הרועה
"כמי שראה אותו צומח בבית הספר, ועקב אחריו בכל השנים האלו וראה את השינוי הגדול שהוא עבר באישיות שלו ממש בן יום, באופן שלא ייאמן, ברגע שהלך למלחמת העצמאות - היה לי ברור שהאיש הזה מסוגל לדברים ענקיים". פרק מתוך הביוגרפיה של אריק שרון
באחד הימים, בעודו מתבודד באסם בעיצומה של סערת רוחות וגשמים, קרא לו אביו לעלות עימו על גג המבנה כדי לחזק את התומכות ולמנוע קריסת קירות. בקושי רב ובמאמץ גופני מפרך הצליחו השניים לחזק בחבלים את גג האסם, וכשסיימו את מלאכתם וירדו למטה, סיפר סמואל שיינרמן לבנו שהסופה הזו היא משב רוח קליל לעומת סערה גדולה בהרבה שהתחוללה בימים הראשונים שלהם בכפר מל"ל. בזמנו, שח האב, נאלצה אמא ורה לעלות לבדה על גג הבית ולקשור את התומכות באמצע המבול בכוחות עצמה, כי סמואל בדיוק נעדר מהכפר לרגל עבודות חוץ שהיו לו כאגרונום.
אריק למד בבית הספר היסודי המחוזי ע"ש יוסף אהרונוביץ' בכפר מל"ל, שבו התקבצו ילדים מהיישובים החקלאיים הסמוכים ירקונה, גני עם ורמות השבים. חבריו לכיתה, כמו גם מוריו, זוכרים ילד שקט ושמנמן, שלא בלט בהישגיו הלימודיים, ובעצם לא בלט בשום דבר. תלמיד כיתתו, בנימין תורן, נזכר: "אני לא חושב שאפשר להגיד על אריק שהוא הצטיין במשהו. הוא לא הפריע בכיתה, אבל גם לא השתתף במיוחד בשיעורים. הוא היה התלמיד הכי בינוני שיש. לא לכאן ולא לכאן".
אריק עצמו התוודה פעם, בריאיון שהעניק בדצמבר 2000 למקומון על השרון, על תקלה מביכה שחווה כילד בן שש: "זה היה בחגיגות הסיום של כיתה א'. הייתי צריך להגיד משפט אחד. אני הייתי הגיר. החזקתי מין קרטון של גיר. הבמה היתה עשויה משולחנות בית הספר, סדינים שימשו כמסך, ואז המסך נפתח. לי לא היו יותר משש מילים להגיד, ו...הופ, לא מצליח להיזכר. בלק אאוט מוחלט. זה היה משהו". אחרי האירוע בכה אריק בביתו, ועל אף תחנוני אמו לא לקחת ללב, הוא מיאן לצאת החוצה במשך יומיים.
הבכי הזה דווקא לא מאפיין את אופיו של אריק, לא כילד ולא כמבוגר, ואפשר לקבוע בבירור כי מבחינה זו מדובר באירוע נדיר מאוד אצלו. מה שכן, הוא היה נער אחראי, שמיהר תמיד אחרי הלימודים לעזור בעבודות במשק, בעוד חבריו מתבוננים מהצד בהשתאות כמה עול לקח על עצמו מגיל צעיר כדי לסייע להוריו. בגיל שמונה כבר יצא לעבודות פיזיות מתישות בשדה. בכל חופשה עבד בפרדס המשפחתי, והעמיס את התפוזים על עגלה עם סוס.
רק לפנות ערב יצא לשחק עם חבריו. מקום המפגש של ילדי המושב היה בדיוק מול ביתו של אריק, שם השתרעה רצועת חול ארוכה וטובענית, ולצידה ספסל מאולתר. שם, בין הבית של משפחת שיינרמן לבין הבית של משפחת מרגלית, השתעשעו ילדי הכפר במשחקים. התענוג הכי גדול שלהם היה להכין פצצות חול. "אחד הילדים היה מביא דף עיתון", מסביר יוסף מרגלית, "ואנחנו היינו ממלאים אותו בגושי חול. אחר כך נהגנו להשליך את הפצצות זה על זה. אריק היה מומחה גדול בהכנת הפצצות האלו, הוא היה ממש אלוף הכפר, וזה היה משחק שהוא מאוד נהנה לשחק בו כשהיינו ממש קטנים".
