סינגולר עמוס
שלמה ארצי שוקע במדמנה בינונית ולא מצליח לחזור לאיכויות המוכרות, יהודית רביץ חוזרת עם רוקנרול תוצרת יהלי סובול ואריק אינשטיין מביא אותה בסיפור קצת שונה מהרגיל. 3 תותחים כבדים מתארחים השבוע בסינגולר
שלמה ארצי הוא קצת כמו טום הנקס. גם כשהמטאורים הגדולים בסביבתו מתחילים ליפול ולהשמיע קולות התנפצות הוא ממשיך להחזיק את הביצים של האולפנים הגדולים ביותר, ולו רק כדי להוכיח עד כמה הוא משתלם להם מבחינה מסחרית. לא היה אלבום אולפן בעשור האחרון שלא זיכה את ארצי בפלטינה, שלא לדבר על האוספים, אלבומי ההופעה וכותרי הדי.וי. די שהצליחו לא רע בכלל. עם כל הנתונים האלה הרבה יותר פשוט להבין איך נתנו לארצי להוציא שיר כל כך בינוני לרדיו, מבלי לחשוב פעמיים.
אני אוהב את שלמה ארצי. אוהב באמת. "לילה לא שקט" ו"דרכים" הם שניים מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים במוזיקה העברית.
"האמיתי" יכול היה לתפקד בקלות כבן חורג ל"צימאון". הן מבחינה מוזיקלית (שמזכיר את "על פי תנועת הרכבות") הן מבחינה טקסטואלית שכוללים דיבור על נופים שטופי עץ זית וחופש הכרחי ("כל אחד והסיפור שלו") והן מבחינת ההפקה המוזיקלית והאורחים שכוללים את בן ארצי, סינגולדה וכל החבילה המוכרת. אז בואו נגיד שלהגיד ששלמה ארצי לא הצליח להפתיע, יהיה בגדר אנדרסטייטמנט ביחס לשיר החדש. להגיד דברים קשים יותר, כבר תהיה סתם קלישאה. את זה נשאיר לאנשים אחרים.
מילים ולחן: שלמה ארצי
מעניין לראות את כוחה של "מוניקה סקס" בשדה המוקשים של המוזיקה הישראלית. פה, הם עובדים עם שלום חנוך, שם הם עושים שיתופי פעולה עם אריק אינשטיין והנה, עכשיו גם יהודית רביץ בעסק. את "עיר קטנה" כתב והלחין יהלי סובול. הסולן של הלהקה ההיא ומי שנחשב לאחד מהכוחות היצירתיים במוזיקה בתעשייה לקח על עצמו וואחד אתגר כשהסכים לעבוד עם המלכה האם של הרוק הישראלי. הסתכן, וניצח.
באמת שלא ציפיתי או רציתי למצוא פן חדשני בשיר החדש של יהודית רביץ. הסיבה פשוטה: בניגוד לטאלנט מהפסקה הקודמת, רביץ מעולם לא התפנתה לחלטורות. איכשהו תמיד ניתנה ההרגשה כאילו היא לוקחת את האמנות שלה הכי ברצינות. גם השירים הכי גדולים שלה (עיין ערך: "סוף לסיפור" ו"שבתות וחגים") הצטיינו לא בשל מקוריות יתר כי אם ביכולת ההגשה הפנומנאלית.
"עיר קטנה" הוא שיר רוקנ'רול פשוט. המילים שלו, שמנסות לצייר בחורה ממקום אבוד שהולכת לאיבוד במרחבים פריפריאליים, מקבלים ליווי מוצלח של צלילי גיטרות וקלידים בניצוחם של פיטר רוט, אמיר צורף (רוקפור) ורביץ עצמה. בתור מי שנוטה ליפול מהבלדות של רביץ, לא נותר לי אלא להמתין בסבלנות עד שתשחרר אחת כזו. עד אז, נרקוד בכיף עם השיר החדש.
האזינו כאן ל"עיר קטנה"
מילים ולחן: יהלי סובול
רק בשבוע הזוי ועמוס כמו השבוע האחרון, אריק אינשטיין יכול היה להידחק למקום השלישי במדור. לא שיש כאן עניין של סדרי עדיפויות אבל קצת לא נעים, אתם יודעים. אז ככה: הסינגל החדש של אינשטיין מגיע בליוויו הצמוד של גיא בוקאטי. אם לא שמעתם את שמו של הבחור בעבר הרי שככל הנראה לא עברתם על חוברות הקרדיטים של אמנים דוגמת ריטה, קורין אלאל, שלומי שבת ועוד. שיתוף הפעולה בין השניים נוצר לאחר שבוקאטי (עם השכלה קלאסית במקור) שלח חומרים מקוריים לאינשטיין, האחרון התלהב והשניים החליטו לשתף פעולה באלבום הבא שעומד לצאת לאור, מתישהו במהלך השנה הקרובה.
השיר החדש של אינשטיין מצליח לעניין מהסיבה הפשוטה: פיטר רוט, שחבר אליו בשני האלבומים האחרונים, נעלם. לא שיש לי דבר נגד רוט. להפך. ההפקה המוזיקלית שלו תמיד עשירה ומדויקת. אלא שבמקרה של אינשטיין, האוזניים ממש מזדקקות לחידוש בכדי לתפוס את האוזן ונראה שבוקאטי נקרא בדיוק בזמן הנכון אל הדגל.
