קולנוע ללא בית קולנוע
לרגל השקת הספר "נוף בערפל" החוקר את הקולנוע הפלשתיני, מדברת נורית גרץ על הבריחה לפנטזיה, על היחס האמביוולנטי לעבר ועל הסוף ההוליוודי של "גן עדן עכשיו"
ספרם של חלייפי וגרץ, שיצא בהוצאת עם עובד והאוניברסיטה הפתוחה, לוקח את ארבעת האבות של הקולנוע הפלשתיני (מישל חלייפי, רשיד משהארווי, עלי נסאר ואליה סולימאן) ועושה בהם ניתוח מעקפים במטרה למצוא מכנה משותף. ואולי לא זו ההגדרה המדויקת. אולי שווה להסביר את התמה המרכזית של הספר על ידי שאלת הזיכרון המחוק.
אחד האלמנטים המרכזיים בספר חוזר ומבקש לשאול מה קורה לאמנים היוצרים מתוך טראומה. מסתבר שמבחינה קולנועית התוצר הוא מרתק ביותר. אם בקולנוע הנרטיבי ההוליוודי שולט מבנה של התחלה, אמצע וסוף, הרי שבקולנוע הפלשתיני מציאות כזו כמעט ואינה קיימת. שאלתי את גרץ על פשר שבירת הנרטיב בקולנוע הפלשתיני. "אני חושבת שהקולנוע הפלשתיני מהווה סוג של אנטי תזה לזה ההוליוודי. יש את כל עניין הטראומה שלא מאפשר לעבר לחיות כעבר לעומת הצורך להחיות את הכפר האבוד מלפני 1948". הסתירה הזו של ההתכחשות לעבר בשל הטראומה לעומת השאיפה למקום אוטופי שנמצא אי אז בעבר מייצר על פי גרץ את הקולנוע שמבקש ליצור היסטוריה פלשתינית, מבלי שלזו יהיו דוברים מוסדרים ומוסדות מייצגים.
כשאני שואל את גרץ על הפתעות בהם נתקלה במהלך העבודה על הספר היא אומרת: "היו הרבה הפתעות בעבודה על הספר ואני יכולה לתת לך דוגמא אחת. למשל כשראינו את 'חתונה בגליל' של מישל חלייפי משנת 87 ואני רואה שם משהו שנורא מוזר לי ואני מסתכלת ויש שם נופים ערביים נפלאים כאלו ופתאום תפסתי שזה לא כפר ערבי. הכפרים של פעם היו נראים אחרת והוא רצה שהם יראו ככה אז הוא השקיע מאמץ גדול בשחזור ויצר כפר אידיאלי. זכות השיבה הזו אל הכפר ההוא יחד עם זכות השיבה קיימת כל הזמן בקולנוע הזה וממומשת בו".
לא היה לך חשש להיתפס כאוריינטליסטית כשבאת לכתוב ספר על יצירה פלשתינית?
"ברור שחששתי אבל עבדתי עם ג'ורג' והוא היה אחראי לשים אותי במקומי. למעשה, הייתי יותר פלשתינית ממנו. הוא זה שלא פעם הוריד אותי לאדמה. למשל, הייתה שם איזו סצנה שצולמה מלמעלה ואז אמרתי לו שזה לבטח משקף את הקושי להתמודד עם מה שקורה ללמטה ואז הוא בתגובה פשוט הסביר לי שזו סצנה שאי אפשר לצלם אחרת מפאת תנאי המקום. אז היה לנו את הדיאלוג שלנו והוא ניסה להוריד אותי לאדמה הקולנועית, למרות שלפעמים גם החלפנו תפקידים".
היו לכם מספיק חומרים בכדי לבנות ספר שלם על הקולנוע הפלשתיני?
"אם מסתכלים על זה מזווית ישראלית זה נראה כמו מעט סרטים אבל בפועל יש די הרבה ולא מעט טובים. רק בשנים האחרונות היה את 'עטאש צימאון' ו'הילדים של ארנה'. יש סרטים מצוינים והרבה. אנחנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה מאחורי החומה. אם אתה רק מסתכל אתה רואה מה שיש שם".
הקולנוע הפלשתיני עוסק בעיקר באספקטים פוליטיים. מתי לדעתך ישתחרר שם המקום ליצירה אישית יותר?
"כבר היום יש קולנוע כזה שלא מתפקד מהמקום הפוליטי. זה הרבה פעמים קולנוע שעוסק בחיים עצמם. אליה סולימאן בסרטו 'כרוניקה של היעלמות' מביא את סיפורו של אביו ורואים אותו שם מאכיל ציפורים ומשחק שש בש במחשב אבל יותר מאוחר, בחלק השני של הסרט, מבינים שמעבר לחיים הפרטיים
מצאת מכנה משותף אמנותי ביצירות הפלשתיניות?