עוד ברפרטואר המשחקים של חבורת הילדים, נכללו שלל משחקי זחילה על בול עץ גדול בחורשה הסמוכה, תחרויות ריצה, משחק מחניים ושחיות משותפות בקיץ בבריכות ההשקיה שהיו מפוזרות בסביבה. בכל אלו, לבד ממשחק פצצות החול, הנער אריק מיעט להשתתף. אולי בגלל שהילדים, ששמעו מהוריהם אודות מעללי משפחת שיינרמן, לא נטו להתקרב אליו. מה גם, שאריק עצמו לא הצטיין במשחקי כדור, ובאופן די טבעי נדחק לשוליים. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה להיעדרויותיו משעות המשחק אחר הצהריים. פעמים רבות הוא קיבל הנחיות מפורשות מאביו, בנוסף לעבודה בשדה, גם לשמור על הפרדס המשפחתי מפני גנבים ופולשים. כך קרה, שבזמן שחבריו לכיתה היו יוצאים לבלות, אריק נשאר לשמור על הפרדס.
יוסף מרגלית לא שוכח עד היום איך צפה באריק הקטן, בסך הכול ילד בן עשר, שוכב בחושך בקצה הפרדס המשפחתי, בסמוך לדרך העפר שנשקה לבית, כדי לשמור שאף עובר ושב לא יסחוב תפוזים. מרגלית: "אבא שלו לימד אותו להיות פייטר. אריק לא פחד מהשמירות האלו, למרות שהן הצריכו אותו להישאר לבד ובשקט במקום מוסתר. להפך, יכולת לראות עליו שהמשימה הזו גרמה לו להרגיש גיבור. ראית שהרצון לרצות את אבא שלו, ולהיחשב בעיני האב כילד אמיץ, היה אצל אריק חזות פני הכול".
בגיל עשר הצטרף אריק לקבוצת 'השדה' בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. בעוד הילדים האחרים התייחסו אל הפעילות שם כאל משחק, תפש אריק את העניין ברצינות
אחד מאלו שלא גילו כלפיו חיבה יתרה היה בנימין (גינסבורג) תורן, שלמד עם אריק בבית הספר בכפר מל"ל, והשתתף עימו בפעולות בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. "הייתי איתו באותה כיתה ובאותה קבוצה ב'נוער העובד'", שיחזר בנימין תורן בריאיון לעיתונאית ג'ני אלעזרי בדצמבר 2000, "אבל לא אהבתי אותו במיוחד. אני לא זוכר אותו כנער סימפתי. אני זוכר שהוא היה מגיע לפעולות שלנו ב'נוער העובד והלומד' עם מקל קפ"פ. זה נראה לילדים קצת מוזר. הם שאלו אותו למה הוא צריך את המקל, אז הוא ענה שזה נגד תנים... (אבל) פעם בשנתיים ראינו תן אחד".
במקביל לעבודה האינטנסיבית במשק, חיו תושבי כפר מל"ל בחשש תמידי מפני פרעות שעלולות להתרגש עליהם מצידם של תושבי הכפרים הפלסטיניים, שהיו פזורים בשרון ובשומרון. מאורעות אוגוסט 1929 נלמדו במערכת החינוך, ושוחחו עליהם בכל בית יהודי, ומגמה זו התגברה לאחר גל המאורעות שהחל עם פרוץ 'המרד הערבי הגדול' בשנת 1936. נסיונות חבלה ותקיפות, מצידם של ערביי האזור, לא פסחו גם על יישובי השרון.
