מה יפים הלילות בכנען
עם צאת הגיליון ה-15 של "קשת החדשה", אהרון אמיר בולם את האגדות הנושנות על אורגיות וטקסים פולחניים, ומסכם את מפעל חייו: "צר לי שהדברים התפתחו כך שאני זכור כמתרגם יותר מאשר כיוצר או כמשורר. זוהי החמצת חיים"
"קשת החדשה" הוא גלגול חדש של כתב העת "קשת", גם הוא בעריכתו של אהרון אמיר, שיצא לאור באופן סדיר בין השנים 1958-1977, בהן העמיד 72 גליונות. בסתיו 2002 החל להתפרסם בשנית תחת השם "קשת החדשה". לפנינו מפעל שמונה 48 שנים של פעילות (בהפסקות) תחת שרביטו של עורך אחד - תופעה נדירה בארצנו. אך אמיר הוא לא רק אחד משני העורכים החשובים ביותר של כתבי עת ספרותיים לטעמי, ביחד עם גבריאל מוקד עורך כתב העת "עכשיו" - הוא ככל הנראה גם המתרגם הפורה ביותר בתולדות המדינה.
אמיר הוא אדם שכל חייו מונעים בידי "האידיאה העברית". הוא הנציג הבולט האחרון של מה שנקרא בידי יריבים ה"תנועה הכנענית", הגורסת שארץ ישראל היא ארצם של התושבים העברים והערביים כאחד בלבד וכי הם (או צריכים להיות) עם אחד, וכי אין ליהדות היושבת בגולה כל חלק ונחלה בה. גם היום אמיר חולם על אימפריה או יותר נכון פדרציה עברית חילונית וחוזה עתיד מפואר לעם העברי יושב במדינת ישראל.
לכותב שורות אלו אמיר מזכיר יותר מכל אחד אחר את סופר הילדים שרגא גפני הידוע יותר בשמותיו הבדויים אבנר כרמלי ואון שריג, יוצר הסדרות הידועות "דנידין" ו"הספורטאים הצעירים". יש דמיון עצום בין אהרון אמיר ושרגא גפני במראה החיצוני: שניהם אנשים משופמים ומן הסתם בצעירותם היה בינהם דימיון חיצוני רב. גם היום אם נפגשים באחד מהם בסימטה חשוכה בצפון תל אביב (שם גרים שניהם במרחק קצר האחד מהשני) בהחלט אפשר להתבלבל ולחשוב שאחד הוא השני.
בנוסף, שניהם אוחזים ברעיון מרכזי המנחה את חייהם, אידיאה שהם מסרבים לנטוש גם אם נראה שהם שניהם היחידים שמחזיקים בה. שניהם חולמים על העבר הרחוק, עתיר הוד ורזים, כמודל לעתיד שגיא. שניהם קוראים לעצמם "עברים", אבל כל אחד אוחז בהגדרה שונה מאוד של עבריות. גפני הוא תומך גדול של חזון הנביאים וספריו מלאים בסיפורים על חיסולם של הכנענים החוטאים שסירבו לקבל חזון זה. אמיר לעומת זאת, בעקבות מורו רטוש, פונה לעבר הקדם תנ"כי הכנעני שגפני בז לו. מעבר לכך, כל אחד מהם תרם תרומה עצומה להתפתחות הספרות הפופולארית בארץ, גפני כסופר וכמתרגם ואמיר כעורך וכמתרגם.
אלא שגפני נשאר תמיד בשולי השוליים של ספרות הילדים, בזוי ומבוזה בידי הביקורת בפעמים הנדירות מאוד שזאת טרחה להתייחס אליו, בעוד שאמיר נמצא תמיד במרכז העולם הספרותי הישראלי - גם אם הוא תמיד ראה את עצמו כנידח וכנרדף.
אתה יהודי יליד ליטה. איך הפכת לנושא דגל הכנענות "העברית" הילידית?
"עליתי לארץ ישראל בגיל עשר (אמיר נולד ב-1923 - א.א). מליטה אינני זוכר דבר. את חינוכי קיבלתי בארץ. בבית אבי דיברו רק עברית, קראו רק עברית והוא היה עברי ארץ ישראלי. ביתי היה חממה של עבריות והורי היו קנאיים מאוד לשפה העברית ולתרבותה. אבי הקים וניהל גימנסיה פרטית וניסה לפתח ממנה רשת של חינוך תיכוני פרטי מרחובות ועד טבריה. אחר כך בין 1947 ל-1951הוא ניהל את הוצאת 'עם עובד', וב-1955 הקים הוצאה משלו 'עם הספר', שבמשך 10 או 15 שנה הייתה מן החשובות בארץ. אני סייעתי בהקמתה וב-1957 אף נעשיתי מנהלה הספרותי".
על פי מבטאך אפשר לחשוב שאתה בן עדות המזרח יוצא עיראק או מצרים, איש לא יעלה על דעתו שאתה יוצא ליטה.
"כשהתחלתי ללמוד ערבית בגימנסית הרצליה למדתי להגות את האותיות הגרוניות כפי שמרבית האשכנזים במוצאם אינם עושים. היו תקופות בחיי שחייתי בין ערבים ובאוניברסיטה לקחתי ערבית וספרות ערבית כמקצוע עיקרי. אמרתי לעצמי - רגע! מדוע בערבית אני מצליח להגות נכון ובעברית לא? ואז התחלתי ליישם את העברית הנכונה והמדויקת במבטאי".
ומה משך אותך לרעיונות "הכנעניים" המדברים על הקשר בין התרבות הישראלית המודרנית והתרבות העברית הקדומה של ימי התנ"ך וקודם להם?