"מעבר לנושא הדיכוי אני חושבת שאפשר למצוא שם אופקים שמבטאים ניסיון להשתחרר. זה מייצר ספירות של חלום, פנטזיה, הומור ויופי פיוטי. אולי זו הדרך שלהם להתמודד עם העובדה שהם למשעה עם שנמצא בתוך מחסום".
נתקלת גם בסרטים עם ביקורת פנים פלשתינית?
"יש הרבה סרטים עם ביקורות כזו. הרבה מעבר למה שהישראלי עושה לפלשתיני, יש התייחסות למה שהגבר עושה לאשה ולילדים. אצל חלייפי יש עולם נשי שלם שמנסה לקבוע אמת מידה אחרת לחיים. יש גם קולנוע נשי פלשתיני, בעיקר דוקומנטרי. אני חושבת שאין שם קולנוע עלילתי נשי אבל גם אצלנו אין יותר מדי כאלה, אז אפשר לשאול אותנו את אותה שאלה".
הקהל הפלשתיני הולך לקולנוע?
"לא הרבה לצערי. אין להם הרבה בתי קולנוע. ברמאללה יש בית קולנוע אחד כך שאת רוב התוצרת רואים בעיקר בפסטיבלים ברחבי העולם. יש גם כמה סרטים שמתארים את הקושי הזה. רוב בתי הקולנוע נסגרו לאחר האינתיפאדה, אז הם רואים שם הרבה טלוויזיה כשהם מסוגרים בבתים. חלק מהסרטים מגיע לטלוויזיות, חלק קטן".
איפה את מוצאת את "גן עדן עכשיו " בתוך הפסיפס של הקולנוע הפלשתיני?
"'גן עדן עכשיו' מסכם הרבה מהקולנוע הפלשתיני ובחלקו עובד על החומרים שמהם עשויים החיים הפלשתיניים שכוללים הרבה יאוש וחוסר מעש ומאוד מזכיר את סולימאן, אבל בחלק השני של הסרט הוא הופך להיות סרט פעולה ושם יש קריצה הוליוודית שהיא נמצאת בעוכריו, בעיניי. אני חושבת שהתפנית הזו מגיעה על חשבון הסיפור של הגיבורים. היה גם את הטור ההוא של עירית לינור, שהיא יכלה לכתוב באופן זהה על הקולנוע הישראלי - אבל אני חושבת שבכדי לצאת מהטראומה בהם הם נמצאים, הם חייבים לספר את הסיפור באופן מלא. אף אחד לא נשאר באוטובוס אחרי שהמחבל עולה אליו. אני חושבת שדווקא סרט כמו 'ההרוג ה-17' עושה עבודה מצוינת דווקא בתחום הזה. עד שלא נספר את הסיפור המלא, כנראה שלא נשתחרר מהטראומה".
את באמת מאמינה שאפשר לספר סיפור באופן מלא? הרי אין לזה סוף?
"אני באמת חושבת שאפשר להגיע לזה. הנה אני ישראלית, ציונית, פטריוטית מצליחה לצאת מעצמי מבלי לצאת מעצמי ולבדוק מה קורה שם מהווה בעיניי דרך שתוביל לפיתרון".
ניסיונות לשיתוף פעולה בין ישראלים לפלשתיניים, עלו בתוהו. מהי לדעתך הביא לכישלון?
"היה סרט אחד של סלימאן שהוחרם על ידי הקהל הפלשתיני בגלל שהוא קיבל את התמיכה לקרן של סרטי איכות בישראל. למה הוא הוחרם. קודם כל בגלל המימון אבל הדבר השני הוא שכשהסרט מסתיים רואים את הוריו של סלימאן ישנים כשברקע הטלוויזיה פתוחה ודגל ישראל מתנפנף לצלילי התקווה. לאחר מכן כתוב בכתובת הסיום: 'ההורים שלי - המולדת היחידה שלי'. הם לא הבינו את הביקורת שלו וחשבו שהוא מצדיע להמנון הישראלי. חלק גדול מהביקורת הוא הריאליזם הסוציאליסטי. גם בסצנה שרואים שני אנשים בבית קפה כשהם לא עושים כלום הביקורת שאלה למה הם מתבטלים ככה ולא נותנים להם רובים".
איך היית מגדירה יוצרים כמו מוחמד בכרי וג'וליאנו מר. ישראלים או פלשתינים?
"אני חושבת שהם עושים קולנוע פלשתיני אבל אני מכירה בזה שהם חלק מתרבות היברידית. אני חושבת שדווקא בגלל המבט הפנימי חיצוני הזה הם עושים עבודה כל כך מרתקת. הצומת הזו של התרבויות גורם להם לעשות קולנוע לגמרי אירופאי".
מה לדעתך יגיע קודם, הקולנוע האישי פלשתיני או סוף הכיבוש?
"אני חושבת שאפשר לסיים בשאלה כי היא מדברת בעד עצמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
