועית ל"ארון הבגדים" שמע לראשונה כשחבר שלח לו קטע בן 30 שניות מהסרט. "קראתי לאשתי וראינו את הסרטון, הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו, 'נזרוק את הילד לבייביסיטר, לסרט הזה אנחנו חייבים ללכת'".
את יומו מחלק בר-זיק בין "בישולים לאשתי וטיפול בילד" בערב לבין עבודה כשומר בסניף בנק בפתח תקוה בבקרים, שם הוא עושה חלק גדול מהמחקר שלו. "אשתי הגבילה אותי לרכישה של בערך ספר בשבוע מאמזון", הוא מספר. "וכחצי מהספרים שאני קונה קשורים ללואיס או לטולקין". בביתו יש ספרייה עם מאות ספרים כאלו. "כל פעם אני לוקח את הספר החדש שקניתי לעבודה, יושב בבנק, קורא וחושב". בערב הוא מתיישב מול המחשב ומתחזק את אתר "נרניה" ואת הפורום שהקים.
"הקהילה של 'נרניה' הרבה יותר קטנה מזו של טולקין", הוא אומר, "גם כי הסדרה מוכרת הרבה פחות בארץ וגם כי צריך להודות שהעולם שלואיס יצר עשיר הרבה פחות מזה של טולקין". היכן שטולקין מפרט כל ניב סלנג וכל תת-קהילה של אורקים הרריים, לואיס מקמץ ומותיר מקום לדמיונו של הקורא. עולמו של טולקין, ש"שר הטבעות" אינו אלא קצה קצהו הנגלה לקורא ההדיוט, כה רחב היקף, כה רב עוצמה ומגובה בקפידה בביולוגיה מומצאת, שפות חדשות וקהילות מדומיינות, עד שקשה למצוא לו מקבילה של ממש בטקסטים חילוניים מודרניים. עבודותיו המונומנטליות של טולקין שעוסקות בעולם שבו מתרחש "שר הטבעות" מפורטות מאוד וכתובות בטון יבש ונעדר עלילה, עד שיש מי שהשוו את הקריאה בהן לעיון בספר טלפונים שכתוב בגמדית.
"זה מה שיפה בסרט 'ארון הבגדים'", טוען ברנט בשעה שלזירה מזנק נער לבוש כרובין הוד שמכונה "סטינגר". "פיטר ג'קסון, הבמאי של 'שר הטבעות', לקח את מה שטולקין כתב והתייחס לזה כאל חתיכת היסטוריה. כאילו הקרבות בארץ התיכונה באמת קרו, ומה שהוא עושה זה לשחזר אותם, כמו סרט על מלחמת העולם השנייה. ב'ארון הבגדים' אין התייחסות כל כך מפורטת לאירועים, והקורא נאלץ לדמיין הכל על סמך מעט מאוד פרטים. הסרט החדש מוסיף המון פרטים והופך את העולם של לואיס לדומה יותר לזה של טולקין. לפני כמה שבועות ישבתי בקולנוע בארצות הברית, ובזמן שהקרינו את הפרומו ל'ארון הבגדים' איזה ילד אמר לאמא שלו, 'תראי, הם גנבו מ 'שר הטבעות''".
בינתיים כרוז הזירה, נער צנום עם קול מתגלגל ועמוק להפתיע, צועק לתוך המיקרופון: "הוא חביב הבנות, הוא נאה, הוא מסתורי, הוא... סטינגר, שודד הדרכים האגדי!". סטינגר נאבק בזירה עם טייני, ואחד הצופים מלווה את הקרב בצרחות "טייני, יא הומו". בצד הזירה ברנט וילד בן 15 נכנסים לוויכוח אינטנסיבי, ידיים מתנפנפות וגרונות ניחרים על אודות השפעת סצנת המדרגות ב"אוניית הקרב פוטיומקין" של הבמאי הרוסי אייזנשטיין על סרט מדע בדיוני ישן בשם "בריחתו של לוגאן". שניהם מאבדים ריכוז כשחובבות שודדי דרכים לבושות כשפנפנות נדחקות לצד ברנט בצעקות "תקרעו לסטינגר את החולצה" ו"אונס, אונס".
