מלופפים, יחד
מחסימת הפרות הנודדות בארצות הברית ועד מחנות הריכוז בדרום אפריקה - על גדר התיל הישראלית כסימפטום קולוניאלי, מתוך הגיליון החדש של "מטעם"
עולים בזיכרון כמובן מראות שגורים על עין כל ישראלי, טיולים בין שדות-אש לסתם שדות, מוקפים גדרות תיל, או שעולה בזיכרון גם מראה אחר - אני מביט למעלה, ורואה את ערימת גדר התיל – ערימה ממש, לא חוט פה חוט שם אלא ערימה כעין קש אחרי קציר, מלופפת מעל רחבת הטיולים, זאת שבסמוך לצריף המעצר, בכלא ארבע. ואני זוכר גם הליכה של שבת בבוקר, נווה-צדק, ופתאום יבבות איומות: כלב, גדול דוקא - כלב זאב - נלכד בפתיל של גדר תיל שהונחה, כמובן מאליו, לחצוץ בין בית לבית. קל להאשים את ה"כיבוש" בגדר התיל הזאת שמקיפה אותנו, בכל החלל הארצישראלי הזה, החלל המאחד את השדות עם כלא ארבע ונלפף והולך עד שהוא לוכד כלב מסכן בנווה צדק. אבל יש מציאות היסטורית מורכבת הרבה יותר מן ה"כיבוש", סתם. אני מתחיל מהכלב המסכן - יצור חי שנקלע במקרה אל שדה התיל - ואחזור אליו. הרבה חוטים מתלפפים לשם.
אחרי שהספר שלי, על תולדות גדר התיל, יצא לאור באנגלית, הגיעו הרבה מכתבים, בעיקר באי-מייל. בין השאר מהודו, מפרופסור המספר לי ופליאה בדבריו על גדר התיל המקיפה את האוניברסיטה שהוא מלמד בה. מה פתאום מקיפים אוניברסיטה בגדר-תיל? זה, למען האמת, מתקבל על דעתו של היסטוריון גדר התיל. הנה אבחנה ראשונה: מנין מרכזיות גדר התיל בחלל הארצישראלי? במשהו המחבר את ארצישראל והודו. קודם כל, גדר התיל נובעת מן המצב הקולוניאלי. וכשאני מדבר על ה"מצב הקולוניאלי", אני מתכוון למשרד הקולוניות הבריטי.
אעיר כך. נוח לשמאל הישראלי לחשוב על ישראל הכובשת את כיבוש 1967 כעל חלק, מאוחר אמנם, של התהליך ההיסטורי של קולוניזציה אירופית. זה נוח אף נעים לדמיין כן: שהרי, אם כן, משמע אנחנו בעצמנו קולוניאליסטים אירופאים, ספק בריטניה, ספק צרפת: רק נשתחרר מאלג'יריה שלנו, רק נחזיר את החיילים מעבר לסואץ שלנו - בקיצור, רק נעשה את הדה-קולוניזציה שלנו, והנה-הנה אנחנו כבר סביב תעלת למאנש. אבל זהו, שלא: אנחנו בעצמנו אלג'יריה, בעצמנו - לא כמטפורה - מעבר לסואץ. לדכא עם זר? זה, כשלעצמו, עוד לא הופך אותך למטרופולין. ישראל אינה מטרופולין, היא פריפריה. וכך, המציאות החומרית והתרבותית היסודית שלנו - כמקובל בפריפריה - עוצבה בתקופה, הקצרה אמנם במקרה שלנו, של קולוניזציה אירופאית.
וכאן הצער, כאן שיברון הלב: לאדמה הזאת, כלשאר פינות הקולוניאליזם הבריטי... לא טלפונים ציבוריים אדומים, לא אוטובוסי קומותיים הביאו איתם פקידי הקולוניות. הבעיה שעמדה בפניהם היתה של שליטה, כלומר במובן הקונקרטי מאד, בעיה של שליטה בחלל. וכך הם הביאו איתם לארבע פינות תבל נמלי-ים, רכבות וכבישים, כל זה כדי להביא במהירות את החיילים אל המקום הנדרש לימות מלחמה. לימות השלום, הביאו איתם גדר תיל.
החוויה המעצבת של הקולוניאליזם הבריטי במאה העשרים התחוללה בדרום אפריקה: מלחמת הבורים של 1899-1902. זו היתה המלחמה האיומה ביותר של בריטניה מזה כמאה שנה, הרגע היחיד אולי מאז המלחמות הנפוליאוניות שדומה היה כאילו בריטניה עומדת על סף תבוסה. משאבים אדירים כוונו למלחמה הזאת - 200 מיליון לירות שטרלינג - סכום עצום, בלתי נתפש במושגי הימים ההם. הכל, מאז ואילך, הוכתב לפי הזיכרון והניסיון הדרום-אפריקאיים. המלחמה היתה אמורה להיות קצרה: קומץ המתיישבים ממוצא הולנדי, או ה"בורים", שחיו כבר שנים בספק-חסות בריטית, ביקשו לשמור לעצמם את מכרות הזהב שהלכו והתגלו. בריטניה נזעקה להגן, כביכול, על זכויות האדם בדרום אפריקה (הבורים התנהגו בשרירות לב כלפי הלבנים שאינם ממוצא הולנדי). תחילה התהלכו העניינים במסלולם הרגיל. האניות פרקו את החיילים הבריטיים בקייפטאון ובנטאל; הרכבות הובילו אותם לעומק הארץ, לבירות הבורים פרטוריה ובלומפונטיין. ההתנגשויות החזיתיות תמו עד מהרה בניצחון בריטי, כפי שאירע כבר עשרות פעמים בתולדות האימפריה הבריטית. ואז - הבורים התעקשו. במקום להכיר בתבוסתם, התארגנו ביחידות "קומנדו" (כאן הומצאה המלה) - רובאים רכובים על סוסים, אורבים לחיל המצב הבריטי ומזנבים בו, שבים ומפוצצים את מסילות הברזל. הכף נטתה פתאום לצד הבורים.
