שגעת מכונות הדפוס
בין "מאזניים" ו"עכשיו" הותיקים ועד "אורבניה" ו"מעין" הצעירים, סצינת כתבי העת הספרותיים הפורחת בארץ מבקשת מבט פנורמי שידוש וימדוד את התופעה. חלק ראשון של שיחות עם עורכים
תופעה מבורכת ומסקרנת זו מעלה שאלות על השדה הספרותי העכשווי, אותו ביקשנו למפות באמצעות שאלון עליו ענו 12 עורכים של כתבי עת שונים (רשימה חלקית בלבד מתוך ההיצע הרחב).
לפניכם התשובות של שישה עורכים. חלקו השני של הפרוייקט יוצג בשבוע הבא.
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"המטרה בראש ובראשונה הייתה להקים במה איכותית לשירה העברית, לאחר שחשנו כי לא היו במפה התרבותית בישראל דאז כתב עת או חבורה ספרותית, עם להט יצירה גדולה שיכולים היו להוביל את החוויה השירית הישראלית לגווניה בזיקה לחוויה ולמסורות היהודיות, או בקיצור - להשיב את הרוח! מטרות נוספות של כתב העת היו: לפתוח את הציבור האמוני לגווניו ליצירה ובעיקר לשירה המודרנית, ולאפשר מפגש בלתי אמצעי בין דתיים וחילוניים לקירוב בין הזרמים ולהעשרת המשתתפים בראיה שונה משלהם.
"האמנו כי ראוי שתקום במה איכותית, שיהא
מהי תפוצת כתב העת?
"אנו מפיצים את משיב הרוח בכ-600 עותקים , אך בגיליונות המיוחדים, כגון גיליון על ההינתקות והאנתולוגיה של משיב הרוח לעשור הראשון, הוצאנו מהדורה שניה. הפריסה שלנו בחנויות דלה מידי כיון שאיננו גוף חזק וממוסד, ועל כן עיקר הרכישה היא דרך האתר והדואר האלקטרוני, או במסגרות של סדנאות, כיתות יצירה בישיבות ובמדרשות לבנות".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"סבלנות, אורך רוח, יכולת לספוג אנרגיות שליליות ממי שלא נתקבלו באהבה בידי המערכת, חוש קריאה וחדות שירית, ביקורתיות מפותחת ובעיקר רעב עצום ללא שובע, לשירה שמצליחה לגעת. עורך צריך ענווה והרבה. עליו לדעת את מקומו ולדעת כי כוחו מוגבל וכי עליו לקרוא כל שיר באותה חרדת קודש שהיה רוצה כי יקרא עורך אחר את שיריו.
"משיב הרוח מקיים מעגל עורכים, אין לנו עורך אחד קבוע, אלא חבורת עורכים שמתחלפת בכל גליון, מה ששומר על הגיוון בקבלת שירים ומשמר את האנרגיה ואת הרעננות במאבק המתמיד על האיכות ועל פניו של כתב העת. כיום חברים במעגל: יורם ניסינוביץ, אליעז כהן, נעמה שקד, שמואל קליין ושור ענתבי, ועוד עורכים שמשתתפים עמנו בגליונות שונים".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"שירה איכותית, שירה שנוגעת בקורא ולא מותירה אותו אדיש, שירה שמדברת יהודית ומחברת את השירה המודרנית אל המקורות היהודיים, שירה הכותבת את הזמן והמקום ואת הרוח הנושבת לא מתחת לפנסי היצירה ומרכזי התרבות 'המקובלת'".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"אינני יודע. המציאות שנוצרה במשיב הרוח היא שהעורכים הם גם אנשים כותבים. נדמה לי שיתרון אחד ברור כאשר מדובר בעורך כותב, שכן אז הוא נוהג חומרה יתרה בעצמו לפני שהוא דוחה שיר, ביודעו כיצד מרגיש הכותב המצפה להכרה וממתין לפתוח את המכתב ולקרוא את גזר הדין שנותנת הבימה ליצירה".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"אנחנו בעולם חופשי, דעתי אינה מעלה או מורידה, יש מציאות והיא קבעה שבשוק החופשי של הדעות, ובשוק החופשי של השירה והתרבות, יציג כל כתב עת את מרכולתו, והקורא הנבון ישפוט. חבל לי שישנה הוזלה של השירה הגורמת למקרים רבים שבהם מתפרסמת שירה משמימה המעייפת את קהל קוראי השירה כאשר הוא מגיע אליה".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"נדמה לי שמדובר בבעיה שאת תוצאותיה טרם הפנמנו, אנו מוצפים ברשת האינטרנט בעשרות אתרים שמלאים ביצירות ובשירים ללא שום בקרה, ללא עריכה מינימלית, ללא כל סינון, טקסטים איומים, שירה גרועה, אך המקלדת סובלת הכל והרשת היא מגרש פרוץ. עם הזמן אנחנו נתקל בדלדול גם ביצירות הנשלחות, כבר עתה ישנם יוצרים חדשים השולחים עשרות שירים, ובכולם אתה יכול לראות את הקלות הבלתי נסבלת של הפרסום ברשת".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
"היו רבים וטובים, קשה לומר מה היה החשוב ביותר בכל הזמנים, קל לי לומר מהו ספר השירה הטוב ביותר(ולדעתי גם הנפוץ מכולם) בכל הזמנים, וזהו ספרו של דוד בן ישי - תהילים".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"נדמה לי שרק הזמן יספר עד כמה היו כתבי העת משמעותיים, וכמה מהם היו אווריריים למדי, ללא השפעה. אני רוצה להאמין שלמשיב הרוח היה חלק סוחף ברעידת אדמה יצירתית שעוברת על הציבור הדתי- נדמה לי שבתוך 5-10 שנים הדברים יראו ויהיו לנחלת רבים".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"כמעט כל יוצרי משיב הרוח הם יוצרים צעירים, נדמה לי שנשמע רבות על רבים מהם, אזכיר כמה:
נחום פצ'ניק, יורם ניסינוביץ, אליעז כהן (זוכה פרס ראש הממשלה לשירה התשס"ו) ויש עוד רבים".