"או, מאן", מחייך ברנט, "אני בן 38, כל כך פאקינג זקן. הבחורות החמודות האלה לא היו כאן אם לא הטרילוגיה הקולנועית של 'שר הטבעות'. 'ארון הבגדים' רק יביא עוד בנות, כי יש שם גיבורות, נשים. גם ילדים יאכלו את הסרט. הגיבורים ב'ארון הבגדים' הם ילדים וילדות, כמו ב'הארי פוטר'. בכלל , 'נרניה' זה 'הארי פוטר' עוד לפני שהיה 'הארי פוטר'".
חלומו של בר-זיק הוא שהסרט "ארון הבגדים" יסחוף מספיק אנשים, מבוגרים וצעירים יותר, ותיווצר קהילת "נרניה" דמויית "נומנור", איגוד טולקין הישראלי. "נומנור" הוא גוף קולני המונה כמה מאות אנשים ומקיים חיי קהילה ערים ומרשימים שבמרכזם יצירותיו של טולקין. הם מקיימים דו-שיח רצוף עם הוצאות לאור, מפיצי סרטים וכמעט כל גוף מסחרי אחר שנוגע ב"מורשתו של טולקין" ונפגשים ביניהם על בסיס כמעט שבועי. בין השאר הם מקיימים סדנאות והרצאות עם חוקרי טולקין נודעים מהעולם ועורכים מסיבות ופיקניקים צנועים בימי חג (שחרורה של מורדור, ארץ האופל, למשל).
ב-1 באפריל לפני כמה שנים אירגנו חבריו הוותיקים של המועדון מתיחה שנועדה לחברים הצעירים. הם הפיצו ידיעה ששר הפנים דאז, אלי ישי, אישר דת פנטזיה חדשה ושכמה מחברי המועדון כבר המירו את דתם. המתיחה לוותה בסריקה של תעודת זהות מזויפת, שבה נכתב "טולקינאי" בסעיף הדת.
רובם הגדול של חברי "נומנור" הם מבוגרים בעלי משפחות, וחלקם הגדול להפתיע נשים. רק חלק קטן מהאוהדים המושבעים באמת הם נערים. עדן ונדלהורסט ז"ל נחשב לראש וראשון שבהם.
את "אנציקלופדיית טולקין העברית", פרויקט מרשים הכולל אלפי ערכים מפורטים על האיש ויצירתו, יצר בר-זיק יחד עם ונדלהורסט, ג'ינג'י תכול עיניים מקיבוץ כברי שבתחילת הפרויקט היה בן 17. הוא גם סייע בעבודה על "האטלס של ארדה", שהיה אמור לאגד מפות מתורגמות לעברית של עולמו הבדיוני של טולקין, וכינה את עצמו בפורומים השונים "שר הטעויות", לעג עצמי טוב מזג על שגיאות הכתיב הרבות שלו." הוא שינה את פני הקהילה הטולקינאית לנצח", אומר בר-זיק.
לאחר שהתגייס לשירות קרבי המשיך ונדלהרסט להשתתף בפרויקטים שונים, עד שב-9 באוגוסט 2004 שם קץ לחייו. ההודעה האחרונה שלו בפורום של קהילת טולקין ברשת עדיין נמצאת שם. "סתם רציתי להגיד שלום לכולם, מחר חוזרים לצבא. רק רציתי להגיד שצבא זה חרא וזה לא כיף, והעולם היה הרבה יותר טוב בלעדיו. מה שקשה בינתיים זה לא הקטע הפיזי אלא פשוט ההכרה בזה שאין לך שום דבר לעשות לגבי דברים. אתה לא בוחר כלום. אני יודע שזה נשמע בקטנה, אבל כשבשלב מסוים פתאום מרגישים את המחנק בגרון ואת הדמעות - זה זה. והגעגועים הביתה... קשה, קשה".
העוצמה המפליאה של קהילת טולקין ודומותיה, שאנשים כמו ונדלהרסט ז"ל ובר-זיק יצרו בעבודת נמלים, קשורה גם לבידוד שלה ושל אחיותיה לתחום הפנטזיה והמדע הבדיוני. מדוע אין קהילה דומה סביב ספריו של עמוס עוז, נניח, או אפילו טולסטוי? "יש תחושה שאנחנו מוקצים", מסביר בר-זיק. "בארץ אין כמעט דיון אקדמי רציני סביב יצירות פנטזיה, אז הבמה פנויה לחובבנים. יש התנשאות מצד הקהילה האקדמית, שבאיזשהו מקום אני מבין אותה. יותר קל להתווכח אם למפלצת בלרוג מ'שר הטבעות' יש כנפיים (ואין לה, אגב) מאשר לדון על סאבטקסט בעבודותיו של אלבר קאמי. אבל מה שלא מבינים באקדמיה זה שמהדיון על בלרוג אתה עובר לרבדים עמוקים יותר. המפלצות הן רק פיתוי ראשוני שמושך אותך פנימה".