"כנער הייתי ספוג תנ"ך. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אותו מאוד, את הקטעים הפיוטיים שבו ואת הקטעים ההיסטוריים. אבל במקביל, בזכותו של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי, התוודעתי כבר אז למיתוסים הבבלי, האכדי והשומרי כמו "עלילות גלגמש" שאותו תירגם לעברית ונמשכתי מאוד גם אליהם. יכול
איך הגעת אל התנועה הכנענית עצמה ?
"אל הרצון שלי להגות נכונה את העברית והעניין בתנ"ך ובמיתוסים המזרחיים הקדומים הצטרפה אז גם האידיאולוגיה הכנענית מבית מדרשו של המשורר יונתן רטוש שאותו היכרתי אז. נעשיתי חבר בקבוצה המצומצמת שנקראה "הוועד לגיבוש הנוער העברי" שכללה אנשים כמו הסופר בנימין תמוז, הפסל יצחק דנציגר, ועורך הדף לספרות בעיתון הארץ אברהם רימון. אחר כך הצטרפו אנשים כמו עזרא זוהר, מתי פלד, אליהו בית צורי (שמאוחר יותר רצח את לורד מוין ונתלה בידי הבריטים) ואחרים".
כמו רבים מחברי הנוער העברי השתייכת לאצ"ל ואחר כך גם ללח"י. היה קשר בין האימפריה העברית שלכם לשתי הגדות לירדן שלהם ?
"בימי המאורעות, הייתי אז בן 14, גויסתי כמו כל תלמיד הגימנסיה להגנה. אני זוכר שהרגשתי שם מאוד לא נוח. לא קיבלתי את המדיניות של ההבלגה ובעניין הזה היו לי ויכוחים מרים עם יצחק רבין שהיה אז בנוער העובד, והיה מגיע לבית ספרנו לשליחויות שונות. ב-1938 עברתי לאצ"ל וב-1940 כשהיה הפילוג עם לח"י הלכתי איתם מתוך אידיאולוגיה שצריך להסתמך על איטליה במלחמה נגד הבריטים. בשלב מסוים פניתי עם חבר לקונסוליה האיטלקית בתל אביב וביקשתי לבדוק את האפשרות לצאת ללימודים באקדמיה הצבאית בבולוניה כדי לקבל הכשרה שתסייע לי במאבק בבריטים. זה היה בטרם נכרתה הברית הצבאית של היטלר עם מוסוליני, אבל יש להודות שסימני הפאשיזם של מוסוליני לא הפריעו לי אז כל כך. ראיתי דמיון ברור בינם ובין הלאומיות המודגשת שלי ושל חברי.
"בהמשך הפכתי לאיש ל"חי בירושלים. פעילות ממשית מבצעית לא הייתה לנו אז. היינו נפגשים, קוראים את עיקרי "התחייה" (עקרונות הלח"י) ומפרקים ומרכיבים אקדח. ב-1942 הצטרפתי ביחד עם בנימין תמוז ל"מעגל העברי". החלטנו שאנחנו "העברים" איננו משתייכים יותר לשום ארגון, אלא משתדלים לחדור לארגונים השונים ולהחדיר את תורתנו לתוכם, מתוך מגמה ללכד כוח שיהיה אחר כך גם אידיאולוגית וגם צבאית מוכשר לפעולה.
"הניסיון הזה לא הצליח וב-1947 התגייסתי שוב להגנה ונלחמתי בירושלים. תוך כדי הקרבות קיבלתי פקודה מהמפקד שלי לגרש אנשי לח"י מבניין שתפסו בשכונת טלביה. סירבתי לבצע את הדבר וכתוצאה מכך ישבתי שלושה ימים במעצר. שוב חיפשתי את הקשר עם ל"חי אך הם העדיפו שאמשיך לשרת בהגנה ואשמש להם כמודיע. הקשר הזה נשמר כל הזמן. עד שלח"י הצטרף לצה"ל. ב-1948 יצאנו הקבוצה העברית בגלוי והתחלנו לפרסם את דעותינו.
"מטרת הקבוצה הכנענית הייתה לבטא הוויה ישראלית חדשה שאין לה דבר עם ההוויה היהודית הגלותית והיא קשורה לארץ ולעברה. כוונתנו הייתה לנער את האדם העברי מכל דבר שאיננו כנה. להתייחס אל הכלכלה רק ככלכלה ולא כמכשיר לגאולה סוציאליסטית כמו שראו אותה במפלגות השמאל. ואל הספרות רק כספרות ולא ככלי של תעמולה פוליטית מפלגתית. וייסדנו בטאון שקראנו לו 'אלף'. כתב העת הזה יצא בין השנים 1948-1953 והוא ביטא את התפיסות המיוחדות שלנו, על הצורך בתרבות עברית 'ילידית' שאין לה שום קשר ליהדות הגולה אבל קשורה קשר הדוק לתרבות הקדומה שהתקיימה בחבל ארץ זה".
למה אל"ף?
"מהאות אל"ף הפותחת את האלף בית העברי שהתפשט בכל העולם והוא מקור האלף בית בכל העולם. היה זה רק טבעי שנבחר באות מהשפה הקדומה הבראשיתית כעין התחלה חדשה שהיא גם סוגרת מעגל שהחל בימי קדם. אבל תבין, אנחנו לא פתחנו רק דף חדש כפי שעשו הציונים - אנחנו פתחנו אלף בית חדש, דהיינו רצינו ליצור תרבות חדשה. זה הבדל משמעותי מאוד".
כתב העת אל"ף בעריכת אמיר נאבק בנורמות של הספרות המקובלת אז של הריאליזם הסוציאליסטי וזה הביא אותו לחיפוש צורות סיפוריות בלתי מקובלות וידועות אז כמו סיפורי ילדות, כמו גם לשבירה מוחלטת של הצורות הספרותיות בנוסח ספרות האבסורד.