מהו הספר האחרון שקראת?
"בימים הללו אני קורא את 'תמול שלשום', שוב ושוב ושוב, וכן את ספר השירה הטוב של המשורר הענק בעיני , אבות ישורון 'אדון מנוחה'".
.
מיהו גיבור התרבות שלך?
"דוד המלך, משורר תהילים, חייל ואיש שידע להכיר בחטאו ולשוב ממנו".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:"
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"הקמנו את 'עכשיו' (עמיחי , זך, אני ומו"ל ועורך ירושלמי , ברוך חפץ) בסוף שנות החמישים, כי רצינו לייסד כתב עת המצטיין באיכות גבוהה ובחוסר תלות במפלגות ששלטו באותה תקופה ביד רמה, גם בחיי תרבות.רצינו גם להעניק ייצוג לקבוצת היוצרים שלנו, כלומר ליוצרי דור המדינה, מול מעריצי שלונסקי ואלתרמן מבין סופרי דור הפלמ"ח".
מהי תפוצת כתב העת?
"אנו מדפיסים את עכשיו ב1000 עותקים".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"אבחנה בין טכסטים חזקים לטכסטים בינוניים או חלשים. יכולת קומפוזיציונית של בנייה פנימית של כל כרך, וגם חוסר תלות בגורמים חיצוניים".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"זיקה למודרניזם הגדול של המאה העשרים, תוך כדי המשך המסורות הגדולות של טכסטים עבריים. מתן ביטוי סלקטיבי למיעוט המעולה של יצירות בתחומי המודרניזם המאוחר והפוסט מודרניזם. התעקשות לשמור על איכות גבוהה של טכסטים מבלי לסגוד לאופנות של מגזרים מגדריים שונים ול'אחרים' למיניהם".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"אין זה הכרחי. מומחה למתכות יקרות וליהלומים איננו צריך להיות בעצמו מתכת יקרה או יהלום (אלא אולי בהשאלה מטאפורית)מצד שני זה לא טוב אם העורך הוא עצמו גרפומן החושש ממיפוי אובייקטיבי של יצירות הספרות, ומקיף עצמו ב'כוחות' מינורים".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
זו בודאי תופעה חיובית המעידה על תסיסה ספרותית (אם כי, לדעתי, רוב כתבי בעת הללו ברובם אינם חשובים במיוחד).
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"מעמד כתב עת 'גוטנברגי' אכן נפגע בעידן האלקטרוני. אבל עובדה זו רק מדגישה את חשיבות כתב העת המודפס למוצב התרבות"
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
"בעבר נתקיימו בעולם כתבי עת ספרותיים חשובים מאד מסוג 'פאריסרביו' ו'קריטריון' . אבל כיום כתב העת החשוב לפחות בתחום ביקורת ספרות ומסות הוא 'טיימס ליטררי סאפלמנט' והוא בעל רמה גבוהה ביותר. בארץ כתב העת הספרותי החשוב ביותר, אם כי לא תמיד האופנתי ביותר, הוא 'עכשיו'".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מעמד זה שקע במידה מסוימת , בעיקר בגלל שלטון ההון הגדול והרייטינג המסחרי במדיה. אבל שוב: עובדה זו רק מחייבת להדגיש את חשיבותו של כתב עת לספרות מוצב של תרבות".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"בתחום הסיפורת בולט מאד, כמעט לבדו, יובל שמעוני(אני מתכוון לדור שאחרי סופרים כמו יותם ראובני ואמנון נבות) בתחום השירה הצעירה בולטים לדעתי: אריק.א, עמוס אדלהייט, דורי טרופין, דפנה שחורי, שבי שחורי, סיוון בסקין ואנה הרמן (למרות שזו האחרונה סובלת מכבלי חריזה מאולצת)".
מהו הספר האחרון שקראת?
"אני קורא עכשיו, שוב, את גנסין ויזהר בתחום סיפורת עברית, ואת שירי אבידן, זך ויונה וולך בתחום השירה. בתחום ספרות והגות לועזית אני קורא עכשיו את פרדריק ג'יימסון וטרי איגלטון ואת כתבי דרידה עצמו. (אני גם מעביר סמינריון על דרידה לתלמידי תואר שני ושלישי באוניברסיטת בן גוריון)"
מיהו גיבור התרבות שלך?