"שוב אותו העצב" לוקח את אינשטיין לטיול במחוזות קצת שונים, מאלו שהורגלנו בהם בחמש השנים האחרונות. אם ב"רגעים" היה נראה כי אינשטיין מבקש בעיקר לנוח, הרי שבשיר החדש אנחנו מקבלים מעין נהמה פנימית בה אינשטיין מצייר סוג של תמונה קודרת בה הוא מנסה לגרש את העצב שמתדפק על חלונו. יש משהו מנחם בעובדה שאמן כמו אינשטיין מצליח לגוון את עצמו, גם אחרי שיש לו על השולחן כל כך הרבה קבלות חתומות. מנחם ומרגיע.
האזינו כאן ל"שוב אותו העצב"
מילים ולחן: גיא בוקאטי
חמש פעמים הייתי צריך להאזין לסינגל החדש והשני של "סינגפור" בכדי לחוות עליו את דעתי. חמש פעמים בהם הצלחתי לגלות מספר רבדים שמצאו חן בעיניי. הפעם הראשונה בה כתבתי על ההרכב הזה שפועל מזה שבע שנים (בעבר כינו את עצמם החברים בשם "דיאליזה בארץ הפלאות") הפתיעה אותי לטובה. עכשיו, כשכבר נערכה היכרות ראשונית זו הזדמנות לבדוק האם ההבטחה שניתנה אז, מתקיימת גם כאן.
התשובה לשאלה הזו לא חד משמעית. מצד אחד ניכר שחברי "סינגפור" האזינו ללא מעט חומרים טובים לפני שהקליטו את "בקרוב". באגף הישראלי ניכרות השפעות של "כנסיית השכל" ו"מוניקה סקס" ומהצד הלועזי של המפה אפשר למנות הרכבים דוגמת "רדיוהד". גם המתח שנוצק קצת לאחר הפזמון השני מביא אותה בטוויסט מעניין שמוסיף טעם טוב. ובכל זאת: נראה שמשהו בניסיון ליצור שיר רומנטי באווירה חורפית נפל לכמה קלישאות בוסריות שלא מחמיאות להרכב שפועל כבר לא מעט זמן. בשתי מילים: שיר מוצלח. בחמש: יכול היה להיות טוב יותר.
האזינו כאן ל"בקרוב"
מילים: אייל אלימן לחן: אייל אלימן ורן מוזס
לפעמים יכולת ההידוק היא תמצית הכל. קחו את עינת אקר לדוגמא. הבחורה הזו ששחררה עד כה שני סינגלים, יודעת משהו על הגשה מדוקדקת. אולי זה קשור לעובדה ששימשה כקופירייטרית במשרד פרסום בעברה ואולי אפשר לשייך את היכולת הזו לעובדה שאת השירים שלה הפיקו בכירים אמיתיים בשוק המוזיקה (מסטיבן ווילסון מ"פורקיופיין טרי" ועד ניר אוורבוך שעבד בעבר עם דסטניז' ציילד ומדונה) אבל בסופו של דבר הקרדיט נתון לה על הלחן והכתיבה ועל כך מגיע קודם כל שאפו.
"למה שלכת" הוא שיר מטופש למדי. המילים שלו לא היו מביאות את אקר לתחרות אמיתית בין כוכבני "רימון" בפלייליסט של גלגל"צ. הוא סובל מניסיון לצאת חמוד, כשבסופו של תהליך הוא נופל לכל בור קלישאות אפשרי. היתרון הבולט שלה, כאמור, קשור להגשה ולדחיסות שמאפיינים להיטים מדבקים. להגיד לכם שהוא מצליח להתעלות לרמה של יצירה פופית ראויה - לא ממש. להגיד שהוא טוב לפחות כמו כל מה שמסתובב עכשיו על גלי האתר, דווקא כן.
האזינו כאן ל"למה שלכת"
מילים ולחן: עינת אקר
תגידו שלום לרני משען, יעל מלאכי, רוועי גורדון ואורן טמיר. יחד קוראים להם להקת "קולומביה" והתו השמיני החליטו להחתים אותם בעיסקה שעוד עלולה להסתבר כמשתלמת לשני הצדדים. אם יש בעיה אחת עם הרכבי רוק אקוסטי דוגמת "קולומביה" היא מתמצה במושג ההצפה.
עשרות להקות קטנות ממלאות את השוק. לחלקן קורץ המזל והן מקבלות חוזה תקליטים וחלקן האחר ממשיכות לנסות ולפרוץ דרך מיספייס, יוטיוב וכיוצא באלה. הבעיה הגדולה של "קולומביה" נעוצה בעובדה שהיא לא מחדשת דבר. הסאונד שלה נשמע כמו משהו ש"אואזיס" שכחו להכניס לאלבום מלפני עשור והמילים שלהם לא מרימות את היצירה החדשה לשום מקום בו לא ביקרנו בעבר. עד שהעניינים האלה לא יקבלו טיפול הולם, כדאי לכולם לקחת איזה ברייק. אנחנו, בכל מקרה, לא נפסיק לאהוב בריטפופ. בהבטחה.
האזינו כאן ל"נצא לסרט"
מילים ולחן: רני משען
נא להמתין לטעינת התגובות