ומה יכולה אימפריה לעשות? בוודאי לא לסגת, בוודאי לא לומר שהמלחמה אינה שווה את הקורבנות הללו - מה גם שבדרום אפריקה יש באמת המון זהב. קודם כל, אימפריה, במצב כזה, מערה את כל כוחותיה. עוד ועוד חיילים הובלו, מהודו, מאוסטרליה, מבריטניה
רצועות-רצועות של גדר-תיל הלכו ונמתחו על פני אדמת דרום אפריקה. נתברר שהרצועות הללו הופכות ליעילות מאד אפילו עם חיל מצב זעום - חיילים ספורים המתבצרים בתוך מחסה של לוחות פח ואבני חצץ, מאחורי גדר תיל, יכולים לעכב ולהדוף לאחור גם "קומנדו" גדול למדי. וכך רצועות גדר התיל הללו הפכו למנוקדות בעמדות של חיל-מצב הפזורות כמדי קילומטר לערך. והנה נתבררה עוד עובדה מפתיעה: תוך כדי מאבקם להגן על מסילת הברזל, השיגו המהנדסים הבריטיים הישג בלתי צפוי. רשת מסילות הברזל נוצרה ככלי של שליטה בחלל באמצעות קוים המחברים נקודות שונות - קוים המחברים תחנת רכבת לתחנת רכבת. אלא שמשעה שהרשת הוקפה כולה בגדר תיל, היא הפכה לכלי של שליטה במובן הפוך: אלו היו עתה קוים המנתקים מישור ממישור. הערבה הדרום-אפריקנית חולקה, מבלי משים, למעין "תאים" קטנים יחסית, בכל אחד מהם כמה מאות קילומטרים רבועים, המוקפים מכל עבר בגדר תיל.
ה"קומנדו" של הבורים הסתמך - כבכל לוחמת פרטיזנים - על היישוב החקלאי. מבלי ציוד רב עימם, הלוחמים הבורים חיו כשהם רוכבים מכפר לכפר (היכן שנותרו הנשים והילדים בלבד - כמובן יחד עם המשרתים השחורים ועדרי המקנה). כיצד להאבק בבסיסים הללו? גם לבעיה הטקטית הזאת מצאו הבריטים פתרון: הם החריבו את הכפרים הבוריים. אמנם צצה מכאן בעיה הומניטרית – מה לעשות עם הנשים והילדים - אבל בנקל נמצא גם לזה פתרון: הוקמו מחנות זמניים כדי לשכן ולהזין את הפליטים הבוריים. למחנות הללו הובלו, כמובן, גם חלק מעדרי המקנה. כיצד למנוע מה"קומנדו" לפרוץ ולשדוד את העדרים כדי ליהנות מבשרם? הפתרון המקובל אז (כהיום) כדי לעכב תנועת בעלי חיים היה התיל - ומטעם זה, בין השאר, הוקפו מחנות הפליטים הללו, אף הם, בגדר-תיל. הפקידים הבריטיים, בחפשם אחר מילה נוחה לתיאור המחנות החדשים, כינו אותם בשם הנייטרלי "מחנות ריכוז". כך הופיעו לעולם, שלובים זה בזרועו של זה, החפץ יחד עם שמו - היישוב האנושי המוקף בגדר תיל, והמילה הזאת, שעוד נכונו לה עלילות, "מחנה ריכוז".
הנה התגבש הנצחון הבריטי. מחד - אדמת הערבה הדרום-אפריקאית, חצויה ומבותרת כולה ב'תאים' המוקפים גדר-תיל; מאידך, האזרחים הבוריים מוגלים למחנות ריכוז המוקפים אף הם גדר תיל; וכעת נעו החיילים הבריטיים, כמעין "מסרק" ההולך ומנקה את התאים המוקפים גדר תיל. ככלות הכל, 200 מיליון לירות השטרלינג ניצחו, ואחרי שלוש שנים של מאבק איום הוכנעו שרידי הקומנדו. לא נעלם מעיני הפקידים הבריטיים כי, מתוך 200 המיליון, מחיר גדר התיל שהונחה לאורכה ולרוחבה של דרום אפריקה היה כשלוש מאות אלף לירות שטרלינג בלבד. גדר התיל היא אלימות שהובאה למינימום ההכרחי: ברזל חתוך בגסות, מונח על גבי רצועת ברזל. זהו, בפשטות, מכשיר האלימות הזול ביותר ביחס העלות-תועלת שבו. הלקח נלמד ובשארית ימי הקולוניאליזם הבריטי תשמש גדר התיל ככלי שליטה המובן מאליו.
כדאי לעצור רגע ולחשוב על שאלה מרכזית: מנין היה לבריטים כל גדר התיל הזאת? למה בכלל לקחת רצועות-רצועות של ברזל וללפף סביבן ברזל חתוך בגסות, כדי שעוקץ הברזל יחתוך בבשר הבא במגע? נקל היה לדמיין שגדר התיל הומצאה מתוך מחשבה תחילה על מציאות כגון זו של דרום-אפריקה במלחמה. מוכרים הסיפורים על המצאות שנוצרו לצרכים צבאיים, ולאחר מכן זכו ליישומים כלכליים שונים (אמנם, את הסיפורים הללו מספרים בעיקר צבאות הנלחמים על תקציביהם). אבל לרוב, המצאות נוצרות מתוך צורך כלכלי ומגיעות, לאחר מכן, לכדי יישום צבאי שלא נהגה מלכתחילה. כך גם גדר התיל. הבעיה היסודית שלשמה נוצרה גדר התיל היתה בעית עדרי הפרות. כלומר: איך ליישב את המישורים העצומים של מערב ארצות הברית, אלה שנפתחו ליישוב עם חיסול האינדיאנים והתאו, ולקיים בהם, זה לצד זה, מקנה עצום - עשרות מיליוני פרות - לצדה של חיטה? הפרות נדדו במרחבי המישור, חיות על מעט העשב שהצמיחה האדמה מאליה. כיצד למנוע מהן מללחך, בנדודיהן, גם את החיטה עצמה? זוהי בעיה המוכרת משחר החקלאות: לשם הבעיה הזאת בדיוק הומצאו גדרות מלכתחילה. מה לעשות ובמרחבי מערב ארצות הברית לא היו לא אבנים, לסקל מהן גדרות, לא שיחים קוצניים לסמן בהם גבול בין שדה לשדה, לא יערות לחטוב מהם בולי-עץ לבנות מהם חומות-חייץ - ערבת-מישור אין קץ וגדרות בה אין. בהעדר משאבים, חיפש החקלאי האמריקאי - שהמצאותיו מרובות - אחר כלי זול במיוחד של קביעת גבול. אלימות, כך התברר, יכולה לחסוך במשאבים: אפילו מעט קוצי ברזל יספיקו כדי להכאיב לפרה ולמנוע ממנה לגשת אל הגדר. גדר התיל הומצאה ב-1874, ובראשית שנות השמונים כבר היה מערב ארצות הברית מרושת כולו בגדר תיל - עד כדי כך, שהפרות לא יכלו יותר לנדוד ברחבי המישור, וכעת הן רוכזו בחוות מוגבלות.