אל"ף כלל יצירות של כמה סופרים לא ידועים באותו הזמן, חברי הקבוצה כמו עמוס קינן, אהרון אשמו (לעתיד "עורך הארץ שלנו) ושרגא גפני. סיפור של גפני מאל"ף, "הקרב על מבצר ויליאמס", שתיאר קרב במלחמת העצמאות כסוג של משחק ילדים בין קאובואים ואינדיאנים התפרסם מאוד והוסרט כסרט קצר בידי רנן שור.
המאבק של כתב העת והקבוצה בממסד החזק מאוד וברעיונות הציוניים שבאותם שנים השפעתם רק התחזקה התגלה כדון קישוטי ממש. הם הואשמו שהם תומכים בדת הכנענית האלילית פולחנית ובפולחני העשתורת ובכך למעשה חוסלו תדמיתית. במקביל, הופצו אז שמועות מוזרות על אנשי הקבוצה. סיפרו שהם עובדים את אלילי כנען הקדומים וכי הם מכורים לאורגיות הנערכות לאור הירח המלא סביב מזבח על פסגת הר גריזים .הסופר מתי מגד (אחיו של הסופר אהרון מגד) שנשתל אז מטעם ההגנה לתעות על קנקנם הפיץ אז שמועות כי ראה במו עיניו אישה ידועה מאוד מתל אביב (נועה אשכול ביתו של לוי אשכול ואשת מחול מפורסמת לעתיד ויוצרת "כתב התנועה") רוקדת עירומה במהלכה של אורגיה כנענית פרועה במחשכיו של מרתף בצפון תל אביב. אשכול מכחישה כיום הכל בתוקף. בכל אופן, הפלמ''ח הודאג מספיק משמועה זאת על מנת לנהל בעטיה חקירה רצינית, בעקבותיה סולקו כמה אנשים מהפלמ''ח.
מה כל האמת בשמועות המוזרות האלו?
"נכון שהשמות שנתנו לילדינו מסמלים אצלנו את הקשר של האדם לבריאה ולקוסמוס. אני קראתי לבני חירם (עם שם מלך צור מספר מלכים) רטוש קרא לבניו חמן (שמש) וסהרון (ירח), אך את כל הסיפורים האלה על הצד המעשי של העניין כביכול הכל הומצא. בשנות ה40 כשמתי מגד נתקל בחלחול של הרעיונות שלנו בין החבר'ה, הוא שהמציא את המושג 'כנעני'. מגד סיפר שהיה עד ראיה כביכול לפולחן כנעני והעיד כי ראה אותנו עומדים עירומים ועירומות ורוקדים שיכורים לפני צמד של עשתורות. הכל פנטזיה מוחלטת מדמיונו הפורה כמובן.
"אני חושב שהסיפורים הללו נתפסו והתקבלו בציבור ,מפני שהיו להם שורשים במנטליות שהתהוותה בשנות השלושים והארבעים בקיבוצים .הסיפורים על המקלחות המשותפות על 'אהבה חופשית' ועל 'הפקרות מינית' בקיבוצי השומר הצעיר בשנותה ארבעים הציתו את דמיונם של האנשים ואלה העתיקו אתה סיפורים והלבישו אותם עלינו. אחד מחברינו קרא לבתו ענת ( שמה של אלה קדומה שהפך לשם נפוץ בין ילדי ישראל) מיד הופיע סיפור על איך טבלו אותה בפולחן אלילי בהר גריזים. מאוחר יותר גם שלונסקי השתמש בזה וטען שאנחנו מטיפים לחזור להוויה הכנענית. בשנת 1964 בראיון שנתן שלונסקי לגאולה כהן אז עיתונאית במעריב הוא נסוג מכל הסיפורים האלה והודה שעכשיו הוא רואה אחרת את תופעתה כנענים שכה נלחם נגדם".
אנשי הקבוצה הכנענית נפגעו גם מהשמועות וכתב העת והקבוצה התפרקו והתפזרו תוך זמן קצר. הם היו ונשארו קבוצת שוליים, אם כי הייתה להם השפעה חזקה לטווח הארוך על החוגים התרבותיים החילוניים במדינה.
מי עוד נושא היום את רעיון העברים מלבדך?
"ב-1951 נעשה נסיון לדעתי בטרם עת להקים את מרכז העברים הצעירים מסגרת שהתארגנה סביב אל"ף . מאז 1953 אין לנו כל אירגון. אז החוג שלנו שסביב מרכז העברים הצעירים היגיע למבוי סתום והתפזר. רטוש עצמו גרס שהסיבה הייתה דמוגראפית ביסודה: הארץ הוצפה באלפי אנשים יוצאי הפזורה היהודית, והנוער העברי שהיה אמור לשאת את הבשורה העברית נסחף למילוי פונקציות צבאיות שונות או לעולם העסקים. שנינו, שהיינו קשורים מאוד לחזון העברי הזה, ספגנו מפח נפש גדול מאוד מדעיכת הפעילות הזאת של התנועה שבה הישקענו כל כך הרבה מאמצים, ואני לא באמת חושב שהתאוששנו מאז.
"אני אישית הקמתי ב1965 מועדון ל'מחשבה עברית' שעבר לאחר 67 טרנספורמציה ונקרא 'מטה הפעולה להחזקת השטחים'. ממנו צמחה לאחר מכן תנועת ארץ ישראל השלמה. אבל אני הודחתי מראשות התנועה כי לא יכולתי לקבל את הנוסח שלהם. הם ניסחו שם מסמך (והיו שם אלתרמן, עגנון שמיר והרבה דתיים), שרק מי שחתם עליו יכול להצטרף לתנועה. אנחנו סירבנו לחתום כי המשפט הראשון שלו הכריז ש'במלחמת ששת הימים נפלה ארץ ישראל כולה נחלה לעם היהודי'. ואת זה לא יכולתי לקבל".
