טלנובלה בכריכה קשה

"הבחורה בשורה מאחור" הוא רומן צרפתי על אישה שבעלה מואס בה והיא מחליטה לגרום לו להתעניין בה מחדש. יעל ישראל הצטערה לגלות שהספר נופל לקלישאות הנשיות ונשאר ברמה השטחית בלבד

יעל ישראל | 10/12/2006 11:01

הרומן הצרפתי "הבחורה בשורה מאחור" מציע טריק נשי מהסוג שיותר מתקבל על הדעת למצוא בספרות הפופולרית, בטלנובלות, או בסרטים הארוטיים של ערוץ פלייבוי.

הגיבורה, אישה צעירה, פשוטה וחסרת ביטחון, שעובדת בדוכן העיתונים המשפחתי, מואסת בכך שבעלה מואס בה, ומחליטה לקום ולעשות מעשה. תחילה היא מתפתה לגבר מבוגר שחושק בה בבואו לקנות "לה מונד", אחר כך היא נסחפת לזיון פזיז עם פוליטיקאי בכיר, ובשלב הבא היא משאילה את דמות הזונה ליחסיה עם בעלה, שנשאר אדיש גם מול התסרוקת בצורת לב שהיא עיצבה בשיער ערוותה במיוחד למענו.

זה לא עוזר? מיד בא טריק חדש. כשהיא מבחינה שבעלה הולך בגפו לקולנוע, היא מתחזה ליפהפיה מסתורית כדי לבדוק את נאמנותו וגם כדי להחזירו אליה. חמושה בעקבי סיכה לחובבי הסאדו, בפיאה נוכרית מניילון שחור וארוך, במעיל גשם שחור צמוד ובבושם הורג בטליונים, היא מפתיעה את בעלה האדיש בבית הקולנוע, כשהוא צופה, לא פחות ולא יותר, בסרט מלחמה סיני, ומתחילה ללעוס את אוזנו וללחוש לו מילים בסינית. לא עובר רבע שעה, והבעל מאוהב טוטאלית בסינית המסתורית שמלקקת לו את הלחי בואך הלשון.

הטריק הזול היה מתלבש מצוין באחת הקומדיות הארוטיות-בורגניות שהקולנוע הצרפתי מנפיק בסריות בעשור האחרון, ועוד יותר טוב, באחת הקומדיות המקאבריות של ברטראן בלייה, בימיו הטובים והחוצפניים. אבל ברומן של דורנר הוא אינו נוטע לעצמו שורשים עמוקים מספיק כדי לעבות את הסיפור האנושי שמסתתר מאחור. לעומת זאת, אין פלא מהיכן לקוחים השורשים הקולנועיים: פרנסואז דורנר הייתה שחקנית, תסריטאית ומחזאית לפני שכתבה את "הבחורה בשורה מאחור", שהוא ספר הפרוזה הראשון שלה. עם זאת, כבר על הספתח היא קצרה פרס גונקור לרומן ביכורים, אולי בגלל שהיא מוכרת לנפשות הפועלות בעולם הספרות הצרפתי ממחזותיה, וקרוב לוודאי שבשל הנושא העסיסי והארוטיקה השזורה ביד רחבה בספרה הצנום.

בלי שורשים עמוקים מדי. עטיפת הספר עטיפת הספר

"הבחורה בשורה מאחור" הוא רומן מוזר, מפתה ומתעתע, אבל גם מאכזב. למה מפתה? כי הוא מבטיח רבות בכל עמוד ועמוד. למה מאכזב ומתעתע? כי הוא לא מפתח דבר כמעט מכל ההבטחות היפות הפזורות בו ביד רחבה. אודה שביליתי איתו שעה קלה ומהנה, ואפילו צחקתי פה ושם מהאירוניה המושחזת של דורנר, בבואה לנתח את המוסר המיני הכפול של הזעיר בורגנות הצרפתית. אבל בעיקר הסתקרנתי לראות כיצד היא תפתח את העלילה המעניינת והדמויות האניגמתיות, ואיך תפתור בעיות מבניות שחשדתי בקיומן כבר מן התחלה. ככל שהעמקתי לתוכו, הבנתי שהרומן שלה אינו אלא תרגיל בכתיבה – מבריק לפעמים, אבל לא יותר מתרגיל.

זוג הזעיר בורגנים, ובעיקר האישה הצעירה נינה, לא נחשפים מעבר למעט שהמחברת מספקת לנו, וזה מעט מדי. סצינות מקאבריות יפות כשלעצמן, בהן היא מתארת את אמה, הנרקיסיסטית הבלתי נסבלת ("אימא שלי עפעפה, מחייכת את אחד מחיוכי המונה ליזה שלה, השמור לאנשי רפואה בכירים"), את המסע ההזוי שלה ושל חברתה ברכבת עם הכד ובו גופת האם השרופה, את הזיון המגוחך עם הפוליטיקאי – כל אלה הן אכן פנינים של הומור שחור, שנון וחד, אבל כשהן אינן מתלכדות יחדיו, ובעיקר כשהן אינן מפותחות מספיק, התוצאה קטועה

ודלה.

מסתבר שעקרון הצמצום של הכתיבה התסריטאית לא מסתדר כל כך טוב ברומן. יוצא שדורנר, שחפצה להגיע לפאנץ' ליין התסריטאי, דוחפת חזק מדי ומהר מדי כדי למצוא לפתרונות ולבנות סצינות שהיו עובדות טוב בקולנוע, אבל איכשהו מתמוססות ברומן. ואני דווקא נורא רציתי להכיר טוב יותר את הדמות המסקרנת הזו, נינה, בחורה ילדותית ופותה, שמיניותה משתכללת ככל שהספר מתפתח, אבל לא מספיק כדי שתהפוך לדמות ספרותית מלאה; ונורא רציתי שדורנר תרחיב עוד על הקשר בין נינה לאמה האנוכית, ועוד על האב שנעדר מחייה – המון דברים שהסופרת קופצת עליהם, מבצעת כמה מעשים מגונים, ומשאירה את הקורא וחצי תאוותו בידו. אם תיפטר מהרגלי הכתיבה התסריטאיים שלה כשתכתוב את הרומן הבא, אני מאמינה שנראה ממנה פרוזה יפה וחזקה, כי יש לה את זה.

ועכשיו אני מגיעה לסיבה האמיתית לביקורת הזו. "האישה בשורה מאחור" הוא ספר חביב, אבל קרוב לוודאי שהייתי נמנעת מן הכתיבה עליו אלמלא ראה אור בסדרה המכובדת "פרוזה". אני כותבת עליו במיוחד כדי להאיר את תשומת ליבם של אנשי "ידיעות ספרים" לכך, שיש כל כך הרבה ספרים טובים בעולם שראוי לתרגם, אז למה דחוף להביא ספר ביכורים לא מספיק טוב?

"הבחורה בשורה מאחור", פרנסואז דורנר, תרגום: מיכל אסייג, 135 עמ', סדרת פרוזה, ידיעות ספרים, 2006