אני לא אלוהים
הסופר בוריס אקונין, מחבר סדרת ספרי "תיבת פנדורין", מאמין שסופר טוב לא יוצר עולם, אלא מקשיב היטב ושומע מה יש לדמויות לומר. הפרופסור היהודי, שבגיל 43 נעשה סופר, רוצה להעניק לקוראים שלו בידור איכותי. רק אל תאמרו לו את צמד המילים "דן בראון"
"תראה כמה כולם לוקחים ברצינות את הכדורגל", אומר בבוז בוריס אקונין, "אני לא אוהד כדורגל וחושב שזה מטריד. אם הם יזכו אני לא אוכל לישון בלילה".
השמחה היא לא חומר ספרותי טוב?
"אני יכול להבין את זה, אבל לא יכול לקחת בזה חלק. אני לא אדם קולקטיביסטי. כשאתה גדל בברית המועצות אתה צריך להיות אינדיבידואליסט. קולקטיביזם זו סוגיה רגישה מאוד ברוסיה. עכשיו זה עידן האינדיבידואליזם ברוסיה. עד שקולקטיביזם יהיה התאגדות של אנשים אינדיבידואליסטים ולא קולקטיביזם באיומי רובה".
סדרת הספרים של אקונין, "תיבת פנדורין", היא משהו בין רומן היסטורי לספר מתח. היא נמכרה ברוסיה ביותר מ-15 מיליון עותקים ותורגמה ל-36 שפות . הספר השלישי בסדרה, "לווייתן", יצא באחרונה לאור בעברית (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). אבל אקונין, או בשמו הגרוזיני המקורי, גרגורי צ'קארטישווילי, לא מכנה את עצמו סופר. הוא מעדיף את התואר "מחבר ספרותי". פרופסור יהודי לבלשנות השולט ביפנית, באנגלית, בצרפתית, ברוסית ובגרמנית, אבל גם בנוגע לכישרון הזה הוא ממעיט לפרט: "שפות הן לא אהבה. הן הכרח אחרי שעבדתי כמה שנים במגזין ספרותי שקראו לו'ספרות זרה'".
באותו אופן צונן הוא גם מתאר איך נעשה פתאום בגיל 43 לאחד הסופרים המצליחים ברוסיה ואז בעולם כולו: "באמצע שנות ה-90 התחוללו סביבי הרבה אירועים תרבותיים. חשבתי, למה לא לכתוב עליהם? זה ברור מאליו שתרבות המונים וספרות המונים צריכות להיות פשוטות, אז החלטתי לכתוב ספרות אמצע הדרך ולהפוך אותה לחלק מהמסורת הרוסית. בהתחלה לא רציתי לכתוב בעצמי. רציתי להיות העורך והמוציא לאור וחשבתי מהתחלה שזה יצליח מאוד ברוסיה. נוצר מעמד חדש ברוסיה, מעמד ביניים, שנזקק לחומרי קריאה לתרבות הפנאי שלו, ולא היה שום דבר בשוק. היו רק הספרים ה' כבדים' או ספרות נמוכה לגמרי. הרגשתי שזה צריך להיעשות, אבל לא הייתי סופר. הייתי מבקר. הייתי מנתח של תהליכים ספרותיים וכתבתי בעבר רק דברים לא בדיוניים. חשבתי שסופר הוא מקצוע מבייש".
מבייש ?
"אקסהיביצניוניסטי. כל הסופרים הטובים באמת, להוציא כמה יוצאים מהכלל, הם אקסהיביציוניסטים. הם חייבים להראות לכולם מה מתחולל להם בפנים ולעשות חארקירי ציבורי. אני לא טיפוס מהסוג הזה".
היום גם אתה אדם מוכר, שבכל העולם מצלמים אותו, מראיינים אותו.
"ברוסיה אני מתראיין פעמיים בשנה, וגם בטלוויזיה אני בדרך כלל מסרב להופיע. מבקשים ממני פעמים רבות להשתתף בכל מיני תוכניות אירוח טיפשיות. אחרי כל ריאיון כזה מסתכלים עליך שבועיים ברחוב, ואז הם שוכחים ולא מזהים אותך. אני רוצה לשמור את החיים הפרטיים שלי לעצמי".