אהרון אמיר הוא המתרגם החי הותיק והפורה ביותר של המדינה. להערכתו הוא תירגם למעלה מ-800 יחידות, בהן 50 חוברות של הרומן הזעיר. בפועל כ-300 400 ספרים. כן ערך באמצע שנות החמישים חוברות בסדרת "טרזן" איש הג'ונגל שיצאו בהוצאת "הקרנף", שמאחוריה עמדו דפוס מל"ן התל אביבי ואמיר עצמו. הסיפורים שנתחברו כביכול בידי "יובב" (שם עברי למהדרין שנבחר בידי אמיר) היו למעשה פרי יצירתם של כמה סופרי עמיתים של אמיר לתנועה הכנענית, כמו עמוס קינן ואלישע גת, ונערכו על ידיו. במקרה או לא במקרה הדמות של טרזן שהוצגה בהם הייתה של דמות העברי הצעיר כפי שהוצגה בידי אנשי התנועה הכנענית של אדם הקרוב לטבע לאדמה ולבעלי חיים ורחוק מכל התפלפלויות אינטלקטואליות גלותיות. הוא ערך גם סדרה מקבילה על הלוחם בפיראטים קפיטן בלד. לאחר מכן החל אמיר להתמקד עוד יותר בתרגומים.
"אני איש מקצוע שחי מתרגום מזה עשרות שנים והאמת היא שמעט מאוד אנשים עובדים כתרגומים למקצוע. בסך הכל הייתי נוהג לתרגם 4-5 ספרים בשנה".
בין השאר הספיק אמיר לתרגם במשך שנה אחת את ספרו של צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה", המקיף כ-3500 עמודים בכרכיו השונים ואת ספרו השני "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית" - תופעה פנומנאלית. הודות לתרגום זה של כרך עב כרס מספרו של צ'רציל כל חודשיים עמדה ההוצאה של אביו על רגליה. מעודדים מההצלחה הוא תרגם בשנה שלאחר מכן את זיכרונות דה גול וגם זה זכה להצלחה. נימכרו כחמישים אלף סטים. באותה התקופה היה מקובל שאנשים יקנו ספרים מסוג זה לספרייתם, גם כאות סטטוס, מנהג שלמרבית הצער לא נשמר מאז - כיום מן הסתם הוצאת ספרים ענקיים כמו ספריו של צ'רצ'יל לא תהיה פרקטית מבחינה מסחרית ובוודאי לא תהיה הצלחה שיווקית גדולה.
תרגומיו של אמיר כתובים בשפה מיוחדת מאוד, שפה כנענית כפי שיש קוראים לה או האמירית כפי
שהוא מעדיף לכנותה. היא נראית מלאכותית ולא ספונטנית ואינה דומה לשום סוג עברית אחר.
מה מהתרגומים שלך אהוב עליך במיוחד?
"מתרגם לא יכול לבחור, זאת פרנסה. אבל בשנים האחרונות החלתי לבקש יותר בתוקף שיתנו לי משהו לתרגם שיישאר כנכס אחרי. לפני כן הייתי צריך לפרנס את עצמי ומה שבא בא. אף על פי כן תמיד היו דברים מעניינים.
"כדאי לציין שמשנות ה-40 והחמישים הייתי חסיד של החימוש התרבותי, בעיקר הצרפתי. למדתי את השפה הזאת כדי לגוון אישית את האופציות ולתרום לכך שלא נהיה תלויים ביבוא האנגלו סקסי הסלאבי או הגרמני. הצלחתי להכניס לעברית את קאמי וקצת סארטר ודה גול".
"בדרך כלל אני לא בוחר את התרגומים, זו פרנסתי, אבל לדעתי 'מובי דיק' הוא הספר הכי חשוב שתרגמתי. קראתי אותו בתרגום קודם בשנות החמישים וזה כל כך הרתיח אותי שאמרתי שיום אחד אני אתרגם את זה כמו שצריך לפי הבנתי. בתרגום ההוא פשוט ייהדו את הספר עם השמטות רבות כיוון שהיו אירועים רבים בעלי משמעות נוצרית סמלית פולחנית. זה קומם אותי. לבסוף הוצאתי תרגום חדש בהוצאת כתר. זאת הייתה עבודה מפרכת עם שפה ומונחים הקשורים בציד הלויתנים אבל האתגר היה חשוב לי מאוד.
"נהניתי לתרגם גם את תומאס וולף - ספרים שקסמו לי עוד מנעורי. נתן יונתן היה המעריץ של תומאס וולף ולכן איפשר לי לתרגמם כמו שצריך. וגם ספר של שרווד אנדרסון 'וינסברג אוהיו', ספר שהשפיע עלי מאוד ותרגמתי ב-1947 ואז כתב היד נעלם ונשכח וגאלו אותו לבסוף ונאלצתי לשנות אותו כי במשך 12 שנה השפה השתנתה לחלוטין. בכל פעם אני עומד מופתע מהשינויים בלשון - כך הוצאתי מחדש את 'אליס בארץ הפלאות', ושיניתי רק מעט מאוד ורק את השם מעליסה לאליס. הסיבה הייתה שאנשים רבים זוכרים את התרגום מילדותם וקיבלתי בקשות כאלה".
יחסו של אמיר לתרגומים שלו הוא אמביולנטי מאוד. "לתרגום נכנסתי מתוך הבנה שבגלל דיעותי הממסד לא יספק לי פרנסה ועלי להיות חופשי כדי שזמני יהיה בידי על כן החלטתי להיות מתרגם. אבל העצמאות הפכה לשעבוד, וכל פעם היה צריך לעשות עוד ועוד תרגום לשם הפרנסה. מצד שני אני מאוד גאה בתרגומים שלי, לדעתי לפחות בכל שנה היה לפחות תרגום אחד שלי שהיה ראוי לפרס טשרניחובסקי למתרגמים. תדע, התרגומים שלי הם עיסוק שיש בו סיפוק. כל משפט שאני מכתיב לכתבנית הוא אתגר ולכן אני נמצא כל הזמן במצב של מתח רוחני מסוים.