גדר התיל, שהומצאה כדי להגן על החיטה מנדודי הפרה, הביאה בסופו של דבר למשטר גיאוגרפי חדש, של פרות המרוכזות בנקודות מבודדות. במינוח הטכני, זה היה מעבר מחקלאות מקנה של range, לחקלאות מקנה של ranch. אותה הגדר עצמה, היכולה לשמש כדי להגן על רכושך מפני האחר (אתה, האיכר מגדל החיטה, מקים גדר כדי לגונן על החיטה מפני עדר הפרות של שכנך) יכולה לשמש גם כגדר הכולאת בתוכה את מי שודם לכן היה חופשי (הבעלים של עדר הפרות מכנס את פרותיו בתוך חלל מצומצם ומוגדר, בו תהיינה כלואות מכאן ואילך). גדר ההגנה על הרכוש היא גם גדר הכלא: הדיאלקטיקה של הנאורות. כדאי להדגיש את המהלך הזה, משום שאנחנו מתחילים להבחין באיזשהי הומולוגיה טופולוגית בעלת משמעות היסטורית רחבה. אנו רואים בצורה מקדימה את מהלך העניינים שיתפתח לאחר מכן במלחמת הבורים בדרום אפריקה - גדרות הנמתחות בכדי להגן על מסילות הברזל, ההופכות לאחר מכן לגדרות התוחמות "תאים" של מורדים. תחילה נמתחת הגדר בכדי להגן על חלק מסוים מן המישור (החיטה במערב ארצות הברית, או הרכבת בדרום-אפריקה), ואז חל ההיפוך הטופולוגי: כעת המישור כולו נמצא בשליטת הגדר, כאשר זו תוחמת קטעים קטנים ממנו (חוות הפרות במערב ארצות הברית, או "תאי" הקומנדו בדרום-אפריקה). השליטה היא תחילה על נקודות בלבד; אז הנקודות מתחברות, והשליטה הופכת לשליטה מוחלטת על החלל כולו.
הצורך הכלכלי היה הגורם המניע. הביקוש האדיר במערב ארצות הברית - יחד עם התחרות הקפיטליסטית - הביא לצמיחה עצומה של ייצור גדר התיל, שחפשה לה מוצא מעבר לים. עד מהרה כוסו מישורי העולם כולם בגדר תיל, בראש ובראשונה בכל איזור של קולוניזציה (וכך, אגב, יש לראות את מערב ארצות הברית עצמה בתקופה זו: כאן היה חלל הקולוניזציה האמריקאי). ארגנטינה וקנדה כוסו גדר תיל והפכו לאסמי מקנה – בשר הפרות הפצוע בגדר תיל מכלכל כעת את צמיחת רמת החיים האירופאית, כלומר מכלכל את הנקניק ונתח הבשר שהגיעו כעת ליותר ויותר צלחות. נמצאו שימושים נוספים לגדר התיל – כאמור לעיל, היא שימשה להגן מפני חיות תועות על מסילות הברזל, שבעצמן התפשטו בתקופה זו על פני חלל עולם כולו. וכך, כמובן, גם דרום אפריקה עצמה. כאשר באו פקידי הקולוניות הבריטיים לדכא את המרד הבורי, היה ברשותם כלי שפותח, כבר לפני כרבע מאה, לשם אלימות האדם כלפי החיה.
כלומר, חשוב לומר: העובדה בגללה אמצעים צבאיים מובהקים כל כך, כמו גדר התיל, מפותחים לשם צרכים "אזרחיים" נובעת מעובדה פשוטה: תנאי החיים ה"אזרחיים" הם לחלוטין לא-שלווים. החיים ה"אזרחיים" עניינם ניצול משאבי הטבע, כפיית רצון האדם על החיה, ולשם כך, כמובן, נחוצה אלימות. כלומר: לכוח, לאלימות, יש תמיד ערך כלכלי. החידוש בגדר התיל ניתן לניסוח כך: גדר התיל מבטאת שימוש באמצעים של ייצור המוני, בכדי לשלוט שליטה מוחלטת בחלל כולו, על ידי ניצולה של אלימות טכנולוגית.
זה אולי ברור בדיעבד. בשנת 1899, עם ראשית מלחמת הבורים, הקושי היה בהבנת העובדה המפתיעה: אותה אלימות שהיתה יעילה כל כך כנגד פרות וחיות אחרות תוכל לשמש כנגד בני אדם. ההבנה הזאת נוצרה באופן הדרגתי, מקרי כמעט. בראש ובראשונה אומצה גדר התיל במלחמת הבורים מהטעם הבא: שה"קומנדו" רכבו על סוסים. בעצם, גדרות התיל נמתחו תחילה בכדי לעכב חיות, לא בני אדם. ואז הובן פתאום: גם האדם, בסופו של דבר, עשוי מאותו עור, אותו בשר. דקור אותו, והוא יכאב.