זו הסיבה שבר-זיק לא אוהב אנשים כמו טייני, סטינגר ונשיקת המוות. "יש את אלו שתופסים טרמפ על טרנדים", הוא מתלונן. "פעם זה היה טולקין, אחר כך 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' ועכשיו זה יהיה נרניה'. הם אומרים יאללה, בואו נתחפש, זה מגניב'. אין להם שום עומק מעבר לתחפושת המגוחכת שלהם. אני ממש מתעב את כל העסק הזה. יש קהילה של אנשים מבוגרים ולבושים היטב, שמבלים ערבים שלמים בלדון בלואיס, בנרניה ובהשפעות הספרותיות שלהם, ומולם יש חבורה של מטורללים שלובשים בגדים מצחיקים ומכים אחד את השני עד זוב דם. אז בכתבה מדברים על המתחפשים, ובטח גם תשימו תמונות שלהם, וכולם מגחכים ואומרים'תראו את המשוגעים האלה'. אבל איפה עוד יושבת חבורה של אנשים מבוגרים שלא מוציאה תואר ולא מקבלת על זה כסף ואין לה מזה שום תועלת מעבר להנאה אינטלקטואלית, ואשכרה דנה לעומק בספרות בשביל הכיף?".
ג'דיס דווקא בעד תחפושות. שמה של המכשפה הלבנה מ"ארון הבגדים" הוא כינויה של תמר רוזנטל בת ה-27. כמעט כל חבריה, שמגיעים בעיקר מקהילת הפנטזיה בישראל, קוראים לה ג' דיס, ואפילו בעלה,שאותו פגשה בכנס נוסח "אייקון", משתמש תכופות בכינוי. היא מעריכה שקראה את סדרת "נרניה" לפחות מאה פעם מאז ששאלה את הספרים לראשונה מהספרייה העירונית בכרמיאל. בניגוד לרוב חובבי "נרניה" הישראלים האחרים, ג'דיס מוצאת יופי בתעלולי האקרובטיקה הדרמטיים נוסח סטינגר ומעריצותיו הצעירות. לחתונתה עם אסף, לשעבר יושב ראש העמותה למשחקי תפקידים, הגיע ערב רב של שדונים וקוסמים, ואורי אביב ואנשיו מ"סטארבייס 972" רקדו לצלילי מוזיקה חסידית במדים רשמיים של הצי הגלקטי.
"עד גיל מאוחר חשבתי שאני חובבת הפנטזיה היחידה בעולם", היא אומרת. "נכנסתי לעניין קצת אחרי שהתחלתי לקרוא, בסביבות כיתה א'. קראתי מאות ספרים מהז'אנר הזה, אבל רק באוניברסיטה הבנתי שאני לא חברה באיזו כת אקזוטית. מישהו תלה הזמנה לכנס בשם "פנטזיקון", ונדהמתי מכמויות האנשים שהגיעו. אני חושבת שאלו היו היומיים המאושרים בחיי. סוג של יציאה מהארון".
היום היא עובדת כמנהלת כוח אדם בחברת היי-טק ובחופשות עדיין מסייעת בארגון כנסים. "חשובה לי מאוד תחושת הבריחה", היא מספרת. "וב'נרניה' האסקייפ הזה חזק במיוחד, כי הכניסה לעולם אחר יכולה להיות מכל דלת בעולם. אחרי שקראתי את 'ארון הבגדים' בפעם הראשונה חשבתי שבכל פעם שאני פותחת דלת, אפילו של ארון במטבח, יש סיכוי שבצד השני אני באמת אראה את 'נרניה' ואוכל להיכנס. עד היום באיזשהו מקום אני מתאכזבת, בתת-מודע או למשך שנייה אחת, כשאני פותחת דלת ומגלה ש 'נרניה' לא שם". מלבד "ארון הבגדים", הספר האהוב עליה הוא "הסיפור שאינו נגמר", שם מוזכר מתקן אסקפיזם בשם "אולם אלף הדלתות". דלת שמובילה לחדר רגיל לגמרי יכולה להוביל, למשך רגע, אל תוך האולם, שכל דלת בו מובילה למקום אחר ביקום.