המאבק הצבאי להגנת היישוב היהודי בארץ ישראל, שבה את ליבו של אריק מגיל צעיר, והוא היה בולע בשקיקה את הדעות הלוחמניות שהביע אביו בשיחות סלון. כשהיה נוסע עם אמו, כילד, לרופא עיניים בירושלים, כדי לרפא בעיית עיניים שהפריעה לראייתו, הוא נהג לסרוק במבטיו את השדות מבעד לחלון האוטובוס, בחפשו אחר עקבותיו של אבו ג'ילדה, רב מחבלים ידוע לשמצה באותם ימים, שפעולות הטרור שלו הטרידו את היישוב היהודי. אריק בעצמו העיד על כך בספרו האוטוביוגרפי לוחם, שכתב יחד עם הסופר דייוויד צ'אנוף, ספר יצא לאור בהוצאת 'סיימון ושוסטר' בשנת 1989.
גם בבית משפחת שיינרמן, סמואל הסתובב תמיד עם אקדח תחוב בחגורתו, ואפילו ורה התעקשה להתאמן מפעם לפעם בירי כדי להכין את עצמה לכל צרה שלא תבוא. כשסמואל היה יוצא מהבית, הוא נהג להחביא את האקדח באסם, משום שעל פי חוקי המנדט הבריטי החזקתו היתה בלתי חוקית. כששב הביתה, לקראת ערב, הוא היה שולף את האקדח ממקום המחבוא באסם, פעולה שעשתה על אריק רושם עצום.
פעמיים ניצל סמואל שיינרמן מנסיונות התנקשות של ערבים. באחת הפעמים, טמנו המתנקשים לאביו של אריק מלכודת. הם חיבלו בצינור מים, ומשנקרא האגרונום שיינרמן לטפל בבעיית ההשקיה, ארבו לו המרצחים. רק בנס ניצל סמואל ממוות ואריק, שהעריץ את אביו, חש שהוא ממשיך את דרכו כששכב בלילות בפרדס המשפחתי עם הפגיון שנתן לו האב במתנה, שומר שלא יגנבו להם את התפוזים. לילה אחד, בעוד הילד אריק שוכב על אדמת הפרדס עם הפגיון הוא הבחין בתנועה חשודה מולו. מרחוק זיהה את צלליתו של אביו והבין שסמואל מנסה להתבונן בו בסתר כדי לוודא שהכול בסדר עם הילד. אריק לא סיפר לסמואל שהבחין בו. כילד מתבגר, הוא אהב את תחושת האחריות, שנסכו בו השעות הארוכות של השמירה בגפו בלילות.
במבט לאחור, ייתכן שהיתה סיבה נוספת, עמוקה יותר, לכך שהילד אריק התעניין ועסק באופן כה אינטנסיבי בעימות מול הערבים: הצורך המשותף להגן על כפר מל"ל מפני חוליות המחבלים היה, בעצם, הסוגיה המכרעת היחידה שלא היתה שנויה במחלוקת בין משפחת שיינרמן לבין יתר תושבי הכפר. נהפוך הוא. בנקודה זו, היתה הסכמה מלאה בין כל הצדדים, ולכן העיסוק בסוגיה הבטחונית גרם לאריק להרגיש, סוף כל סוף, תחושת שייכות. הילד השמנמן, בן למשפחה מבודדת בכפר מל"ל, שלא התבלט בשום דבר - לא בלימודים, לא ביחסים עם בנות, לא בספורט ואפילו לא בנגינה - התגלה כטוב מכולם במשימות הפיזיות שהיו כרוכות בשמירה והגנה. התשבוחות של הוריו ומדריכיו דחפו אותו לשם. אריק "נכנס לתפקיד" ונהנה ממנו. על רקע הסבר זה, ניתן להבין מדוע השקיע הילד הצעיר שעות כה רבות בשמירה על פרדסים ובאימוני שדאות בתנועת הנוער, במקום לשחק במשחקי כדור וסתם להשתולל כמו יתר הילדים הרגילים בכפר.
