כל קיץ קורה דבר מה
רומן הביכורים של בן ורד מציג את ישראל של מטה, מבלי לגלוש לכתיבה "חברתית". יעל ישראל התענגה על "כלבי קיץ", שיצא בדיוק בזמן ובמקום הנכון
"כלבי קיץ" הוא ספר מוזר ומיוחד, שלא מאבד את הקשר שלו להיסטוריה של הספרות העברית. בניגוד לרוב הכותבים הישראליים בני זמננו, בחר ורד לחזור אל דמויות תלושות, שאופיינו אצל כותבים כמו יהושע קנז ודבורה בארון: טיפוסים שאף אחד לא רוצה להכיר, אשר גרים בשכונות נידחות ודלות בשולי החיים.
ורד מתרכז באנטי-גיבורים מאוד לא טרנדיים: אין אצלו בחורים מיוסרים שדופקים ראש על הבר, גם לא שרלילות שמחפשות את עצמן בזיונים סליזיים בסמטה. גיבור הספר הוא זקן מטורף, והגיבורה היא ילדה לבקנית. ודווקא כאן, בפריפריה החברתית והספרותית הזו - שקצת נשכחה ולא טופלה בינות להררי ספרים "נשיים" על זיונים, בגידות ולידה, או ספרות "גברית" על מלחמות וצבא – מוצא המספר הצעיר הזה, בן 28 בסך הכול, את ישראל האחרת, הנאבקת לשמור על קצה חוט של שפיות וקיום בכבוד.
שלא תהיה כאן טעות: בן ורד אינו כותב "חברתי"; אין לו יומרות לתקן עולם, או להראות את אי הצדק השורר בין ישראל החוגגת לישראל המרופטת. הוא גם אינו כותב "עדתי"; לעובדה שלגיבור יש רקע רוסי ולאמה של הגיבורה יש שורשים צפון אפריקניים, אין משמעות חותכת ברומן.
בן ורד הוא בסך הכול מספר שרוצה לגולל את סיפורו הצנוע והאנושי על דמויות מעוררות אהבה והזדהות: זקן שיכול להיות הסבא של כל אחד מאיתנו, ונערה שיכולה להיות הבת שלי או שלך. אז מה אם הזקן הוא מטורלל השקוע בסיוטים ממלחמת העולם השנייה, והילדה היא מתבגרת לבקנית ודחויה, המתגעגעת לאמה הכלואה בבית משוגעים? גם לדמויות "דבורה בארוניות" הזויות ועלובות כאלה, יש מקום בספרות העברית
הסיפור על הזקן המטורף והילדה הלבקנית מתרחש בשכונה דרומית בתל אביב. הילדה מגיעה לחצרו של הזקן בעקבות פתק שהוא תלה: "דרוש גנן". וכך, בחופשת הקיץ, כשהיא מנכשת את העשבים השוטים בחצרו, היא מתוודעת לעולמו ההזוי של הזקן, והוא נחשף לעולמה ההזוי לא פחות של נערה מתבגרת. הם מנסים לעזור זה לזה באופן פתטי למדי, מסתייעים במעט הכוח שיש להם. היא עדיין צעירה עם תקוות לעתיד אבל כבר מספיק מיואשת, והוא בסתיו חייו, איש אבוד ורדוף סיוטים. במהלך הרומן נפרמת גם איזו תעלומה בדבר הקשר בין הזקן לאמה של הנערה; הזקן מנסה להילחם בסיוטיו ובפחדיו ממטוסים בעזרת הנערה, והיא עצמה מוצאת חבר שרוצה בה, ומתכננת בריחה נועזת לאילת.
מה שבולט אצל בן ורד זו עלילה ייחודית ויוצאת דופן, ושליטה בטוחה מאוד בשפה. למרות שמדובר בספר ביכורים, ניכרת ב"כלבי קיץ" שליטה וירטואוזית בלשון ובזרימת הטקסט. אין קיצורי דרך, אין חפיפניקיות לשונית, אין שפה רזה. תחת זאת אפשר למצוא כאן שפה רהוטה מלוא חופניים, דימויים יפים, ודמויות ראשיות המשורטטות בדייקנות, בעוז ובקסם רב. למעשה, שתי הדמויות הראשיות יכולות באותה המידה להיות אותה הדמות בהיפוך: הנערה הנרייטה והקשיש שמכונה בפי כל "מסכונת" – על שום פניו המעוותות – הם אנטיתזה זה של זו, מטבע בעלת שני צדדים: בצד אחד תגלה את הצעיר החולמני ומלא התעוזה, תהפוך צד, ותגלה את הזקן שפניו הלאים, הגמורים, נראים כמו מסכה שאבד עליה הכלח.
ואולם השליטה הווירטואוזית של ורד בדמויות הראשיות נסתיימה בבואו לבנות את דמויות המשנה, בפרט את כהינה, אמה של הנרייטה – אישה שעברה ילדות קשה מאוד בארצות המגרב, וסופה ששקעה בהזיות על היותה נסיכה ברברית יפת תואר שנחטפה למדבר על ידי נסיך רשע. דמות המפתח החשובה הזו אינה משכנעת ועגולה כמו הדמויות הראשית; ולמרות חשיבותה בטקסט, היא פוגמת במלאות הסוחפת שיוצרות הדמויות הראשיות, הכותבות בתנופה, בלהט ובשכנוע פנימי עמוק, ולכן יוצאות כה אמינות. אגב, כריכת הספר, עם צילום מצמרר של נערה לבקנית מאת הצלמת לורה אייסלינג מילר, מדהימה למדי, ומעוררת רצון מיידי לקחת את הספר לידיים.
למרות המקוריות, ההתעקשות על כתיבה "תמה", ההישענות על דגמים מפוארים מן הספרות העברית הקלאסית והתנופה בה כתוב רוב הרומן, יש ב"כלבי קיץ" מהמורות מתבקשות כמעט של כותב בראשית דרכו. הרומן מאבד תנופה בצמתים שונים, ישנם לא מעט קטעים מיותרים ועומס מילולי שהיה ראוי לקצר בעריכה. קטעי הזיות רבים של "מסכונת" מייגעים מדי וחוזרים על עצמם, ולעומת זאת, לקראת הסוף באים קטעים מרגשים ומשכנעים של הנרייטה והחבר שלה באילת, שיש בהם תום וקסם נעורים, והצטערתי מאוד שלא פותחו יותר. שם גם מצאתי את מלוא חינו וכנותו של בן ורד כמספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