כלומר , אי אפשר למצוא אותך בספרים שלך?
"לא, לא. אני שומר את עצמי לעצמי. אני לא כותב מדם לבי, אני כותב בעזרת השכל. אני לא יכול להגיד שזה בדם קר לגמרי, כי אחרי זמן מה אתה מתחיל להתייחס לדמויות שלך כאל אנשים חיים ואתה חש כלפיהן צער. זה אחד החוקים הבסיסיים של כתיבת ספרות המונים: אל תדחף את הבעיות האישיות שלך לקוראים. זה לא קפקא וזה לא יכול להיות קפקא. אנשים קוראים את זה רק כדי להתבדר. כדי לנוח, לא להיות מדוכאים. לא הצלחתי לשכנע את
מי צריך את זה?
"בהתחלה הספר לא מכר, אבל הייתי עקשן. פרסמתי את הספר השני וגם הוא לא מכר. פרסמתי את הספר השלישי וגם הוא לא מכר. מספר ארבע, מספר חמש, ואני ממש עקשן. יש בי את זה. אני לא מוותר". הוא אומר ומחייך, וזאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בריאיון שהוא יעשה זאת.
"כשפרסמתי את ספר מספר חמש,'משימה מיוחדת', בסוף 1999, העניין התחיל פתאום לזוז. וזה לא שהוא טוב יותר מהקודמים. השמועה התפשטה בין האנשים מפה לאוזן פשוט".
אתה כותב היום יותר מספר אחד בשנה?
"כן, ואז כתבתי הרבה יותר מהר. כתבתי ספר בשישה שבועות".
איך עושים דבר כזה?
"תזכור שגם הייתי צריך ללכת לעבודה בכל יום כי לא מכרתי עדיין. כתבתי בכל בוקר ובכל ערב, כשהיתה לי שעה פנויה. זה היה כיף נטו, לעומת היום שזו עבודה בשבילי. דווקא עכשיו כשיש לי את כל הזמן בעולם, לוקח לי הרבה יותר זמן לכתוב".
כשהתחילה ההתעניינות בספר החמישי, כאמור, התחילו להימכר גם קודמיו. ובנובמבר 1999 התקבלו שתי שיחות מחו"ל. "הם אמרו לי'חיפשנו אותך חודשים ולא ידענו שבוריס אקונין זה אתה'. ואז התחילו לתרגם את הספרים".
נכונה השמועה שהתחלת לכתוב בגלל אשתך?
"אשתי תמיד אהבה את הסיפורים שלי יותר מאשר את הכתיבה הרצינית. היא עודדה אותי כשהספרים לא מכרו ואמרה לי'תמשיך, אני רוצה לדעת מה קורה בהמשך'. זה החדיר בי מוטיבציה".
הפרופסור לשפות בחר לו שתי זהויות ככותב. את הספרים המצליחים של "תיבת פנדורין" הוא כותב בשם ב' אקונין (התכתבות עם האנרכיסט הרוסי בן המאה ה-19, מיכאל באקונין), ואילו על המאמרים, שבהם בין היתר הוא מנתח את נטייתם האובדנית של הסופרים הרוסים הגדולים, הוא חותם בשמו האמיתי.
"באחרונה פרסמתי ברוסיה ספר ושמו'סיפורי בית קברות' שעל הכריכה שלו היו שני שמות: בוריס אקונין וצ'קארטישווילי, מכיוון שהיו בו שני סוגי טקסטים: מאמרים וסיפורים קצרים.
"זה ספר על בתי קברות בעולם, וביניהם גם בית הקברות בהר הזיתים שבירושלים. הייתי שם פעמיים בשביל הספר. על כל בית קברות יש מאמר שכתבתי ואחר כך סיפור קצר, סיפור אימה או סיפור מבדר, שכותב בוריס אקונין".
אתה מודע לכך שכשאתה מדבר על בוריס אקונין בגוף שלישי זה מעורר חשד לסכיזופרניה קלה.