"דמויות המקובלות עלי כגיבורי תרבות בתחום ספרות ותרבות של המאה העשרים הן, במבט ראשון, מאייקובסקי וברכט, אך בתפיסת עומק ניכרת יותר, אני מעריץ את קפקא ואת אודן, אבל אני גם מוקיר מאד גיבורי תרבות במיתוס הקולנועי, בעיקר במערבונים ובסרטי גנגסטרים, מאלן לד וקירק דאגלאס ועד קלינט איסטווד וכן שחקנים צרפתיים כגון ג'אן גאבן, נינו ונטורה, בלמונדו, אלן דלון וסרג'יו רג'יאני".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"קצת הגינות ותרבות ב 'קיריית התרבות' בארץ" .
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"המניע היה בעיקרו הרצון לתת את האפשרות ואת ההזדמנות ליוצרים ה'צעירים' לפרסם את שיריהם ויצירתם. לפתוח את המרחב של כתבי העת למקום שיוכלו לפרסם בו יוצרים חדשים, לפני הבחירה שלהם להוציא לאור ספר משלהם.
מהי תפוצת כתב העת?
"התפוצה היא פחותה בהרבה ממה שהייתי מעוניין שתהיה. מחיר המנוי לחוברת עומד על מחיר של קפה ועוגה בבית קפה מכובד (45 ש"ח) וזאת הוצאה של פעם אחת בחצי שנה. הייתי מצפה שיהיו רבים ש'יוָתרו' על הקפה והעוגה החצי שנתיים ויעודדו בכך את קיומו של כתב העת ובאופן עקיף יתרמו להרחבת מעגל השירה והספרות בארץ. מלבד המנויים, 'שבו' מופץ בכל הארץ".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"עורך טוב צריך להיות אדם יצירתי, משכיל ובעל כושר שיפוט אמנותי. בתחום השיפוט האמנותי, אין מקום למשפט 'על טעם וריח אין להתווכח'. חייבת להיות הבחנה בין 'טוב' ל'ללא טוב', וזו בעצם התכונה החשובה ביותר של העורך: ההבחנה ב'טוב'. כמו הבמאי, המנצח, אוצר האמנות והמדען/החוקר, הוא צריך להיות בעל כושר בחירה ב'טוב' ובעל כושר העמדת היצירה בקונטקסט הנכון. לעתים עם אינטרפרטציה משלו. כי הרי כל בחירה היא בחירה סובייקטיבית.
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"כתב העת 'שבו' מכנס כל טקסט שהוא מספיק טוב להיות מכונס בכתב עת. ההגדרה חשובה, כי לעתים נמצא טקסט שהוא אינו בשל מספיק להכנס לספר או קובץ אנתולוגי, אך יכול להמצא בכתב עת. אני מגדיר את השירה כיצירת אמנות כתובה שהיא מספיק ממוקדת כדי ליצור חוויה רגשית בזמן מסוים, שהוא זמן הקריאה. מבחינתי ה'שירה' יכולה להיות גם מסה מדעית שנושאה: 'השפעת קרני הגמא על זנבו של התיש בצפון הרי טיבט'".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"כלל אין זה חשוב שעורך ספרותי יהיה אדם כותב. כלומר, העורך אינו צריך להיות משורר כדי לערוך כתב עת לשירה, כמו שהמנצח אינו צריך להיות נגן בתזמורת והבמאי, שחקן".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"כתב עת הוא ראי של תקופה. כשיש ריבוי של כתבי עת, יצטרך היסטוריון האמנות לברר בבוא הזמן מדוע היתה הפריחה הזו, ועל מה היא מעידה".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"בעידן המקווון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס, ולעניות דעתי, אף להפך, הטקסט המקוון אינו מספק את אותה חוויה רגשית שמספקת האחיזה הפיזית בדפי הנייר, התחושה של המגע ואפילו הריח של הדיו. וגם לכך יש מקום למחקר.
"דוגמא למחקר עכשווי: האם ניתן להבחין בהבדל בדופאמין או כל חומר אחר המצביע על שינוי בתהליך הקוגנטיבי במוח האדם בעת קריאה בטקסט על נייר לעומת בהִיָיה במוניטור? אשמח לפרסם מאמר כזה בכתב העת שלי".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
"גם כאן אמורה להיות הגדרת החשיבות. האם החשיבות היא בהצלחת התפוצה? ההשפעה? מבחר הכותבים בו? הרי אין דינו של כתב עת סיני שנקרא בשקיקה על ידי מיליוני אנשים לכתב העת שערך טי. אס. אליוט לדוגמא. ובאמת אחד החשובים בכתבי העת שאני מכיר הוא ה-CRITERION שערך אליוט מ-1922. בכתבי העת העבריים אני רואה חשיבות רבה ל"כנסת" של ח.נ. ביאליק שכבר היה מוכן לדפוס ב-1915 אך הופעתו נדחתה מחמת האיסור שהוטל על האות העברית. במאסף זה הופיע ביאליק במלוא כוחו בשיריו 'יהי חלקי עמכם, אחד אחד, ובאין רואה' וכאן גם נתפרסם לראשונה תרגומו של פרישמאן לר. טאגור שהיה מאורע בספרות העברית".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מבחינת יכולת ההשפעה שלו, מעמדו שואף לאפס".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"איני מהמר, אך אני מבטיח שמתוך היוצרים הצעירים שפרסמו ב'שבו' רבים מהם!! יתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד".