גדר התיל הפכה לכלי צבאי, נכנסה בכך להיסטוריה האנושית. החל מ-1902, פקידי הקולוניות הבריטיים, לפחות, ידעו שניתן לדכא מרידתו של עם באמצעות גדרות תיל: תגלית חשובה. מובן מאליו שאת הכלי היה להתאים לנסיבות הגיאוגרפיות השונות. הערבה הדרום-אפריקאית, השטוחה בעיקרה, אפשרה הקמה נוחה של הגדרות ושליטה אפקטיבית עליהן מתוך עמדות מבוצרות מבודדות. לא כך בגבעות המבותרות של הרכס הארצישראלי, מן הגליל עד ליהודה, היכן שפרץ בשנת 1936 המרד הערבי. המשאבים הנחוצים כדי לחלק את הטריטוריה הזאת ל"תאים", לפי השיטה הדרום-אפריקנית, לא היו בנמצא. מה גם שבתחילה נראה המרד כאירוע קל וחולף. הועלו ואף מומשו רעיונות טקטיים חדשים שונים: למה, למשל, שלא להפציץ את הלוחמים הפלסטינים מן האויר? (במלחמת הבורים עוד לא היה חיל אויר; בסוף שנות השלושים, לעומת זאת, מעצמות אירופה חיפשו בקדחתנות אחר דרכים לנסות בפועל את חילות האויר שלהם לקראת ההתנגשויות העולמיות הצפויות. הזדמנות-מה ניתנה משני עברי הים התיכון, בספרד ובפלסטינה). החרבת הכפרים הערביים והפיכת יושביהם לפליטים, לפי הפרקטיקה שננקטה בדרום-אפריקה, היתה בלתי מעשית כנגד אוכלוסיה מרובה כל כך, מה גם שזו מוקפת במזרח התיכון הערבי כולו. עם זאת, ננקטה מפעם לפעם הטקטיקה של החרבת הפריפריה החקלאית - פרדסים וכד' - לאורך נתיבי התחבורה, כדי ליצור מעין "אדמה חרוכה" המבטיחה את רצועות השליטה המרכזיות.
כמובן, גדר התיל נקראה לדיכוי המרד, והיתה בסופו של דבר, גם כאן, הכלי המרכזי בשיתוקו. כאמור, המורדים הפלסטיניים היו מוקפים במזרח התיכון הערבי כולו. זו היתה עתודת המרד, מקור הציוד ומקור לא מעט מכוח האדם נגדו לחמה בריטניה. את הירדן, כמו את הנגב, קל יחסית לפטרל ולחסום. הקושי הוא בדיוק לאורך הרמה הארצישראלית המבותרת, במקום שבו "דרום הלבנון הוא המשכו של הגליל העליון". כיצד לחסום את הגבול השרירותי הזה, שנקבע בין מנדט בריטי לצרפתי? מיד נרקמה התכנית לחסום את גבול הצפון באמצעות קו של גדר תיל עבה הזרועה במשלטים החולשים עליה. איטיות הבירוקרטיה הצבאית, כמו גם הרושם הראשוני המוטעה שנוצר ב-1936 עצמה כאילו המרד דועך מאליו, כל אלה עיכבו את מימוש התכנית. ואז, משהובררה עוצמתו האמיתית של המרד, הוקמה הגדר במאמץ מיוחד של חודשיים אינטנסיביים של עבודה, באביב 1938: רשת צפופה של גדר תיל, הנתמכת לכל אורכה במשלטים.
כאן ראויה לציון עובדה מכרעת. הגדר, שלא כבדרום אפריקה, הוקמה לא על ידי חיל ההנדסה הבריטי. הבריטים נקטו מה שמכונה היום "מיקור-חוץ" - הגיוני היה להסתמך על האפשרויות הכלכליות-טכנולוגיות של בני המקום עצמם, השותפים למלחמה הבריטית. את גדר הצפון בנתה חברת "סולל בונה" של הסתדרות הפועלים העבריים בארץ ישראל. ואני עוצר מיד ועומד על העובדה המכרעת: ל"סולל בונה" היו הכישורים והידע כדי להקים מפעל בינוי וגידור כזה, משום שהקהילה היהודית בארץ ישראל היתה עסוקה כבר כשנות דור במימושה של קולוניזציה מודרנית - בניסיון להעתיק אל האדמה הארצישראלית חקלאות כעין זו שנוצרה בערבת ארצות הברית בסוף המאה ה-19. מכאן מקור הידע והניסיון: אנשי "סולל בונה" ידעו לבנות קיבוצים, וממילא ידעו גם כיצד למתוח גדרות תיל.
גם במובן המהותי הזה הבריטים והיישוב העברי ניצבו באותו צד של המתרס: שניהם היו נציגי המודרנה, נציגי עולם הייצור ההמוני של הברזל ושימושיו. לא רק בחקלאות, אלא גם במלחמה. ממש כשם שהפקידים הבריטיים עצמם הגו תכניות בעקבות נסיון מלחמת הבורים, כך גם הישוב הארצישראלי עצמו. במלחמת הבורים, התברר כוחו של גידור באמצעות גדר תיל כנגד לוחמים המתבססים על הסוס והרובה לבדם. אמנם, הקומנדו הבורי היה מאומן הרבה יותר מאשר ה"כנופיות" הערביות של 1936-1939, אבל מן הבחינה הטכנולוגית-צבאית גרידא החפיפה וההמשך ביניהם ניכרים לעין, והניסיון הצבאי הורה כי ניתן יהיה לבנות בקלות יחסית, באמצעות טכנולוגיה מודרנית של ברזל, עמדות שיעמדו בפני לוחמים מן הסוג הזה. כך נוצרה הצורה היישובית של "חומה ומגדל", במהותה המשך של המשלטים החולשים על מסילת הברזל, אותם הקימה בריטניה במשך מלחמת הבורים. אלו ישובים המוקפים גדר תיל, על פי רוב במספר רצועות, ובליבם -חלל, מצומצם יחסית, המוקף קורות, לוחות פח ואבני חצץ, ובראשו עמדת שליטה. כאמור, די אף בגידור פרימיטיבי מן הסוג הזה בכדי להכניע לוחמים המתבססים על הסוס.