מ"ארון הבגדים" ו"הסיפור שאינו נגמר" המשיכה תמר ל"שר הטבעות" ועמדה על הדמיון המובהק בין היצירות. "כשקוראים את הספרים בזה אחר זה מבינים את הקשר ההדוק בין ה'אינקלינגס'", היא אומרת, ומכוונת לשמו של מועדון ספרותי בלתי פורמלי באוניברסיטת אוקספורד בשנות השלושים, שלואיס וטולקין היו חברים בו. האינקלינגס נהגו להתכנס ב"הנשר והתינוק", פאב אוקספורדי שקיים עד היום, ולדון ביצירותיהם. הם היו חברים קרובים, שאף הקריאו זה לזה את יצירותיהם בפגישות, שנועדו לגברים בלבד. לואיס היה אחד האנשים הראשונים שקראו את "שר הטבעות", והערותיו שולבו בטיוטות מאוחרות יותר. דמות הגיבור ב"מחוץ לכוכב השקט", ספר הפנטזיה הראשון שכתב לואיס, מבוססת על חברו טולקין, שמצדו תפס תפקיד מפתח בהתנצרותו מחדש של לואיס. טולקין, אגב, לא סבל את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", וחשב אותה לאחת מהיצירות הפחות טובות של ידידו.
"לואיס בהחלט הושפע מאוד מטולקין", מאשר יחיעם פדן, שעורך כבר 30 שנה את סדרת ספרי הילדים "מרגנית" שבמסגרתה מתפרסם התרגום החדש של "ארון הבגדים"." לואיס אמנם קרא ספרות נוער,אבל ספק אם הוא היה מגיע לכתוב אותה בעצמו אלמלא טולקין אמר לו שזו לא בושה גדולה. אני באופן אישי לא אוהב את שניהם, משום שהם לא נותנים לדעתי מספיק כבוד לקורא ומאכילים אותו בכפית. אבל אם צריך לבחור אני מעדיף את לואיס,משום שההרפתקאות בספרים שלו פשוטות יותר ולכן מלהיבות יותר. טולקין הרבה יותר כבד ומכביד".
כך או כך, יותר מ-50 שנה אחרי ההתכנסויות ב"הנשר והתינוק", מערכת היחסים בין האינקלינגס לבין עצמם ופרטי טריוויה אחרים מעולמו של לואיס הם נושא לדיונים ממושכים בין ג'דיס רוזנטל, בר-זיק וחובבי "נרניה" אחרים, שמתייחסים אליהם בדקדקנות שכתב פוליטי מקדיש לתככים האחרונים ברשימת הליכוד. למרות שמפתה להציע לאנשים האלה להשיג לעצמם חיים של ממש, יש להם משהו שלרובנו אין: קהילה אמיתית, חיה ונוכחת. הם לא שם בגלל הקרבות המדומים עם חרבות הפלסטיק, קוד הלבוש הכהה או הסרטים האלימים. הם שם בשביל מה שברנט מכנה, וזו אחת המילים היחידות שהוא יודע בעברית, "ביחדנס".
תשוקתו הגדולה באמת של רוברט ברנט היא "מסע בין כוכבים". "אשתי מוצאת אותי באחת בלילה יושב ליד המחשב. היא בטוחה שאני מוריד פורנו", מספר ברנט, "ואז היא רואה על המסך דיאגרמות של ספינות חלל ומבינה שאני מסתובב באתרים של 'מסע בין כוכבים', משווה גדלים של דגמי חלליות שונות ומתווכח עם מישהו מאוסטרליה על תצורת תותחי הפוטון באנטרפרייז הראשונה. בדרך כלל היא תגיד משהו כמו, 'אלוהים, הלוואי וזה היה פורנו'".
ברנט מקרין רושם של אדם שנוח לו בתחביביו. "אני אדם די מתפקד", הוא אומר. "יש לי עבודה טובה, אני נשוי, יש גם ילדים בדרך. אז נכון, לפני כמה שנים זרקו אותי מהבית אחרי שלא היה לי כסף לשלם שכר דירה כי קניתי לייזר דיסק עם העונה השלישית של 'סטאר טרק'. אבל תסתכל טוב טוב מסביבך, מאן", הוא מצביע על ההתקהלות מסביב לזירה, "תראה כמה אנשים מאושרים יש פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