"בנושא הבטחוני", מסביר אחד מחבריו לכיתה של אריק באותם ימים, "כולנו היינו יחד. לא היו שום חיכוכים בנושא הזה. כשהיה צריך להיאבק בטרור הערבי, השיינרמנים וכל תושבי כפר מל"ל, הפכו לגוף אחד". לאור דברים אלו, סביר להניח שחלק ניכר מהתגייסותו של אריק למאבק בערבים כבר משחר ילדותו, נבע מרצונו של הילד להקים גשר שיחבר בין משפחתו המבודדת לבין יתר תושבי כפר מל"ל.
גם אמו של אריק, ורה, שכאמור לא היתה מוּנעת מלהט ציוני במקור, התחברה לאדמה ונקשרה לארץ ביתר קלות דרך ההזדהות המוחלטת שלה עם הצורך להגן על היישוב היהודי ולהשיב מלחמה לפורעים הערבים. מרגע שלמד קרוא וכתוב נהג אריק להקריא לאמו, מדי יום במעמד ארוחת הבוקר המשפחתית, את עמודי החדשות של היומון דבר. באותן ארוחות בוקר משותפות היה אביו מתעכב דווקא על הידיעות, שבישרו על יריבויות פנימיות בין היהודים לבין עצמם, ומביע בקול רם את דאגתו מפני הפיצול בעם. מרכיב זה ילווה את אריק לכל אורך חייו הפוליטיים הבוגרים, ויתחזק אצלו באופן מיוחד אחרי הפגנות השמאל בעיצומה של מלחמת לבנון, שבסיומה הוא הודח למעשה מכהונת שר הביטחון: שרון נוהג לחזור שוב ושוב על הטיעון, שהאחדות הפנימית בעם היהודי, הינה המרכיב החשוב ביותר בחוסנה הבטחוני של מדינת ישראל.
בשנת 1941, כשלאריק מלאו 13 שנים, הוא סיים את לימודיו בבית הספר היסודי בכפר מל"ל, ועבר ללמוד בתיכון היוקרתי 'גאולה' בתל אביב. סוף כל סוף, אחרי שנים של בידוד חברתי, נשם אריק בתיכון את רוח החופש. הנסיעה לבית הספר התיכון בתל אביב נחשבה לצעד חריג באותה תקופה, שכן מרבית ילדי כפר מל"ל לא המשיכו ללימודים תיכוניים, והתפנו בסיום לימודיהם בבית הספר היסודי לעזרה בעבודות המשק. ילדי מושבי אזור השרון שאפו באותם ימים להתמחות במקצועות חקלאיים, כחלק מייעודם בחיים, והלימודים העיוניים נחשבו כבעלי חשיבות משנית. מבחינתם של אנשי ההתיישבות העובדת הסוציאליסטית, לימודים גבוהים היוו מותרות, תענוג מיותר שהתאים רק לפורקי עול קפיטליסטים ובורגנים.
לא כך סברה משפחת שיינרמן. אומנם גם שם ייעדו לאריק חיי משק מלאים, אבל כמי שחיו ונשמו תרבות והשכלה, ייחסו ורה וסמואל חשיבות עליונה להמשך חינוכם של דיתה ואריק בבית הספר התיכון. 'גאולה' היה בית ספר פרטי, ששכר הלימוד בו לא היה זול. רבים מתלמידיו - כגון שמעון פרס, יצחק מודעי ורפאל רקנאטי - תפסו לימים עמדות מפתח בצמרת הפוליטיקה והכלכלה הישראלית. בשל המרחק מכפר מל"ל לתל אביב, והדרכים הרעועות, לא היה קל לאריק ודיתה להגיע ללימודים מדי בוקר. רבים מתושבי כפר מל"ל ראו בהחלטתם של השיינרמנים לשלוח את ילדיהם ללמוד בתל אביב, המשך ישיר לרצונה של המשפחה להתבדל, אולם לוורה ולסמואל זה לא היה אכפת. הם היו מוכנים לשלם את מחיר הנתק של אריק ודיתה מילדי הכפר, ובלבד שימשיכו להרחיב את השכלתם.