בתודעת הישוב העברי (כמו גם במובן הליגאלי הפורמלי), ישובי "חומה ומגדל" נתפשו כאקט של התרסה כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. אבל למעשה יש לראות בהם חלק ממערכת שלמה של שליטה בחלל, המסתמכת על המודרנה, מערכת שהלכה ונפרשה בחלל פלסטין כמענה למרד הערבי - החל מגדר הצפון ועד לנקודות הישוב החדשות בנגב - משלטים משלטים, גדרות גדרות. זה היה פרויקט בריטי-יהודי משותף, שהלביש מחדש את הארץ כולה. לא רק שַׂלְמַת בטון ומלט - גם שלמת גדר תיל. כזה היה החלל שבראה "סולל בונה" - חלל של ברזל מכניע את הלוחם הפרה-מודרני, המסתמך על הסוס.
בהיתקלויות שבין נקודות ישוב כאלו לבין המורדים הערבים, יצאו ישובי חומה ומגדל תמיד כשידם על העליונה. אמנם, הגדרות לבדן אינן מנצחות במלחמה. כך היה בדרום אפריקה, היכן ששימשה הגדר למעין בסיס עבור פעולת ה"מסרק", בתאים אותם סימנה רשת גדרות התיל. הגדר היא הבסיס הפאסיבי-יחסית לפעולה, כאשר בסופו של דבר מכריעה הפעולה האקטיבית יותר של ה"מסרק". אבל תהו זו שגיאה להפריד בין השניים, תהיה זו שגיאה לראות בבסיס הגדר טפל לפעולת ה"מסרק" המתבססת עליו. שניהם פועלים יחדיו, ואין לדמות את האחד בלא האחר: הגדר היא התנאי ההכרחי ל"מסרק". וכך גם במרד הערבי. הגדר - גדר הצפון, כמו גם גדרות הישובים העבריים - סימנה גבולות פעילות נגד המרד הערבי, וכוננה רשת של בסיסים, מתוכם אפשר היה לדכא את המרד. ישנו דימוי היסטוריוגרפי שטחי מאד, מסוג הפשטנות של מערכי מורשת-קרב של בה"ד 1, כאילו מהלך האירועים של שנות השלושים התנהל כך. תחילה היה תור הפחדנים והטיפשים, זה המכונה "הבלגה". לאחר מכן - סוף סוף! - בא תור האמיצים והחכמים (יצחק שדה ואורד וינגייט שמם), ואלו הסבירו כי צריך "לצאת מן הגדר". איוולת גמורה! משל למה הדבר דומה? כאילו היסטוריון של מלחמת הבורים היה מגנה את הקמת רשת גדרות התיל כ"הבלגה", ומשבח את פעולות ה"מסרק" שבעקבותיה, כביכול רק אז, סוף סוף, "יצאו מן הגדר".
יכול להיות שיצחק שדה ואורד וינגייט היו בהחלט טקטיקונים ראויים להערכה, אבל במסגרת האסטרטגית הרחבה של המרד הערבי לא היה צורך בשום טקטיקה יוצאת דופן כדי להכריע את הכף. לא היה כאן עניין של חניבעלים. היה זה עניין של שליטה טכנולוגית מודרנית: של כוח, המסתמך על ייצור המוני. לומר זאת בפשטות: כדי "לצאת מן הגדר", צריך קודם כל שתהיה גדר לצאת ממנה. את זה ההיסטוריונים של בה"ד 1 לא הבינו. מי ניצח את המרד הערבי של 1936-1939? ברמה העמוקה ביותר, האסטרטגית ביותר, צריך לומר שאת המרד הערבי הכריעה המודרנה. כוחו של הברזל היה רב מכוח הסוס. תחילה הוקמה רשת של גדרות - גדר הצפון, יחד עם הישובים המבוצרים של חומה ומגדל, היוו יחדיו כלי אסטרטגי של שליטה בחלל. מתוך הנקודות הללו של שליטה במרחב הפלסטיני, קל היה לצאת ולהכניע את שארית המרחב. ביסודו של דבר, מה שמכונה "יציאה מן הגדר" מבטא את ראשית תהליך ההיפוך הטופולוגי, זה שאירע קודם ושב אחר כך, תהליך של שליטה בחלל האופייני למאה העשרים כולה. תחילה משמשת גדר התיל כדי ליצור נקודות של שליטה (סדרת המשלטים של גדר הצפון, ישובי חומה ומגדל). בנקודות המבודדות שלטה המודרנה שליטה בלא מצרים. במשך המרד עצמו, יותר ויותר, פעלו כוחות מתוך נקודות השליטה הללו והחוצה, כך שבמקום נקודות מבודדות של שליטת המודרנה, שולטת כעת המודרנה במישור כולו, והמורדים הערביים מוגבלים, אם בכלל, לנקודות מבודדות היכן שקל לשתקם. כך הוכרע המרד.