"כמה מהמבקרים באמת כתבו את זה עליי. אני לא חושב כך. אם אתה סופר רע, אתה כמו אלוהים. אם אתה סופר טוב אתה צנוע. אתה לא יוצר, אלא מקשיב. מקשיב למשהו בתוכך שיודע טוב יותר. אתה יודע שאתה לא אלוהים ולא בורא שום דבר. אתה רק אוזן גדולה שלא אמורה לקלקל ואמורה לכתוב את הדברים במינימום טעויות. יש לדמויות חיים משלהן, אתה רק צריך לנחש איך הן יפעלו, מה הן יכולות לומר ומה לא. הן מתקיימות באמת. לאלה מאיתנו שאוהבים לקרוא, דמויות מספרים קיימות הרבה יותר מאשר אנשים אמיתיים שאנחנו מכירים".
עד כה פרסם אקונין 25 ספרים. לפני שנה ערך "ניוזוויק" משאל בסוגיה "איזה ספר תיקחו לחופשה? ", ולמקום הראשון הגיע "עזאזל". לעברית תורגמו ספריו על ידי יגאל ליברנט, עולה ישן מרוסיה, תושב אריאל, שרצה להכיר לחברתו הישראלית את ספרי אקונין. וזה מה שהוא אומר עליו: "בוריס אקונין מרתק אותי בגלל כמה סיבות. הוא הצליח ליצור פרויקט ספרותי אליטיסטי מהגדרתו, כתוב בצורה אירונית וסרקסטית ורווי התייחסויות לספרות קלאסית, עטוי בכסות של ספרות פופולרית, ללא התנשאות מזויפת על קהל הקוראים. עמלו הוא תזכורת חיה לכך שאין ז'אנרים נעלים ונחותים, אלא קיימת אך ורק ספרות טובה וגרועה".
אקונין די מופתע לשמוע שספריו המתורגמים לעברית זוכים לקהל קוראים נלהב בישראל. "לא שמעתי על כך", הוא מודה. "יש הרבה מאוד רוסים בישראל. הרבה מאוד ספרים שלי נמכרים ברוסית בישראל".
אתה חש קרבה לישראל בגלל יהדותך?
"לא ממש. אני לא חש בישראל רגש לאומי כלשהו".
אתה לא מרגיש רוסי?
"אני מרגיש רוסי מבחינה תרבותית. נולדתי בגרוזיה ואני לא מרגיש גרוזיני, ואני לא מרגיש יהודי. אני מרגיש מוסקבאי. התרבות והשפה הרוסית חשובות לי מאוד, ואני לא מנסה לחלק בני אדם באמצעות קטגוריות לאומיות. זה משתנה. אני זוכר את הזמנים שבהם הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לך זה להיות יהודי ברוסיה. עכשיו יש לנו יהודים חדשים ברוסיה: צ' צ'נים, קווקזים. היהודים עלו למעלה בשרשרת המזון. לגרוזינים אני גרוזיני, בגלל אבי. זה לא היה קל לשאת שם גרוזיני ברוסיה. הרוסים הם די קסנופובים. לפעמים הרגשתי את זה בעצמי. לא בצורה שהשפיעה על הכתיבה שלי, משום שזו מוסקבה. אני לא חושב שאני מכיר איזשהו אדם במוסקבה שהוא רוסי במאה אחוז. תמיד יהיה בו משהו יהודי או ארמני".
חשבת פעם לעלות לישראל?
"כשחייתי בברית המועצות חשבתי כמובן על הגירה, אבל לא לישראל. קרובי משפחה שלי עלו. חשבתי שבישראל יש רגשות לאומיים חזקים מדי. אין לכם ברירה. אתם מוקפים בידי כל האויבים שלכם. לא רציתי את זה. הייתי בישראל ודיברתי עם אנשים ואני יכול להבין את זה, אבל אני לא אוהב את זה כשמדובר בי. כאשר אדם אינטליגנטי ומשכיל מתחיל לדבר על הפלשתינים הוא הופך פתאום ללאומן ומתמלא באנטגוניזם. אני לא דתי וזה מרתיח אותי שיש אנשים שהם דתיים בצורה אגרסיבית. זה משהו שאני לא אוהב ביהודים האורתודוקסים ובחברה הישראלית".