"תרגום יפה הוא קודם כל תרגום של טקסט שהוא כשלעצמו טקסט יפה. תרגום המצליח למסור לקורא את האווירה של המקור, את ריחו וטעמו של המקור ואולי יחד עם זה מנחיל לו את האשליה שהמקור
נכתב בלשונם של המתרגם והקורא. אבל צריך להודות: עבודת התרגום הייתה עבורי דבר שולי, אפיזודי, ומצער אותי שהתרגום שהיה אמור מלכתחילה רק אמצעי לקיים אותי נהפך לעיקר מצרכי פרנסה דוחקים ודחק את יצירתי המקורית לשוליים. צר לי שהדברים התפתחו מבחינתי כך שאני זכור כמתרגם יותר מאשר כיוצר, כמשורר או כאדם בעל עמדות מוגדרות בפוליטיקה ובתרבות. זוהי החמצת חיים".
אתה הרגשת דחוי בידי הממסד.
"בהחלט, הממסד הספרותי תמיד הרחיק אותי והתעלם כמעט מכל מה שעשיתי מאחר שבחרתי בדרך שניראתה בעיניו לא לגיטימית. עד לפני כמה שנים הייתי מנודה ממש בעיני הביקורת ומהעילית האינטלקטואלית, אדם שמחוץ לגדר. בתוכנית הלימודים בבתי הספר אין אפשרות שאתקבל בזמן שצעירים ממני ב-30 או 40 שנה שכתבו פחות כלולים בה. גם בנימין תמוז סבל מזה וכמובן גם רטוש שהתעלמו במכוון מתרומתו העצומה לשירה העברית".
בדיקה של גזרי העיתונים שנכתבו על אמיר מראה שלא בדיוק כך הוא המצב. לאמיתו של דבר לא היו הרבה פחות ביקורות על אמיר מאשר על רוב הסופרים הידועים יותר של תקופתו, מה שמביא לתמיהה עד כמה השקפתו על דחייתו היא אובייקטיבית.
ייתכן שאמיר סבל מדחייה ממסדית כלשהי, אבל במקום לעמוד בצד ולרטון כמו רוב הסופרים מסוג זה העדיף לפעול לשינוי המצב ובהצלחה שהשלכותיה התבררו רק לאורך השנים. עובדה היא שדרך כתב העת "קשת" אמיר יצר מוקד כוח אלטרנטיבי למימסד הספרותי, שכיום הוא דומיננטי בתוכו, ובסופו של דבר זכה לפרס ישראל. בדיעבד הוא נראה כדמות מרכזית בעולם הספרות הישראלית לא פחות למשל מבנו יקירו של הממסד הספרותי, פרופסור דן מירון, וככל הנראה הרבה יותר, שכן הוא ביחד עם דמות כמעט מנודה אחרת, גבריאל מוקד, הוא האיש שיצר ופיתח את הכוחות המרכזיים של עולם הספרות הישראלי המודרני.
אהרון אמיר ערך שני גלגולים שונים של המגזין קשת. הגלגול הראשון התקיים במשך 18 שנה בין 1958 ל-1976ובמהלכם יצאו ממנו 72 גליונות, שיצאו לאור 4 פעמים בשנה בהיקף של 200 עמודים לכל גיליון. בעשר שנותיו הראשונות קשת אף נתן את הטון בעולם הספרותי תרבותי של התקופה (בשותף עם כתב העת עכשיו) ומסביבו התקבצה חבורה שלמה של אנשי תרבות וספרות בולטים.
ראשיתו של כתב העת היא בפריז. אמיר הגיע לשם ב-1956, התגורר בעיר במשך שנתיים ועבד שם במשרה חלקית ככתב של הארץ ושל מעריב. באותה תקופה הייתה בפריז מושבה של אנשי תרבות ישראליים שונים, דוגמת ניסים אלוני ועמוס קינן. שם, בשיחות ארוכות עם ידידו הצייר אביגדור אריכא, התגבשה התוכנית להוציא כתב עת שירענן את השממה שהיית האז בכתבי העת המקומיים בישראל.
אמיר: "בשובי לארץ הציע לי אבי להצטרף אליו בתפקיד מנהל ספרותי בהוצאת הספרים החדשה שהקים אז "עם הספר". נעניתי ברצון בתנאי אחד שבמסגרת פעילותי יקום גם רבעון ספרותי בעריכתי והוא קיבל את התנאי ברצון. וכך נוצר 'קשת'".
למה בחרת בשם קשת?
"אני תמיד בוחר שמות שמקפלים בתוכם מספר משמעים או אסוציאציות. במקרה של קשת זה שם רב משמעי במודע כולל קשת בענן כאות תקווה מחודשת לאחר מבול. התחלתי להוציא את קשת שהיה מחסור בכתבי עת תרבותיים .'מאזניים' היה באחת מתקופות השפל שלו, 'גליונות' גווע לאחר מותו של יצחק למדן וכך גם 'אורלוגין' של שלונסקי וגזית היה בגדר צמח. 'סימן קריאה' ו'עיתון 77' עדין לא קמו, ורק "עכשיו" של מוקד נוסד במקביל פחות או יותר. הייתה ההרגשה כי שמות שהיו חשובים בשנות השלושים פנה זיוום ודלל מעיינם. והם לא יכלו לבטא מציאות חדשה של אותם שנים וודאי לא לנסוך עליה השראה".