המצב המשברי שחולל מלכתחילה את המרד הערבי - כלומר, העוינות בין שתי הקהילות מהן הורכבה הקולוניה הבריטית הזאת - לא נעלם בעקבות דיכויו. מלחמת העולם השניה חוללה הפוגת-מה במשבר והחל מ-1945 החלה ספירה לאחור לקראת חידוש המלחמה. "סולל בונה" הלכה וסללה, הלכה ובנתה, על פני היישוב הכפרי העברי כולו. הדגם הלך ונקבע, ואושר כתוכניתה הרשמית של "ההגנה" ב-1947. בעיקרו של דבר - עדיין תולדת הניסיון של מלחמת הבורים: שכבות-שכבות של עמדות המוקפות לוחות-פח, שקי חול ואבני חצץ, וסביבן גדרות תיל. לרוב, כעת, היה מדובר לפחות בשלוש רצועות שונות של גדר תיל שסימנו עומקים שונים של קווי הגנה. קודם כל, הגדר הראשונה - הגדר שהוקמה עם הקמת היישוב ממש (בדרך כלל שתי רצועות של לוחות פח וגדר תיל: השימוש ברצועה כפולה היה סטנדרטי בגידור צבאי בן הזמן, ונועד ליצור חלל שבתוכו מעוכב האויב ונורה). לאחר מכן גדר שניה - שני שיפועים של מוטות ברזל מכוסים קונצרטינות של גדר תיל מכל עבר. הגדר הזאת נמתחה בצורה של "כוכב" מקיף את הישוב, כאשר בכל קודקוד של הכוכב ממוקמת עמדה מכוסה בשקי חול וכד' (העמדות הללו חלשו על החלל שבין גדר לגדר). מעבר לזה - גדר שלישית, מורכבת שוב משתי שכבות, אלא שכאן הגדר החיצונית נמוכה ביחס (בסך הכל כשמונים סנטימטר) וכל כוונתה למנוע חדירת של בעלי חיים, ואילו הגדר הפנימית בנויה כמעין רשת-שמיכה הפרושה לרוחב - 14 מטר רוחבה - שתפקידה לעכב את הפורץ פנימה עיכוב מקסימלי. בתוך רוחב הרשת הזאת, ועמוק יותר פנימה בין הגדר השניה לשלישית, הונחו מוקשים. לכן, למעשה, הוקמה הגדר החיצונית ביותר, הנמוכה, המונעת חדירת בעלי חיים - בכדי שלא יפעילו בטרם-עת את המוקשים שבשדות המוקשים.
הגידור האינטנסיבי הזה ביטא את הזמן הרב יחסית שניתן ליישוב העברי להתכונן להתנגשות. מבחינה כמותית, זה היה ודאי גידור משמעותי. מבחינה איכותית, מדובר עדיין באותו אופי של ביצור מעין זה שהתגבש במלחמות הקולוניאליות הבריטיות. מכאן הוכתבה המשמעות האסטרטגית של נקודות היישוב הכפרי העברי. ביחס לצבא לא ממוכן - הווה אומר, ביחס לאפשרויות הצבאיות של הקהילה הפלסטינית - הנקודות הללו היוו מבצרים שאין להכריעם. ביחס לצבא ממוכן - הווה אומר, ביחס לכוחות המצומצמים יחסית שהיו עשויים להשלח בידי מדינות עוינות - הנקודות הללו היוו בסיס לקרב התשה המבוסס על נסיגה הדרגתית אל קוי הגנה פנימיים שבתוך היישוב עצמו.
מה בנוגע לישובים הערביים, באותו זמן עצמו? הנה אני בוחר דוגמא מקרית - סיפור אפייני מאד, אך מאלף בכמה מובנים. מספר איש הפלמ"ח מולה כהן מזיכרונותיו, על מאורע שקרה בדצמבר 1947 - ממש באותו זמן עצמו בו הוקפו היישובים היהודיים בעוד ועוד שקי חול, באותו זמן, בו הלכו ונמתחו גדרות התיל: לאחר שפרצו המהומות והערבים התנכלו לתחבורה, נהרגו שני בחורים ממעין ברוך. החלטנו לבצע פעולת תגמול על הכפר חסאס (במקום בו יושב היום קיבוץ הגושרים), שעקבות המרצחים הובילו אליו. תוך כדי הפעולה - שהיתה אחת הפעולות הראשונות - למרות אמצעי הזהירות, "לא לפגוע בנשים וילדים, לדאוג לפנותם לפני שמפוצצים", נהרגו שם גם אשה וילדים. נחום הורביץ כעס והלך לבריטים, השתתף איתם בפינוי ההריסות, זיהה את הגופות והוכיח שלא נהרגו בטעות, אלא מיריות. הוא מיהר לבן-גוריון ודרש במפגיע שיסלקו אותי מהגליל.
זהו סיפור מאלף בכמה וכמה מובנים, אבל אותי מעניין כרגע עניין אחד, מעשי לגמרי: איך בכלל ניגשים לבצע פעולת תגמול כזאת? איך מגיעים לבית בכפר, יורים, הורסים, מפוצצים? התשובה פשוטה: הולכים בלילה, כשחושך, מאד מאד בשקט, וככה מגיעים עד לבתי הכפר.
במילים אחרות, אנחנו מבחינים בעובדה מרתקת, מרכזית כל כך, שכדרכן של עובדות כאלו, היא נמצאת 'מתחת לאף' בלי שנבחין בה. הכפרים הערביים, אז כהיום, פשוט לא היו מוקפים בגדר. למה שיהיו? בניגוד לישובים היהודים - שהוקמו כתוצאה מתכנון מרכזי, ואגב תשומת לב הולכת וגוברת לאתגר הצפוי של התנגשות מלחמתית - היישובים הערביים התפתחו התפתחות אורגנית. אפילו מן הבחינה החקלאית הפשוטה, אלה היו ישובים פרה-מודרניים, שלא עברו את האינטנסיפיקציה המחייבת גידור שדות והפרדתם זה מזה. פה ושם היה בוסתן פרטי, מוקף שיחי צבר, פה ושם הפרידה גדר אבן בין שדה לשדה. אבל בעיקרו של דבר, הכפרים הערביים הסתמכו על שיטת "השדה הפתוח", זאת שננטשה במערב אירופה לכל המאוחר במאה ה-19. עדרי המקנה הלא-גדולים הובלו אל מחוץ לכפר; האיכרים בשדה הכירו את גבולות שדותיהם, וידעו כיצד לא לעבור אותם. בחקלאות פרימיטיבית כל כך, איש אינו חושב על חידושים כמו גדר תיל. ולהפך: המובנות-מאליה של הגידור האינטנסיבי ביישובים היהודיים היתה פועל יוצא מאופיים כיישובים מודרניים, מתוכננים, המסתמכים על הטכנולוגיה. גדרות היו שם מלכתחילה, ידע הגידור המודרני היה שם כחלק מסדר החיים הטבעי - ומשעלה הצורך, הלכו ונוספו הגדרות. כלומר, שוב, הגדר הנמתחת סביב נגבה, מכינה להתנגשות שבה לא הטנק ינצח, אלא האדם - אם נגלגל אותה מספיק אחורה, נמצא בה את הגדר שנמתחה סביב החוות במערב ארצות הברית (היכן שניצח האדם את הפרה). פשוט מאד: לולא האיכרים האמריקאיים, לא היתה בעולם חקלאות כזאת, של גידור אינטנסיבי, החקלאות של "סולל בונה".
