פריג'ידית בקוטב
אחרי ששכבה בבגרותה עם אבא שלה, משכיבה עכשיו קתרין הריסון חוקר קוטב עם אסקימוסית חמה מינית אך קפואה נפשית
זהו מסוג הווידויים שאתה אף פעם לא יכול לשכוח לסופר. הנה אנחנו קוראים את הריסון בספרה החדש, הפעם סיפור בדיוני לחלוטין על חוקר קוטב באלסקה של 1915 ועל יחסיו עם אישה אלואטית מקומית, ואנחנו לא שוכחים לרגע שמדובר בסופרת ששכבה עם אבא שלה. ממילא אנחנו מנסים להבין את כל הרומן הזה כסוג של אלגוריה. מה עוד שמדובר בטקסט מלאכותי בעליל, אם גם לא נטול יופי, הנקרא בנעימות חלקית, משועממת למדי.
האסקימוסית הזאת (או מה שלא תהיה פשר המילה "אלואטית"), ששוכבת עם חוקר הקוטב, אמנם נענית לו מינית ואפילו מצליחה לגמור, ואפילו משמיעה אנקות תענוג, אבל פרט לזה, איננה מחליפה איתו מילה. היא לא יודעת אנגלית, הוא לא מכיר את שפתה, אבל השתיקה שלה היא הרבה מעבר לזה.
היא פשוט לא אומרת מילה, כאילו היתה אילמת, אבל היא לא אילמת. מה פשר השתיקה שלה? מה פשר הפריג'ידיות הנפשית המושלמת שלה? מה קפוא בה כל כך? ועל כורחנו אנחנו אומרים לעצמנו שמה שקפוא בה הוא אותו חלק רגשי שהסופרת נעלה בעצמה אחרי טראומת השכיבה עם אבא שלה, או אולי לפני ששכבה איתו (וזה מה שאיפשר את כל העניין).
גם כשהאסקימוסית נענית למדען, יש בה חלק גופני שאיננו נענה. היא לא נותנת לו ללקק לה (אף שהוא מנסה שוב ושוב). היא גם לא מסכימה להתנשק איתו. היא מוכנה רק לחדירה: "עיניה עצומות ואצבעותיה מסעירות במרץ את בשרה שלה מתוך התעלמות מקצב תנועותיו שלו. בשעה שהיא גומרת היא מקשיתה את גבה, צועקת, התרגשותה עזה, אבל פרטית", וכל זה מתסכל אותו מאוד. הוא לא מצליח לחדור לתוכה ממש, לתוך נפשה: "הוא לא חובר אליה, לא יכול להגיע אליה". יש דברים כאלה גם מחוץ לקוטב.
המשך העלילה סובב סביב איזשהו עפיפון ענקי, שהמדען בונה לצרכים מטאורולוגיים, אבל עפיפון הוא תמיד משל פשטני להתעופפות מכל מה שמקרקע אותנו בעולם הזה, וסביב נטישתה של האישה שפשוט נעלמת יום אחד ומשאירה אותו גלמוד בתוך ישימון הקור הממשי והנפשי שלו. עד שכל הקיפאון מפשיר דווקא ב-21 ביוני , היום הארוך ביותר בשנה (וגם יום ההולדת של אשתי), כשהחום ממס את הקרח והקיץ מחמם סופית את החורף. והעפיפון עף גדול בשמים, והאסקימוסית מפשירה סוף סוף. ציידי סמלים אקדמיים (שהספר נכתב במידה רבה למענם) לא יתקשו מדי להצמיד כאן כל סימבול למשמעותו.
קתרין הריסון, "אישה כלב-ים", מאנגלית : סמדר מילוא, הספריה לעם, 223 עמ'
עטיפת "אישה כלב-ים" עטיפת ספר
אין רגע דאל
1. אמנם בינתיים שככה ההתנפלות על הירחון "בלייזר", שפרסם מדריך מתועב לרוצחים, אנסים ורוצחים פוטנציאליים, אבל הנה מגיע אליי קובץ סיפוריו המתורגם החדש של רואלד דאל, "עור" (הוצאת זמורה-ביתן) ועל שערו האחורי כתוב שחור על גבי לבן: "איך תיפטרו ממכשיר ששימש אתכם לרצח בלי לעורר חשד?". נכון , במקרה זה מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה (נקווה). דאל, סופר מן הסוג הליצני הלא מתוחכם במיוחד, מספר לנו כאן על אישה שרצחה את בן זוגה
2. נסים אלוני כתב כמה מהסיפורים הנפלאים ביותר בספרות הישראלית: מ"הינשוף" עד "להיות אופה". לכן, כשמופיעה אנתולוגיה של סיפורי אהבה, "תוכו רצוף אהבה" (הוצאת ידיעות אחרונות) המכילה סיפור בלתי מוכר של אלוני, אנחנו מתמלאים ציפייה גדולה ומתוקה, אלא שמדובר למרבה הצער בסיפור בוסרי, מליצי, מוקדם וגרוע של אלוני, שפורסם אי אז בשנות ה-50 בעיתון "אשמורת", שנים ארוכות לפני שפרסם את סיפוריו הגדולים. אינני יודע מי נתן לידיעות אחרונות רשות לעשות שימוש בסיפור גרוע כל כך, אבל בטוח לגמרי שנסים אלוני לא היה נותן רשות כזו לעולם. גם אתם לא הייתם רוצים שירדפו אחריכם עד הקבר עם חטאות נעוריכם.
עדכון אחרון : 25/11/2005 12:16
נא להמתין לטעינת התגובות