בראש החוברת הובאה הצהרת כוונות של 120 מילה בלי שום כותרת, בה נכתב ש"קשת מבקש לקרב אל הקורא העברי זרמים ספרותיים ורוחניים מעצבים את התפתחותו של דורנו וכן להביא לפניו עיונים מתחומה הכולל של מורשת התרבות האדם ובד בבד גם להביא לפני הקורא העברי... ממיטב היצירה העברית והעולמית בת זמננו... קשת מבקש לקרוע חלונות ולהכניס רוח פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית, לשמש מפגש ליוצרים הנמנים עם אסכולות שונות ומחנות שונים עזר לצמיחתם של כישרונות מקוריים, מבע לנון קונפורמיזם ולחיפושי דרך".
לקשת לא הייתה מגמה אבל הייתה לו תכלית לשמש עזר ונוף לצמיחתם של כוחות ספרותיים חדשים מתוכנו להכניס איזו רוח פרצים מרעננת למעונה של הספרות העברית תוך תשומת לב קבועה לבעיות האיזור והעולם. בראש ובראשונה שאבה החוברת מהתרבות הצרפתית שאותה אמיר העריץ ונחשבה בעיניו לתרבות לאומית חילונית נכונה וראויה לחיקוי.
"קשת" פנה אל האליטה האינטלקטואלית: סטודנטים תלמידי כיתות גבוהות בגימנסיה צעירים בקיבוצים וקציני צבא קבע מתוך כוונה בארורה לעצב את טעמם הספרותי ובעקיפין את דעותיהם. המגמה של "קשת" לערוך לקוראים היכרות עם תרבות המזרח הייתה הפוכה לזאת של כתב העת מתחרה הגדול "עכשיו", שהחזיק במגמות מערביות אוניברסאליות והתנגד לזיקה לאיזור שמסביב. לעומת "עכשיו", ב"קשת" כמעט לא הייתה דריסת רגל לספרות "יהודית גלותית" (ובכלל זה ספרות על השואה) או בעלת מגמות "ציוניות". עם זאת, עם כל זיהויו המובהק עם הדיעות הכנעניות, אמיר נמנע מלבטא אותן באופן מפורש בהצהרות אידיאולוגיות ישירות וברורות. הוא הציג אותן בדרכי עקיפין, כנראה מתוך שיקול (נכון) שבצורה זאת הן יחלחלו ביתר אפקטיביות. חוסר האפקטיביות של העיתונים האידיאולוגיים האפרוריים של השמאל והימין מן הסתם שימש לו כדוגמה שיש להימנע ממנה. האנטי ממסדיות של כתב העת הייתה בולטת מאוד, אבל תמיד כבדרך אגב ובין השיטין. היו שלא התרשמו כל כך מכתב העת. המבקר דן אבן כינה אותו כ"תופעה לבנטינית ביותר שידעה הפריודיקה העברית מימיה". אמיר קיבל זאת כמחמאה.
העוינות למימסד הספרותי הישן שאהרון אמיר חש את עצמו דחוי ומוקע מתוכו בלטה היטב בחומרים ובנושאים שבחר שנחשבו עד אז כלא ראויים לדיון רציני בכתבי עת מכובדים. הוא עסק בזרמים ובקבוצות בשולי החברה והתרבות של תנועת העבודה ודור הפלמ"ח (בדומה לתנועה הכנענית) ובכך השתלב בנטיות של קהל רחב שחש ניכור מהממסד הספרותי תרבותי הישן. דוגמה טובה לכך היו סיפורי השכונה של ניסים אלוני שכתב על החיים בשכונת ילדותו סיפורים שנכתבו ממש בלחצו של אמיר, שהזמין אותם מהסופר הסרבן.
אבל פרט לכך, "קשת" דמה ל"עכשיו" בדגש ששם על סיפורים אלגוריים סימליים לא ריאליסטיים שהייתה בהם בריחה מהמציאות הישראלית הפוליטית-חברתית הספציפית אל מצבים אנושיים אוניברסאליים, מגמות שהיו קיימות עד אז רק בשוליים כאשר הסיפורת הריאליסטית הייתה דומיננטית לחלוטין. כעת השתנה המצב לחלוטין .הסיפורת הלא ריאליסטית הייתה האונגרד וקשת הביא אותה אל התקהל התרבותי הרחב. אמיר, האאוטסיידר המנודה מהממסד, יצר למעשה נורמות חדשות בספרות הישראלית וחיסל בו בזמן את הנורמות הקודמות.
הכנענות החלה לזכות בניצחונותיה הראשונים דווקא משום שנמנעה בהתמודדות חזיתית ומלחמות עם הממסד בניגוד לעבר. אם נרצה, המטרה הייתה כעת להשתלט עליו מבפנים ובאיטיות אך בביטחה, ומטרה זאת הושגה דרך סופרים שאותם טיפח אמיר כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע. גישה זאת אגב עמדה בניגוד למיליטנטיות של "עכשיו" שתקף שוב ושוב את המימסד והותקף בחזרה. וזאת אולי הסיבה שבסופו של חשבון אהרון אמיר קיבל את פרס ישראל וגבריאל מוקד לא, אם כי הדעות של אמיר הן הרבה יותר רדיקליות ובאמת הרבה יותר אנטי מימסדיות ואנטי ציוניות מאלו של מוקד. במבט לאחור ניתן לקבוע שבזמן ש"עכשיו" קבע את הנורמות בשירה ו"קשת" קבע את הנורמות בפרוזה החדשה. כתבי העת המתחרים השלימו זה את זה וביססו את מעמדם כשני כתבי העת החשובים ביותר (עד עצם היום הזה) של הספרות הישראלית.