ובכן כך הוכנה המערכה. מכאן, החקלאות הפרימיטיבית, דוגמת זו של אירופה של ימי הביניים: שדות פרוצים לכל רוח. מכאן, ישובים פרי תכנון מרכזי, פרי המודרנה, מוקפים רצועה על גבי רצועה של גדר תיל. אנחנו שמים לב לדבריו של מולה כהן, ביחס לערבים ש"התנכלו לתחבורה" - ובאמת אלו היו פני הדברים בסוף 1947. היו יותר ערבים מיהודים, ובעיקר - הערבים היו פרושים על פני רוב הארץ. טופולוגית, המישור היה בעיקרו ערבי, זרוע נקודות מבודדות יהודיות. וכך המאבק היהודי נשא בראשיתו אופי של מאבק "על הדרכים" - כלומר, על קוים המחברים את הנקודות המבודדות. אלא זאת: שהנקודות היהודיות נשאו אופי שונה לגמרי מזה של המישור הערבי. הנקודות היהודיות היו מבוצרות; המישור הערבי היה פרוץ. תוך זמן קצר ניתן היה לחולל במלואו את ההיפוך הטופולוגי שאירע קודם לכן כבר פעמים רבות, על פני כל ההיסטוריה של המודרניות: והיו הנקודות למישור. הנקודות חיברו ידיים לקוים, מפנות דרכי תחבורה במעין "מבצעי מטאטא" (כפי שאכן כונה אחד המבצעים אותם הגה יגאל אלון). הווה אומר: כפרים ערביים השוכנים על הדרכים נכבשו ונהרסו. לאחר מכן נתחברו הקוים להקיף את המישור, לוכדים בו בין את הגליל הערבי, בין כיסים כדוגמת "כיס פלוג'ה".
מקובל לומר כי מתכנני ההגנה ב-1947 התכוננו במידה רבה "למלחמה שהיתה", כמוהם כמתכננים צבאיים מאז ומעולם: ביצורי היישובים נועדו לבלום בלימה מוחלטת לוחמים רכובים על סוסים, אבל לא היו כשירים לעמוד לאורך זמן בפני צבא ממוכן. על פי רוב, יחידות ממוכנות הצליחו בסופו של דבר לכבוש את היישובים היהודיים. אבל צריך לומר שמלחמת העצמאות היתה באמת, קודם כל, "המלחמה שהיתה". זה היה המשך "המרד הערבי" – המשך המאבק להכנעת הקהילה הפלסטינית בארץ. המאבק העיקרי היה זה שבין הקהילה היהודית לקהילה הפלסטינית, לא מבחינת הכוח אלא מבחינת המרחב: מרגע שהוכרעה הקהילה הפלסטינית, התבצע כבר ההיפוך הטופולוגי והיהודים הגיעו לעמדה שבה הם שולטים בנתח ניכר של החלל הארץ-ישראלי, לא עוד בנקודות מבודדות. ומרגע שהיה ברשותם חלל כזה, יכלו גם לנקוט אסטרטגיה של "קוים פנימיים", להעביר את עיקר כובד כוחם פעם נגד צבא ממוכן זה, פעם נגד צבא ממוכן אחר, וכך לנצח במלחמה כולה. לא לחינם נמתחו הגדרות ב-1947: הן היו מגש התיל עליו ניתנה מדינת היהודים.
המשך הסיפור מוכר: משעה שהועבר החלל כולו לשליטה יהודית, הוגדרה כמובן בעיה מסוג אחר: כיצד למנוע מן הפליטים לחזור? שוב, יהיה מועיל לחשוב על הבעיה באופן טופולוגי: תחילה עמדו זו לצד זו נקודות במישור, כאשר חלק מהנקודות - אלו היהודיות - מגינות על עצמן באמצעות גידור. כעת סולקו יושבי הנקודות הערביות אל מחוץ למרחב הישראלי, ובכדי למנוע מהם לחזור אל המרחב הזה, היה צורך לגונן עליו. הגדר תפחה כעת באופן טבעי בכדי להקיף את המישור כולו - ובסופו של דבר, גם כאן לא היה אלא המשך של מדיניות הבריטים כנגד המרד הערבי. המודל של "גדר הצפון" הלך והועתק, מקיף את "הקו הירוק" כולו.
אנו שבים ונוכחים בעיקרון הזהב של ההיפוך הטופולוגי: כאשר בעל הכוח מתחיל להגן על נקודות, סופו שיחלוש גם על המישור. התהליך שב והתרחש. מה שאירע בתחומי הקו הירוק בשנים שסביב 1948 ולאחריה, התחדש מאז 1967 - בתהליך שמול שיאו אנו עומדים כעת. הרי כך בדיוק קרה, בדיוק אותו היפוך טופולוגי: מהתנחלויות מבודדות ההולכות ונעשות ממוגנות ומגודרות, תפח בהדרגה הכורח הביטחוני להוסיף עוד ועוד ביטחון, כאשר זה מבוסס יותר ויותר לא על גידור הנקודה היהודית, אלא על גידור המישור הפלסטיני, זה ההולך ונעשה מבותר בגדרות - עד למצב העניינים המוכר לנו היטב, כאשר מלוא כל הארץ גדרות ובהן חסומים מלבוא יושביה הפלסטינים.