מהו הספר האחרון שקראת?
"'פשעו של סילבסטר בונאר' של אנטול פרנס ו'ימלא' של חיים הזז"
מיהו גיבור התרבות שלך?
"עקרונית אין לי גיבורי תרבות, אך מצאתי שאני מגלה עניין ביוצרים שפעלו במעבר של תקופות, סוג של חלוצים המבשרים שינוי. כמו הערצתי לצייר ג'וטו שבישר את תחילת הרנסנס והיציאה מ'אימת הרִיק' Horror Vaqui של ימי הביניים. ויליאם בלייק שפעל כצייר/תחריטאי ומשורר בין המאה ה18 למאה ה19 ויצר מיתולוגיה חדשה, שדרכה ניתן להבין משמעותן של דתות אחרות. ג'ימס ג'ויס וחידושיו (על אף שלא הצלחתי לעבור את המכשול של 'יוליסס' לא בעברית ולא באנגלית) וגם וירג'יניה וולף ובעלה לאונרד שהקימו הוצאה לאור ביתית HOGARTH PRESS ואף הדפיסו לבדם את ספריהם, אצלם בבית, במהדורות מצומצמות. (ספר השירים של טי. אס. אליוט (1919) השלישי בספריהם, נדפס בכ250 עותקים בלבד) עובדה שעודדה אותי בהקימי את הוצאת 'אבן חושן'".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"כמו שאמר כבר פיקאסו: 'איני מחפש אני מוצא'".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"המניע היה בעיקרו חוסר. חוסר בבמה מתאימה וראויה עליה מוצגים שירים. לא שבעתי נחת מן היחס אל השירה כפי שהדבר התבטא באותה תקופה ושאפתי למצוא כתב עת דוגמת אורבניה - אותו אוכל לקרוא בעצמי".
מהי תפוצת כתב העת?
"את הגיליון הרביעי הדפסנו ב-4,000 עותקים אשר אזלו כמעט לחלוטין כשבועיים לאחר ההדפסה.
ההפצה היא בעיקרה באזור המרכז, בחנויות ספרים, בגדים, מוסיקה, מרכזים תרבותיים ואירועים שונים. כמו כן, אנו מפיצים בירושלים, באר שבע, ומקומות נוספים מתווספים כל הזמן. אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר נקודות גם מחוץ לתל אביב, למרות שהדבר בעייתי מבחינה לוגיסטית".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"עורך יכול לבחור את הגישה האישית שלו ועל סמך זאת בלבד לפרסם שירים - או לחילופין, לפרסם שירים שאינם עומדים בקנה אחד עם סגנונו האישי, אך עם זאת מייצגים קהל מסוים (לדוגמה קונבנציות ספרותיות שונות לעומת כתב עת הנאמן לקונבנציה אחת). עורך מן הסוג השני יפיק כתב עת שהוא מעין אנתולוגיה תקופתיות בעוד שעורך מן הסוג הראשון יצור כתב עת המייצג זרם אחד בתקופתו. לשניהם מקום על המדף. כתב העת אורבניה איננו מתיימר לייצג זרם או קונבנציה מסוימת, אך עם זאת אינו מרגיש צורך להפיק אנתולוגיה תקופתית מושלמת. במקום, ישנו רצון ליצור גיליונות שיעמדו כיצירות אמנות בפני עצמם, ולשם כך, על היצירות שבהם לייצר זרימה, ובאופן כזה לעמוד כמקשה אחת הומוגנית. מכאן, קריטריון בחירת השירים הנו אינהרנטי בגבולות כל אחד מהגיליונות".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"השאיפה לעסוק ולהציג את השירה כאמנות ולא כמדע מדויק. אנו מנסים לעשות שימוש באלמנט הפולחני של השירה, תחושת האינטימיות אותה אדם מקבל מקריאת ספר שירה - ולהעביר אותה אל פורמט כתב עת - שיש בו נגישות, הוא מחולק בחינם ואינו משדר ריחוק (מתוך פיצוי על העובדה שספרי שירה אינם פופולאריים בימינו וכך גם ההנאה הנשאבת מתוכם, הנאת השירה האמיתית - נעלמת). בנוסף על השיר עצמו, אנו מקפידים על האסתטיקה החיצונית שאמורה לתמוך בו, כפי שאין להעמיד אותה מעליו - כך גם אסור לה לפגום בו. שהרי, אין להתעלם מכך שבאקט השירי ישנו אלמנט חומרי מובהק, וכי קודם כל, אנו קוראים את השיר בעזרת העיניים. הרצון הוא להביא תוצר שיהיה יצירה ויזואלית, ומעוצבת סביב מבנהו של השיר הכתוב. הדגש השלישי הוא הנגישות וההתנגדות להסתגרות הספרותית בתוך ממסדים מתנשאים בעלי צווארון לבן (כביכול). אין הכוונה לרדד את השירה ולדחוק אותה בכוח לרחוב, אלא לפתוח את השערים כלפי כל מי שמעוניין ואוהב את השירה, אך נתקל עד כה בפרצוף מזלזל, אטום ומשעמם".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"אין הכרח, יש יאמרו כי אפילו יש להימנע מכך. לטעמי אין קשר בין השניים".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"אותה 'תופעה' המדברים עליה רבות אינה אלא פיקציה פובליציסטית שאין לה אחיזה במציאות. ריבוי ההוצאות איננו מבטיח ריבוי של היצע בשוק. כתבי עת רבים אינם נגישים לקהל מכיוון שמחירם מופקע, הם מופצים ללא פרסום, מודפסים בעותקים ספורים, או נעדרים מן המדף לזמנים ארוכים.