אריק בן ה 13 הגיע לתיכון 'גאולה' עם רקע שונה לגמרי מזה של ילדי השמנת התל אביבים, שאיכלסו את המוסד היוקרתי. לילדים העירוניים לא היה מושג על הקושי הפיזי שכרוך בחיי המשק, ולתדהמתו הרבה של הילד אריק אף אחד מהם לא ידע מאומה על מה שהיה רק תמול שלשום מרכז עולמו - העימותים התכופים של משפחתו מול אנשי כפר מל"ל. לא זו בלבד, הסוגיה גם לא עניינה אותם. לשמחתו הרבה, התלמידים שאותם פגש בבית הספר החדש, היו עסוקים בעניינים אחרים לחלוטין. דווקא המצב הבטחוני, תחום שבו אריק היה מומחה, תפס אצלם מקום מרכזי. לוחות המודעות היו מלאים בכרזות, שקראו לתלמידים להצטרף לתנועות הנוער השונות, ובהפסקות התנהלו ויכוחים ערים סביב השאלה לאיזה פלג כדאי להצטרף.
עבור אריק זה היה שינוי מרעיש ממש, שהפך אותו לילד מאושר. הוא היה מגיע לבית הספר באוטובוס אחרי שהשכם בבוקר, לפני עלות השחר, כבר עבד בשדה. אריק נהג ללכת ברגל מהתחנה המרכזית של תל אביב כשני קילומטרים, עד כיכר מוגרבי, כדי לחסוך את דמי הנסיעה. בזכות ההליכה הזו, שחסכה לו דמי כרטיס נסיעה בקו אוטובוס עירוני, הוא היה יכול להרשות לעצמו להתפנק במנת פלאפל ולשתות גזוז, לפני שהיה נכנס לשיעור. תמיד, אגב, היו אריק ואחותו דיתה לבושים בקפידה, נקיים ומטופחים, בוודאי שביחס לילדי הכפר הלבושים בפשטות, אבל הדבר בלט גם בבית הספר בתל אביב.
בתיכון 'גאולה', בדיוק כמו בבית הספר היסודי המחוזי ע"ש יוסף אהרונוביץ' בכפר מל"ל, היה אריק תלמיד בינוני ולא בולט. הציון הממוצע שלו ב'גאולה' היה 70 מתוך 100, ציון 'כמעט טוב', אבל זה לא ממש הטריד אותו. עובדה - כשהתבקש שרון לפני שנים אחדות לשחזר את הלימודים בתיכון 'גאולה', הוא בחר לספר דווקא את הסיפור הבא: "הלכתי ללמוד ב'גאולה' כי אחותי קיבלה מילגה. להגיע לעיר היה שחרור גדול מאותם קטעים שהיו במושב. יום אחד המחנכת שלי שיבחה אותי על משהו שכתבתי בבחינה, וליד כולם קמתי ואמרתי לה: 'אני מוכרח להודות שאת הדבר הספציפי הזה העתקתי בבחינה'. (בתגובה) היא שיבחה אותי על זה כפליים" (התפרסם בעיתון על השרון, 29 בדצמבר 2000).