ובכן כזהו מהלך העניינים: החל באיכרים האמריקאיים, מבשרי המודרנה, המבקשים לפרוש על פני מערב ארצות הברית, בתוך שנים ספורות, שדות חיטה אדירים ועדרי מקנה בני עשרות מיליוני פרות, ולשם כך ממציאים את גדר התיל - מייעלים את הכוח כלפי החיה עד ליחס האידיאלי של עלות לתועלת. לאחר מכן - מלחמת הבורים בדרום אפריקה והלקח שהנחילה, בדבר כוחה של אלימות גדר התיל כנגד האדם עצמו. ואחד מספיחי הסיפור הזה: היישוב החקלאי היהודי המודרני, נוקט כמובן מאליו את נשק גדר התיל ומנכס לעצמו, בסופו של דבר, את האדמה הארצישראלית כולה ההולכת ונעשית מנוקדת ברזל, מנוקדת גדר תיל.
הכלב שנלפף בגדר התיל בנווה צדק לא היה, בסופו של דבר, קרבן מקרי. גדר התיל הומצאה מתוך אלימות האדם כלפי החיה. הפרות במערב ארצות הברית - הסוסים עליהם רכבו הבורים - והחיות אותן הרחיקה הגדר של 1948, לבל יפעילו את שדות המוקשים. בכל מקום, אותו הכלל: האדם והחיה עשויים מאותו עור. דקור אותם - ויכאב.
אולי כדאי בסיום המסה הזאת להוסיף ולומר משהו על האמת והשקר, שבטענת הציונות - על אודות ישוב שוחר שלום המבקש בסך הכל נחלה, מבקש בסך הכל לעבד קרקע חדשה. אמת ויציב: זאת ורק זאת ביקשו מייסדי הציונות, ליצור כאן ישוב יהודי המושתת על החקלאות המודרנית. השקר הוא בהנחה המובלעת, כאילו הגיון הדברים באמת מוליך מן ה"חקלאי" אל "שוחר השלום". מה משמע חקלאות מודרנית, זאת שאת יישוביה בנה "סולל בונה"? משמע אמצעי השליטה בחלל, אלו שנתגבשו מתוך האלימות הבראשיתית של האדם כלפי החיה, ונוסף להם כוחו של הברזל המיוצר ייצור המוני. כתבתי כבר, ואני חוזר: גדר התיל מבטאת שימוש באמצעים של ייצור המוני, בכדי לשלוט שליטה מוחלטת בחלל, על ידי ניצולה של אלימות טכנולוגית. זוהי תמצית המודרנה - מודרניות שלבשה צורות וגלגולים שונים לאורך המאה העשרים, פעם בחקלאות, פעם בשדה הקרב, תמיד מבטאת אותן משוואות עצמן: יתרון הייצור ההמוני על החיה או האדם הבודדים, יתרון הברזל על הבשר.
מצדדי הצידוק הציוני, כמו גם מבקריו, כמו מתעלמים מהיחס שבין האדם לטבע. הדיון הביקורתי הסביבתי הרי כמעט ואינו קיים בישראל. ניצניו הדלים כמו קמלים בשמש הקופחת, הגוערת, של טענות שגורות, מכריעות כביכול: "וכבר אין לכם למה לדאוג?", שלא לומר: "אני דואג לבני-אדם, לא לבעלי חיים". זוהי טעות - בסופו של דבר, טעות המבטאת כניעה תמימה, עיוורת, לאידיאולוגיה שלטת - לחשוב כי מצבם של בני האדם מנותק, כביכול, ממצבם של בעלי החיים. קו אחד מתוח מן הגדרות המוקמות כנגד פרות, במערב ארצות הברית של המאה ה-19, ועד לגדרות הארצישראליות נגד העם הפלסטיני. ובכן, ראוי לומר כך וגם כך: הטענה הציונית היא בעיקרה אמת. הציונות אינה אלא החקלאות המודרנית, שהגיעה אל האדמה הארצישראלית. הטענה הציונית היא גם בעיקרה שקר: הציונות היא אלימות, המודרנה שהונחתה בכוח על האדמה הפלסטינית. והפער הזה, שבין שקר לאמת, יסודו קודם כל בפער השקרי שבהבנתנו את יחס האדם לטבע. יחס האדם לטבע - בראש ובראשונה, יחס האדם לחיה - הוא יחס של אלימות ההולכת והופכת ליעילה עד לשיאי יעילות האלימות של המודרנה, אלימות שגדר התיל היא סמלה.
ובכן גם כאן, גם כדי להבין את המציאות הארצישראלית הזאת, נחוצה קודם כל מחשבה על האדם, הטבע, החיה. אני שב ונזכר בכלב הזאב ההוא, ביבבות הללו שמתוך סליל גדר התיל. אנחנו מלופפים שם אתו: אדם וחיה, ללא הפרד. את גדרות התיל אפשר יהיה לסלק? נראה שלא. אבל, אם בכלל - לא רק את האדם יש לשחרר; גם את החיה.
Reviel Netz, Barbed Wire: an Ecology of Modernity, Wesleyan University Press: 2004
כמו גם במקורות הבאים:
יגאל אייל, "האינתיפאדה הראשונה", דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936-1939, הוצאת "מערכות", משרד הביטחון, 1998.
עמיעד ברזנר, "ביצורי הישובים היהודיים בנגב מ-1941 ועד לעמידתם למבחן מלחמת העצמאות", (חיבור לתואר מוסמך אוניברסיטה, אוניברסיטת ת"א, בהדרכת פרופ' יהודה וואלך, 1988).
מולה כהן, "לתת ולקבל – פרקי זכרונות אישיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.
אלון קדיש "יישובים מתכוננים למלחמה", אלון קדיש, בתוך "מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש" (עורך: אלון קדיש), ההוצאה לאור:, משרד הביטחון, 2004.
מתוך "מטעם 5", כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, מארס 2006, בעריכת יצחק לאור
נא להמתין לטעינת התגובות