"כלומר, למרות שמצד אחד בתי הדפוס מוציאים כתבי עת רבים, האדם קורא השירה איננו מרגיש זאת ואינו חשוף אליהם. אין לבדוק את כמות כתבי העת ה'רשומים בטאבו' כרואים אור - אלא את כמות כתבי העת הנגישים שאכן מגיעים אל הציבור. אם נפנה לבדוק את השוק בגישה הזו, מנקודת מבטו של הקורא - הרי ישנה ריקנות וקיים חוסר ממשי בכתבי עת העונים על דרישותיו, ואילו אותו ריבוי עליו הוא שומע, נמצא רק בטורי הביקורת של המוספים הספרותיים, ואינו נוכח בפניו כלל וכלל".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"לעולם לא יחליף המחשב את הדפוס אלא רק יתמוך בו, לפחות בתחום השירה. ההוכחה הטובה ביותר היא אותה אינטימיות שיש בין הקורא לספר שירה דקיק - דבר שלא יכול לעבור בפורמט ממוחשב (ולו רק בגלל שלא ניתן לזרוק את המחשב לתרמיל, להיכנס איתו למיטה או לכתוב עליו הקדשה)".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
"אין לי מושג"
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מעמדו נחות, כפי שניתן לנחש מתשובתי לסעיף חמש. עם זאת, כתבי עת המתלוננים כי אין קונים בשוק צריכים לבדוק קודם כל את עצמם. אני מאמין שהציבור אכן קורא שירה או לפחות מעוניין לקרוא שירה אך נתקל בחוסר היצע אמיתי. מעמדם של כתבי העת (כלומר, מעמדנו) הוא אשמתנו בלבד. לא חסרות טעויות שכתבי עת עושים ושמונעות מהם קוראים (שוב: מחירים מופקעים, פרסום ופניה לקהל יעד מצומצם מראש, חוסר עניין ועוד). אם אני אדפיס את אורבניה ואגלה כי נשארים בידיי עותקים אני אראה זאת ככישלון אישי שלי ולא אטען כי 'אין קהל' וכי כיום, בדור הקלוקל הזה – 'איש לא מתעניין בשירה'.
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"מבין היוצרים הייתי מהמר בביטחון מלא על חגית גרוסמן, יוצרת מוכשרת ביותר שיש לי את הזכות לפרסם משיריה באורבניה".
מהו הספר האחרון שקראת?
"חרדתו של השוער בבעיטת האחד עשר" - פטר הנדקה"
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"אם הייתי יודע ודאי הייתי מוצא אותו כבר".
מה היה המניע שלך להקמת כתב העת?
"הקמנו את 'עמדה' עמוס אדלהייט, אריק א, משה פינטו, יהונדב פרלמן ואני, כחלק ממקום ובית לכותבים צעירים, שנמאס להם לעמוד בתור בכתבי העת הוותיקים ובהוצאות הספרים המוכרות. יתר על כן, חשנו, ועדיין אנו חשים, זיקה למסורת הספרות העברית לפני קום המדינה ולאחריה, ורצינו לתת לזה ביטוי בכתב העת. לא רצינו בשום אופן אנתולוגיות וחוברות נושאיות ולא טקסטים-על-טקסטים שהם ספק מבע אישי ספק מחקר כמו בתיאוריות החדשות (שכבר אינן חדשות כל כך), אלא שיר, סיפור ומסה במובן המודרני והוותיק של המילה. אנו מאמינים בכתיבה כאקט אינטימי רב תנופה".
מהי תפוצת כתב העת?