מרדכי הורביץ, בעלה של המשוררת הלאומית הישראלית נעמי שמר, למד עם אריק בתיכון 'גאולה' וזוכר אותו היטב כבר מהיום הראשון ללימודים. "למדנו באותה כיתה", מספר הורביץ. "אני ראיתי את הייחוד באריק כבר בבית הספר. הוא היה אומנם תלמיד רגיל, שלא התבלט, אבל היתה בו עוצמה מאוד לא אופיינית לילדים. החיים בבית הספר 'גאולה' היו מאוד שוקקים ואריק לא החמיץ אף פעילות. בשנת 1985, כאשר אף אחד לא האמין שאריק יתאושש מהמכה שספג במלחמת לבנון, רואיינתי לעיתון כחבר ילדות שלו. כבר אז אמרתי, שעוד יגיעו לאריק ימים גדולים מאוד. זה לא שהייתי נביא. פשוט הכרתי את אריק כילד באופן אישי. כמי שראה אותו צומח בבית הספר, ועקב אחריו בכל השנים האלו וראה את השינוי הגדול, שהוא עבר באישיות שלו, ממש בן יום, באופן שלא ייאמן, ברגע שהלך למלחמת העצמאות - היה לי ברור שהאיש הזה מסוגל לדברים ענקיים".
ימי הלימודים בתל אביב היו ימים יפים לאריק, אבל ימים קשים במיוחד ליישוב היהודי, שנשלט על ידי המנדט הבריטי. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ושנה לאחר מכן היטלר כבר היה בשיא כוחו. בחודש יוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית, ובמקביל איבדה את שליטתה על סוריה ולבנון. גם עיראק, שהיתה תחת השפעה אנגלית לאורך שנים רבות, התמרדה באפריל 1941. הנאצים השתלטו גם על יוון וכרתים, ועמדו בפתחו של המזרח התיכון. כוחותיו של הגנרל הגרמני רומל תקפו בצפון אפריקה, והתקדמו לקראת עימות חזיתי מול הבריטים בתעלת סואץ. מטוסים איטלקיים מטעם מדינות הציר תקפו באותם ימים את תל אביב וחיפה, מבעירים מכלי דלק, שאת העשן שלהם ניתן היה לראות עד כפר מל"ל. היישוב היהודי חי בחרדה מתמדת: אם יצליח רומל להביס את האנגלים במצרים - הדרך לליבו של היישוב היהודי בארץ ישראל תהיה פרוצה. זו היתה תקופה, שבמהלכה רבים מבני היישוב היהודי בארץ, התנדבו לשורות הצבא הבריטי ובעלות הברית.
בינתיים, אצל אריק הלך והתחזק המימד הצבאי בחייו, עד כדי מהפך חברתי ואישיותי, שהקרין גם על חבריו החדשים בתל אביב וגם על חבריו הוותיקים מהמושב. בעוד שבעבר, בבית הספר היסודי בכפר מל"ל, נחשב אריק לילד שמנמן, חביב ולא מזיק, שחי בשולי הפעילות החברתית, הרי שבתיכון נבנתה לו תדמית ומעמד חברתי שונים בתכלית. הוא הצטרף לגדנ"ע (גדודי הנוער העבריים), כהמשך ישיר של תנועת 'הנוער העובד והלומד', והצטיין מייד באימונים הליליים, בקרבות קפ"פ (קרב פנים אל פנים), בתנועה מוסווית תוך כדי זחילה, בקשירת חבלים ובשימוש במקל להגנה עצמית. יומיום היה אריק חוזר מבית הספר הביתה, עובד במשק החקלאי לפי ההנחיות המדוקדקות של אביו, מכין שיעורי בית ולאחר מכן, בזמן שנערים רגילים היו צונחים על המיטה תשושים, היה יוצא לאימונים ליליים בגדנ"ע.
חברו מהכפר, יוסף מרגלית, נזכר: "מהיום הראשון שלו בגדנ"ע, ככה פתאום, בלי שום התרעה מוקדמת, גילינו אריק אחר. מילד רגיל ולא בולט במושב ובבית הספר היסודי, הוא הפך לנער רציני, נחוש, כזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אפילו תווי פניו הרצינו. כאילו דבק בו צלם אנוש שונה".
מתוך "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", מאת גדי בלום וניר חפץ, הוצאת ידיעות אחרונות
נא להמתין לטעינת התגובות