"אני חושב שהפתיחות שהפגנתי מן החוברת הראשונה והמגמה המוצהרת לטפח כל כישרון מקומי תרמו לא מעט ליצירת חרמים שהפכו לקלאסיקה ישראלית, מכיוון שאני הייתי כמעט היחיד הייתה משיכה טבעית שלה כוחות החזקים החדשים אלי", אומר אמיר. "חוץ מזה היינו מקדישים חוברות מיוחדות לנושאים ספציפים כמו הווית המזרח התיכון קולנוע ופסיכולוגיה שלא טיפלו בהם הרבה לפנינו תחומי ספרות ותרבות שמשבו בגדר טאבו או שהמידע עליהם בארץ היה קלוט מכלי שני או שלישי בלבד, עד אז לא טרחו לייחס להם חשיבות תרבותית מיוחדת והם נחשבו לתופעות שוליים".
איזה יצירות חשובות במיוחד הופיעו בקשת לגילגוליו? מי הסופרים שגילית?
"א.ב. יהושע הופיע בחוברת השניה של קשת עם 'מסע הערב של יתיר'. עמוס עוז החל תוך שנה להדפיס שם באופן קבוע, סיפור שיהושע קנז שלח מצרפת נדפס שם והוא הפך לסגן עורך במערכת. היו בן עמי שרפשטיין שהיה אחראי לתחום העיוני וגם אורפז החל אצלנו. גם 'סיפורי השכונה' של ניסים אלוני שהחלו עוד בגיליון הראשון ובלחץ פיזי מתון הוצאתי ממנו עוד ארבעה חמישה סיפורים ובהמשך הם יצאו ככרך בהוצאת תרמיל".
מה הייתה התפוצה של קשת הישן?
"על פי בדיקות שעשינו הרי כל חוברת היגיעה בפועל לכחמש עשרה אלף קוראים ובשים לב למימדי קהל ה קוראים הרציני בארץ היחידה של דוברי עברית ובשים לב להיעדר חסות מוסדית בארץ ממוסדית כישראל היה בכך שבח רב לקהל הקוראים העבר".
למה הפסקתי את כתב העת?
"חשתי שלאחר 18 שנים של עריכה וטיפוח כוחות חדשים לבקרים נמחקתי אני עצמי מן המפה כאיש יוצר. רציתי לבדוק את עצמי ולראות אם אני מסוגל בשנים הבאות משוחרר מהחזקת כתב העת לתרום משהו בתחום הביטוי האישי יותר. בדיעבד חשתי שבתפקיד ההוא כבר מיציתי את עצמי".
אבל החיידק נשאר בו, ואמיר הוציא כרך חד פעמי של קשת בתקווה שמישהו ירים את הכפפה ויצור כתב עת מקביל. משאף אחד לא הרים אותה, החל אמיר להוציא באופן קבוע את "קשת החדשה", כתב העת שיוצא שוב כמה פעמים בשנה, הפעם בלי שום מניפסט אידיאולוגי בחוברת הראשונה. ככל הנראה ההנחה הייתה שקשת החדשה כבר יהיה מוכר ומובן מספיק הודות לקודמו המפורסם.
האם יש הבדלים בין קשת הישן והחדש או שמה הם בעצם מגזין זהה?
"הם לא זהים. האוכלוסייה הצורכת התבגרה מאוד, לא במובן של גיל אלא במונחים של השכלה תרבות ותיחכום. אז היינו פורצי דרך והיום אנחנו פונים לחברה יותר מתוחכמת וצורכת תקשורת. אז היו אולי מאה אלף קוראי עברית ואם היי נו מוציאם חוברת מיוחדת על קולנוע זה היה מכפיל את התפוצה. היום יש כמיליון משכילים צעירים שמכירים ספרות. ההיצע פשוט גדול מאוד. התפוצה שלנו היום פחותה משהייתה, אבל יש תהודה עולמית גדולה".
את מי אתה אוהב היום בספרות העברית?
"לצערי אני מרגיש במידה לא מועטה שאני מנותק מן היצירה הספרותית השוטפת, להוציא את הספרים שאני מתרגם ואת היצירות שאני עורך לקשת. הספרות שאני באמת קורא מדרך קבע זה ספרות מקצועית על המזרח התיכון בהווה ובימי קדם. שום דבר מזרחי אינו זר לי מבחינה זאת. בגלל שאני מתרגם בהרבה ספרים ובהרבה שטחים ותחומים אני מסייע לעצמי להשכיל קצת. אני מחובר לאנשים הצעירים שכותבים אצלנו, למשל ענת עינהר שיש לה סיפורים אצלנו"
האם גם היום שישים שנה אחרי אתה עדיין דבק בתפיסה הכנענית?
"אני בהחלט דבק בה ומחזיק בה גם היום היא ניראית לי בת תוקף כשהייתה כאשר מצאתי את דרכי אליה כאשר הייתי בחור צעיר. אני סבור שהיא מגלמת את הניתוח הקולע ביותר שלה ויה העברית החדשה והמתחדשת בארץ ישראל ואת הגישה הפורייה ביותר לפתרון בעיותיה".
מה אתה חושב היום על הצלחת התנועה הכנענית?
"הרעיון יש לו השפעה ותהודה יותר מאי פעם כותבים עלינו בעבודות באוניברסיטה לדעתי רוב הצעירים הישראליים כיום בין שהם מודעים לכך ובין שלא הם כנעניים".
ומה אתה בעצם רוצה כאן?
"הגורל שלנו ואין כאן בחירה אם חפצי חיים אנו הוא ללכת בגדול .המדינה העברית שקמה כאן נועדה לגדולה והיא חייבת לממש את יעודה ואם לא תפעל בעצמה הסביבה תכפה עליה את יעודה כפי שקרה במלחמת ששת הימים .והיעוד שלה הוא בכיוון גיבושה והתעצמותה של ישראל כישות לאומית טריטוריאלית ומדינה חילונית דמוקרטית. תרבות מובהקת בייחודה, מנוערת מן הפזורה היהודית על מורשתה וערכיה, מעוגנת בהוויתו של העולם המודרני, יונקת מתשתית עברית קלאסית ומעברה של ארץ הקדם בכללה".