"800-700 עותקים. אנחנו גם מקיימים ערבים לכל גיליון. לצד כתב העת על פי המסורת, קמה לה הוצאת ספרים קטנה".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"יכולת להקשיב ולצמצם את האני שלו. וגם, לא פחות חשוב, אובססיה לטקסטים של אחרים. ממש עבודה זרה. רצון להבין מה יפה ואהוב בעיניו במילים המכשפות, ומה רע ולא טוב. הרצון לדעת את הסיבה, את ה'למה'".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"מעט תרגום, הרבה מקור. מעט פרוזה, הרבה שירה ומבע אישי אותנטי. לא מאמרים מעורפלים ופסאודו-קריאייטיביים, אלא מסות ברורות על יוצרים מרכזיים ושוליים בזיקה לעבר המפואר של מסורת הספרות העברית, כפי שכותב אריק גלסנר ולעיתים אלי אשד. עם זאת, מדי פעם אנחנו מארחים את יוחנן גלוקר הכותב מסה על ספרות העולם. כשיש בידך מרגלית יקרה שכמותו, לא בנקל תוותר עליה".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"אין שום הכרח בזה. אבל גם אם הוא אינו כותב שיר, סיפור או מסה, הרי עריכה היא סוג של כתיבה. לפעמים חשוב יותר למחוק ולסדר מאשר לכתוב. אבל אני בעד תפקידים מאוד ברורים ומוגדרים. כובעים נפרדים: עורך הוא עורך, משורר הוא משורר, מסאי - מסאי. לא לעשות גמישט. כן להחליף כובע כשצריך".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"חיובי בהחלט. יפרחו אלף פרחים. מוטב שפע מדומה על צחיחות מצחינה".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"דובר על זה כבר בלי סוף. ייתכן שכן. אבל זה לא כל כך מעניין אותי. הנה, אני לומד 'דף היומי' באינטרנט. עד לפני חודש קראתי את הגמרא לבד, או בכוילל בחברותא. עכשיו עם השיעור באינטרנט והטקסט על המסך לצדי, אני מפיק יותר ומתקדם יותר. מה אכפת לי איך, העיקר שקוראים. אין לי שום פטיש לספר המודפס ולדפוס. אני לא מתגעגע לדפוס הבלט הישן, ואין לי כל חשק לפתוח ספר ישן או חדש ולהריח אותו".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
"שאלה יומרנית. אין לי ידע על כל כתבי העת. אני מעריץ את 'הדים' של אשר ברש ואת 'עכשיו' של גבריאל מוקד, את 'עיתון 77'' של יעקב בסר וגם את 'קשת' של אהרן אמיר. אלה כתבי העת שלמדתי מהם הכי הרבה. הם אבן דרך בחיי. 'זמנים מודרניים', כתב העת של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, שמזכיר המערכת שלו היה הקולנוען האגדי קלוד לנצמן, נראה לי כסוג של מודל".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מניח את הדעת. לא יותר. אין הרבה קוראים, וכתבי העת סובבים סביב המילייה של אותם 2000 אנשים. מוכר וידוע. אבל אני עדיין מאמין שכתב עת טוב הוא אינקובטור ליוצר עתידי, וטוב עושה המדינה ומשרד החינוך שתומכים בכתבי עת ומעודדים אותם. זו זריקה אמיתית לתרבות. יש לי שני שירים טובים, לא קובץ; סיפור קצר אחד טוב, לא רצף או רומן. איפה אפשר לפרסם אותם? בכתב העת".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"מרכזיים לא מעניין אותי. אני חי בהווה. מה שנראה לי מעניין ויפה, אני מפרסם. אין לי אחריות לנפק למישהו את דוסטויבסקי. לאה איני, ללא צל של ספק, היא בעיניי הסופרת של שנות ה-90 והסופרת של התקופה. יותם ראובני אינו יוצר צעיר, אבל ככל שהזמן חולף הפרוזה שכתב הופכת גבישית וחשובה יותר. הוצאת 'נמרוד' שלו היא סוג של מלאכת קודש טוטאלית. בשירה בולט לעיניי הטריאומווירט: עמוס אדלהייט, אריק א. ויהונדב פרלמן. עוד אציין את שני היחזקאלים: יחזקאל נפשי בשירה, ויחזקאל רחמים בפרוזה, אם כי זה האחרון גם כותב שירים פשוטים ויפים. אה כן, גם המספר העלום והחזק שלמה אפרתי, והמשוררים אודי זומר ויובל גלעד שזוכים להצלחה, אבל לא מספקת. וכן יוסי גרנובסקי ומשה פינטו הם בעלי כישרון, אך נוטים לדשדש ולהתנמנם".
מהו הספר האחרון שקראת?
"'חייו האחרים' לסאנדרו ורונזי, רומן יוצא מן הכלל. (הוצאת קרן) וגם 'שיבת הבן' מאת אוה טיקה. (הוצאת כרמל) מעולה".
מיהו גיבור התרבות שלך?
"ר' עקיבא, ז'אן פול סארטר, תומס מאן, אשר ברש, הארלן אליסון, נח שטרן, ז'אק ברל והשאנסון הצרפתי".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"להבין מה מושך אותי כל כך ברפובליקה של המילים. להבין למה שלמה אפרתי לא ואשכול נבו כן. לא מבין".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"הקמנו את 'הו!' מתוך תחושה של דחיפות. דחיפות להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, דחיפות להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל ליבה של היצירה הישראלית, דחיפות להעמיד על במת הספרות דור חדש של סופרים ומשוררים. אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש, שאבד לה אי-שם בחמישים השנים האחרונות".
מהי תפוצת כתב העת?