אף שהוא גאה בכך שהוא כותב "ספרות אמצע", אקונין מאוד לא מרוצה כשמנסים להשוות אותו לדן בראון. "על דן בראון התחילו לדבר רק לפני שלוש שנים, עם'צופן דה וינצ'י'", הוא אומר. "הספר האחרון שלי מתכתב עם דן בראון מכיוון שהוא עוסק בקודים של דוסטויבסקי אבל לא בצורה רצינית. דן בראון זה לא ספרות אמצע. הוא פשוט רוצה למכור. אני כותב בסגנון של'שם הוורד' וספרים מסוגו".
אתה מקנא לפעמים בסופרים הגדולים של רוסיה שאותם אתה כל כך מעריץ?
"לא. אני אסיר תודה. לא הייתי רוצה להיות סופר בדיוני רציני. אם הייתי רוצה לכתוב משהו רציני, הייתי כותב ספרים לא בדיוניים. ספרים לא בדיוניים הם דבר רציני וספרים בדיוניים לא. כשאנשים מבוגרים מתחילים לשחק משחקים ילדותיים הם צריכים להיות רציניים בזה. אחרת זו סתם טיפשות".
היו לך אי פעם בעיות עם הממשל הרוסי?
"אני תמיד מתרחק מהממשלה ומכל הדברים הרשמיים. ברוסיה אתה צריך להיות מאוד זהיר בעניינים האלה. בברית המועצות סופרים ואמנים בכלל היו ביחסים מאוד מיוחדים עם הממשלה. או במלחמה או בחיבוק. אני לא רוצה לא את זה ולא את זה. זה מאוד מסוכן להתחבר עם פקידי ממשלה ברוסיה. אתה צריך להפריד בין הדברים. זה מה שאני עושה ואמשיך לעשות".
מקנן בך פחד לפעמים שהספרות תמות יום אחד?
"הספרות תמות רק כשז'אנר אחר יציע אותו דבר אבל יותר. כמו סרט אילם וסרט מדבר. הספרות לא מתה כי היא נותנת לך משהו שהקולנוע לא יכול לתת. הקולנוע לא מת כי הוא נותן לך משהו שהטלוויזיה לא יכולה לתת. ספרות היא האמנות הכי אינטימית. זה דיאלוג בינך לבין המחבר. אף אחד לא יכול לחלוק את זה איתך. רוב האנשים מתעצבנים כאשר מישהו מציץ להם מאחורי הכתף. ספר טוב באמת גורם לך לחשוב. הוא לא נותן לך את התשובות. הוא נותן לך רק את השאלות. זה גורם למוח שלך לעבוד ואחרי שאתה סוגר את הספר אתה חושב עליו ורוצה לקרוא אותו שוב".
אבל אתה רוצה שהקוראים שלך רק ישתעשעו, לא יחשבו על חוסר התוחלת שבקיום האנושי.
"תן להם לחשוב על זה אם הם רוצים. יש את זה בספר אם אתה מחפש את זה. אם אתה רוצה ליהנות ולהירגע תעשה את זה. ספרות צריכה להיות אותנטית. לא חשבתי על תרגום הספר כאשר כתבתי אותו. חשבתי על הקוראים הרוסים, ואז גיליתי שהקוראים שלי באים מהרבה מדינות".
בסיום הריאיון, שנערך לפני כחודש, ביקש אקונין לומר על מה שקורה אצלנו: "אני מקווה רק שתצילו בחיים את החייל המסכן הזה. אני אוהב את הגישה הישראלית לנושא הזה. הדבר החשוב ביותר בישראל הוא עלות חיי האדם. זה משהו שרוסיה חסרה אותו. רק באחרונה היו ארבעה דיפלומטים רוסים שנחטפו ונרצחו בעיראק ואני לא חושב שמישהו עשה באמת מאמץ רציני לשחרר אותם. ישראל מוכנה להגיע לכל מקום כדי להציל אחד משלכם. זה משהו שאני מתגעגע אליו במדינה שלי".
כשנפגשנו לפני שלושה שבועות דאג אקונין לגורלו של החייל החטוף גלעד שליט בעזה. אם רק היה יודע כמה הכל הסתבך מאז.
נא להמתין לטעינת התגובות