מה הם גבולות הארץ על פי התפיסה הכנענית?
"הסהר הפורה: החבל שבין תורכיה לאיראן סעודיה ותעלת סואץ במושגים קלאסיים זוהי ארץ העברים".
אתה עדיין חושב במושגי הגבולות האלה?
"אני חושב במושגים האלה. אולם אף פעם לא אמרתי שישראל צריכה לקום ולכבוש את כל האזור הזה. ישראל צריכה להרגיש שהיא מנגנת כינור ראשון".
אתה רוצה אימפריה עברית?
"אני מתכון לאימפריה לא במונחים של המאה ה-18 וה-19, כי אם אימפריה במובן של להיפתח, להטמיע ולבנות כאן אומה חילונית ודמוקרטית. ליצור חברה עברית בעיקרון שתטמיע תוך שיויון מוחלט בזכויות ובחוברות את כל תושבי הארץ להקים חברה טכנולוגית מתקדמת מערבית עם זיקה לים התיכון למורשתו של העם העברי העתיק. מדינה שתהיה מחולקת לחבלים בעלי שלטון עצמי לא על פי קריטריונים אתניים או לאומיים, אלא על פי עקרונות גיאוגרפיים. המושגים האתניים ערבים והיהודים יחדלו להיות רלבנטיים, כמו בכל מדינה גדולה בעולם שאינה מתייחסת למוצאם של תושביה.
"אם תרצה אפשר להשתמש בסיפור התנ"כי כמודל, שם מסופר על הכנענים שישבו בארץ בזמן שהעברים כבשו אותה. המציאות הייתה שחל שם היתוך בין העמים השונים ובין הכובשים וכולם המליכו עליהם את שאול המלך שהפך אותם לעם אחד של אזרחי מדינתו. כבר לא הבחינו בין כנענים ללא כנענים. כל תושבי הארץ עברו גיבוש לעבריים. אני רואה בתהליך הזה רצפט לתהליך שעשוי להתחולל בארץ, היתוך של האוכלוסייה כולה. יהודים וערביים לעם אחד תחת שלטון המדינה העברית. כוחה של ישראל, ישראל של כל תושביה, הוא משהו ייחודי בין סיציליה לים יפן. וגם הפלסטינים - אתה מוצא עוד מישהו דומה להם בהישגיו וביכולתו בין ארצות ערב? זאת ישות אחרת משותפת לנו ולהם".
אתה חושב שהתוכנית הכנענית אפשרית לביצוע גם היום למרות כל הבדלי התרבויות והשפה?
"יש הבדלי תרבויות בלי ספק, אולם גם בין עובדיה יוסף לבינך יש, והם לא פחות גדולים, ואולי מפריעים יותר. אין ברירה. אתה מנסה להבטיח את עתידך שהדור הבא יהיה חילוני ולא ש"ס - תעבוד על זה בבקשה. פתח להם את הטכניון ואת צה"ל".
לדעתך ליהדות העולם אין חלק ונחלה במדינת ישראל.
"אני מאמין שחוק השבות הוא חוק מפלה שמצביע על בני אדם מסוימים כבעלי זכויות מועדפות מראש. זהו חיקוי סתגרני ואקסלוסיבי והוא אינו מקובל עלי ויש לבטלו. אזרחי ישראל היהודים והערבים הם בעליה של הארץ הזאת ולא מי שיושב בניו יורק. נכון שהעם היהודי בגולה הקים את היסודות למדינה הזאת, אך משעה שהמדינה קיימת יש לה ציווי אוטונומי משלה, היא אינה חייבת מאום לאלה שמתוכם יצאו בניה. כמו שארה"ב אינה חייבת דבר לאנגליה ומדינות אמריקה הדרומית אפילו לא חצי דבר לספרד. צריך להבין ויש להפריד. יש עם יהודי בעולם ויש אומה עברית בארץ ישראל".
איך היית רוצה שיזכרו אותך מר אמיר?
"כאחד מאלה שניסו לגלם את הנאמנות השלמה לחזון שהאמינו בו ובישרו את צביונה של האומה העברית כפי שהוא עתיד להתרקם. מי ייתן והמדינה הזאת תשכיל במסגרת מאבק האיתנים שגוזר עליה גורלה להשתחרר ממוסדות של אטוויזם ולהיערך אל נכון אל גדולת המחר השמורה לה הנשגבה לעין ערוך מכל האתמולים שהיא עומסת על גבה".
אהרון אמיר ניסח את האידיאולוגיה שלו בפואמה מיוחדת בפרוזה "שירת ארץ העברים" ובקטעים ממנה נסיים ראיון זה:
"חמוץ בגדים דורך שחר יום המחר לארצי הגדולה והרחבה.
מאופל- רחם דור דור גח הוא ומפציע ,טבול דמדומי דמים וחבורי חרדות ועצב.
ממערת אמש חטאה ונכאה יבקע .מנקרת אתמולים נחלאה ונעפשה ופרושת קורים ,רוחשת רמש תועבה למינהו –ונגהו לפניו טהור ונצרף.
...בן יום הוא ובן נצח.
הנה זה בא היום הגדול
..הוא יום אלוהים חדשים ,יום תחיית אי אז ובריאת יש
מתוהו ,הוא יום הנים השגיא
יום נגוה נגה ארצי על רקב עולם נשחת.
יום גאון צהרי-אמה ואיתן צערי קדם
יום תכלת וארגמן. הוא יום עבר הגדול.
אני רואהו בא.
על סיפו גהרתי ואשתחו".
(מתוך "שירת ארץ העברים" מאת אהרון אמיר)
נא להמתין לטעינת התגובות