"'הו!' מופץ בכל חנויות הספרים ברחבי הארץ. אין לי מושג מה התפוצה המדויקת שלו, אבל אני משער שלכל גיליון נחשפים כמה אלפי קוראים. כך או כך, אני אחראי על התכנים ועל העריכה, ושאלות של תפוצה ושל מכירה הן נחלתה הבלעדית של 'אחוזת בית', ההוצאה לאור שבאמצעותה אנחנו מפרסמים את כתב העת. מה שבטוח הוא שהנוכחות של 'הו!' בשיח הציבורי על השירה העברית העכשווית היא גדולה בהרבה מכל מה שיכולתי לקוות לו כאשר יזמתי את ייסוד כתב העת".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"עורך ספרותי צריך שיהיו לו חוש טעם וחוש ריח, אבל חשוב מכל שיהיה לו אומץ. 'להיות בן זמנך', כתבה פעם המשוררת הרוסייה הגדולה מרינה צווטאייבה, 'זאת אומרת ליצור את זמנך, ולא לשקף אותו. ואם לשקף אותו - לא כמו ראי, אלא כמו מָגן. להיות בן זמנך מַשמע ליצור את זמנך, כלומר לקרוא תגר על תשע-עשיריות ממה שהוא מייצג, כשם שקוראים תגר על תשע-עשיריות מהטיוטה הראשונה של שיר'. עורך ספרותי טוב צריך שיהיה לו האומץ שלא לשקף את זמנו הספרותי, אלא ליצור אותו. ובעיקר: לא להיות ציני, לא להיות 'מגניב', להיות עצמאי מֵאופנות ולהמר על כותבים שהם לא מוּתג".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
בתחום השירה, אחת המטרות שלקחנו על עצמנו ב'הו!' היא - בפשטות - לשים קץ לתקופה ארוכה מדי של שלטון-יחיד של נוסח שירי אחד בשירה העברית, הלוא הוא הריתמוס החופשי והשירה הכרוכה כיום בעקביו: שירה שהיא יומיומית וּוידויית מבחינת התמטיקה שלה ואקראית מבחינת אופן עיצובה. כתב העת 'הו!' מבקש לשים קץ לשלטון-יחיד זה, אך לא להחליפו בשום נוסח אחיד אחר, כי אם לחתור לפלורליזם מרבי של מתכונות שיריות. עם זאת, אחרי חמישה עשורים של צמצום שיטתי של האפשרויות השיריות בתרבות העברית, אנחנו רוצים להיזכר שהשירה - ככל אמנות אחרת - דורשת כלים אוּמנותיים מִשלה. כתיבת שירה דורשת הכשרה (עצמית), מודעוּת, ליטוש, שליטה בשפה, שימוש מושכל בכללים פרוזודיים ומוזיקליים – וראשית חוכמה, הכרות עם זרמים שיריים רבים ומגוונים ככל האפשר, מן ההווה ומן העבר. כל תלמיד מוזיקה בקונסרבטוריון מתבקש עם סיום לימודיו להיבחן בנגינת יצירות מתקופות שונות: עליו לנגן יצירה מהבארוק, יצירה מהתקופה הקלסית, יצירה רומנטית, יצירה מודרנית וכו'. אין שום סיבה לדרוש פחות מן המוזיקאים של השפה. ב'הו!' אנחנו מבקשים ליטול לידינו מחדש את הכלים הזנוחים האלה, לנער מעליהם את האבק, ולנסות ולהרחיב באמצעותם מחדש את אפשרויותיה של השירה העברית.
"בתחום הפרוזה אנחנו שמים את הדגש על יצירה עברית שאינה שואבת בהכרח את חומריה מהכאן והעכשיו הישראליים - וזאת לא כאסקפיזם או כפניית עורף, אלא כחלק ממגמה תרבותית המעלה על נס את הקוסמופוליטיוּת ואת הדֶה-מְקוֹמיזציה. אנחנו מאמינים כי ההיפתחות האמִתית לתרבות העולמית - ולא העתקה חיוורת של ההגמוניה התרבותית האמריקנית, ולא התרפקות על יצירה המשקפת איזו 'ישראליאנה' מתבדלת - היא האקט הרלוונטי ביותר ועתיר ההבטחות ביותר מבחינת התרבות הישראלית כיום.
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"האם מנצח של תזמורת חייב לדעת לנגן בטרומבון? הוא כמובן לא חייב, אבל קשה לי לחשוב על מנצחים טובים שאינם שולטים לפחות בכלי אחד".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"ריבוי כתבי העת הספרותיים בשנים האחרונות היא תופעה שמעידה בעיני בראש וראשונה על תחושה כללית של חֶסר. השאלה היא מה בדיוק הדבר שחָסר, ובאיזה אופן ממלאים אותו. בשנה-שנתיים האחרונות יש התעוררות ניכרת מאוד בשיח על השירה. לראשונה מזה שנים רבות השירה חוזרת להיות נושא שמַצדיק שיהיו סביבו דיונים ופולמוסים, וריבוי כתבי העת כיום הוא בין השאר פועל יוצא של ההתעוררות המבורכת הזאת. אך בו בזמן חשוב בעיני שכתב עת לא ישמש רק במה לפרסום של יצירות הנכתבות "מִמילא", אלא גם יזמין יצירות בנושאים או בצורות שהוא רוצה לשים עליהם את הדגש, ובאופן כזה יעורר ויגָרֶה ליצירה. לכן אנחנו מקצים בכל גיליון של "הו!" כמעט שליש מכלל החוברת לשני מדורים קבועים – מדור תמאטי ומדור צורני, העוסקים בנושאים ובצורות שיריות שאנחנו מודיעים עליהם מראש. למשל: מדור העוסק ביורדי ים, בדמותו של השטן, בלאה גולדברג, במרובעים בנוסח עומאר כיאם או בצוּרת הסונֶטה. בגיליון החדש של 'הו!' מוקדש המדור הצורני ליצירות מקוריות הכתובות במתכונות צורניות שחודשו או הומצאו על ידי אנשי חבורת האוּליפּו, אולי החשובה בחבורות הספרותיות שפעלו במחצית השנייה של המאה העשריםֹ. אנשי קבוצה זו, שעם מייסדיה נמנו סופרים כז'ורז' פֶּרֶק, איטלו קלווינו ורֶמון קֶנו, עשו ביצירותיהם שימוש במגבלות צורניות מחמירות במיוחד, מתוך הנחה שדווקא אילוצים אלה עשויים להוליד יצירה אותנטית וחדשנית, המצמצמת עד למינימום את חלקה של האקראיוּת בכתיבה".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
בעיני, ההיפך הוא הנכון. העידן המקוון הציל את הטקסט המודפס, אחרי שנים שבהן הטלוויזיה כמעט הרגה אותו. האינטרנט, שהוא בראש ובראשונה עולם של טקסטים כתובים, הסיר מעל הטקסט הכתוב את הקללה שרבצה עליו בעשורים האחרונים וניטרל במידה רבה את הרתיעה של אנשים צעירים מן העיסוק בקריאה ובכתיבה.
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום הוא מצב מובהק של מיעוט, וזה המעמד היפה ביותר שאני מכיר. אם לצטט שתי שורות נפלאות של דליה רביקוביץ ז"ל: "בבריכה קטנה, בתוך קהל קַרְפּוֹדִים / ישְנה שושנה צהובה נסתרת. / רק בשל אומץ לִבה המופלא / אינה מחפשת בריכה אחרת".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"בשירה: סיון בסקין, שספרה הראשון אמור לראות אור בימים אלה. כשיזמתי את הקמת 'הו!', גלשתי באתרי אינטרנט שמפרסמים שירה ונתקלתי בשירים של סיון. נדהמתי מיופיים ומשלמותם הטכנית של השירים, ומיהרתי ליצור אתה קשר. מאז היא מפרסמת משיריה בקביעות בגיליונות 'הו!'. אני מאמין מאוד גם בכשרונו של אוּרי הולנדר, שהוציא ספר שירים ראשון לאחרונה, וכותב את מרבית שיריו בחרוז חופשי. רונן סוניס הוא מתרגם השירה הטוב ביותר שצמח כאן בשנים האחרונות, ובגיליון החדש של 'הו!' הוא מפרסם לראשונה שירים מקוריים שלו. אנה הרמן כבר התחילה לתפוס את המקום הראוי לה כמשוררת מרכזית, אבל אין לי ספק שהספר החדש שלה, 'ספר הרפואות הפשוטות', יהפוך אותה לאחת היוצרות החשובות ביותר של הדור הנוכחי.
"בפרוזה: רועי חן, שפירסם בשנה האחרונה רומאן ראשון, "סוסי הדיו" ועובד כעת על קובץ סיפורים. בני מר, שכותב בעיקר סיפורים קצרים ופירסם לפני כשנתיים ספר ראשון נפלא שנקרא "רוב הלילות". ומאיה ערד, שאני לא יודע אם לקטלג אותה כמשוררת או ככותבת פרוזה, אבל היא דואה בין שני המחוזות האלה בכישרון עצום.
"בכתיבת מסות (ז'אנר שבעיני הוא חשוב מאין כמוהו, וב'הו!' אנחנו מקצים לו מקום נרחב): רוִיאל נץ, אמוץ גלעדי, אוּרי הולנדר".
מהו הספר האחרון שקראת?
"לפני שבועיים חזרתי לחיות בישראל אחרי עשר שנות מגורים בפריס, ובחודש שקדם למעבר, בתוך כל הבלגאן של האריזות, הייתי בבולמוס של קריאת ספרי בלשים של סימנוֹן. מה שגרם לי להסתכל בזמן האחרון במבט חדש לגמרי על ספרי בלשים הוא מאמר מרתק של דן מירון שמתפרסם בגיליון החדש של 'הו!' ומוקדש לספרות הבלשית, מראשיתה באנגליה של התקופה הויקטוריאנית ועד ליצירתה של בתיה גור ז"ל".
מיהו גיבור התרבות שלך?
"פול ואלרי, המשורר וכותב המסות הצרפתי הגדול, שהוא האדם החכם ביותר שקראתי. אלן גינסברג, שהוא בשבילי המורה הגדול ביותר לתעוזה ולחירוף-נפש בחיים ובשירה. ואברהם סוצקבר, המשורר היידי הדגול, שאני אסיר תודה על כך שזכיתי להכירו".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"מֶצֶנאט".
נא להמתין לטעינת התגובות
