עובר או לא עובר
למרות שמשה בר יודא יורד לפרטים ופרטי פרטים בספרו "צל עובר", שבתאי קור לא היה מוותר על חווית הקריאה בו. ביקורת וראיון
כילד, אומץ במשפחת דודו חשוך הילדים, קיבל יחס חם ואוהב אבל עם זאת חש מקופח. אביו נרצח, אחיו, אחותו ואמו ניצלו והגיעו ארצה. אמו נישאת, אחיו שנשלחו לפנמיות עוברים לגור אתה והוא נשאר בבית דודו. כשגדל נשלח לישיבה, נתפס בקולנוע אדיסון, הורחק מהישיבה, עבר לישיבה אחרת, התחנך התעצב, פגש אנשים דיבר גיבש רעיונות והשקפות חיים ובעיקר צבר סיפורים.
הסיפורים מרתקים, לעיתים מרגשים והרעיונות גם הם יפים ומקוריים, אלא שלא תמיד היה ברור לי מהו העיקר ומהו הטפל. אולי זהו חיסול חשבונות עם החוויות שהפכו לסיפורים, ומה שלא קשור ושייך, נקשר בקשר של רעיון. בר יודא מספר על הילד בגוף שלישי וככזה הוא מספר את זיכרונותיו היום, ובכל זאת נראה לפעמים שהוא מעמיס על הילד הקטן מודעות השייכת לילד הזקן, זה המספר.
"מה זאת אהבה? תלמיד ישיבה כמו תלמיד ישיבה מנסה לפלפל ניסוחים והגדרות ומגיע למסקנה, שגם אם אין אדם יודע מה זאת אהבה, אמור הוא לדעת אם הוא אוהב. כך על כל פנים נראים הדברים אם אותו אדם עוד מעט בן עשרים ותלמיד ישיבה חסר ניסיון. הוא מנתק את הקשר" (עמ' 80).
בר יודא כבר זקן, איננו מפלפל פלפולים ואת הסיפורים מספר מתוך מרחק שמעניק לקורא תחושה של הוגנות אובייקטיבית. גם כשסיפר על היותו ילד מפוטם שחשוב היה לדודתו להאכילו עד שישמין הרבה ויהיה בריא הרגשתי שהוא איננו שם כעת. הוא כותב על דודתו שסיפרה בפניו לחברותיה איך כשהגיע ארצה היה ילד מוזר שמכניס אוכל לכיסים ואוגר לעת צרה ובאמצעות צלחות מלאות ואוכל בשפע, הבהירו לו שארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש ואין עוד צורך לדאוג בה לאוכל של מחר.
בשעתו היה הילד נבוך והיום כשהוא מספר על כך, חשוב לו להבהיר שזהו רק סיפור שהיה ושנכלל בספר כי הוא סיפורו. כעת הוא איננו שומר לה טינה על חוסר התחשבותה. ובכל זאת, כשהוא מספר על רבותיו, על השקפת עולמו, על עיצוב בגרותו, הוא מפגין קרבה. עודנו מספר הוא משבח ומפרגן לרבו על היותו ענוותן צנוע וחכם ואף שהוא ממרה את פי רבו ומספר את סיפורו על אף שאסר עליו לעשות כך, הוא חש כלפיו כבוד.
הוא איננו מפלפל פלפולים, אך כשמגיע לעסוק בתורה, בהשקפת העולם התורנית, יש לו דעה שאותה הוא מוקיר ויש חידודים שאותם חשוב לו להבהיר
ההתנסות המינית הראשונה של בר יודא, בחור ישיבה ביישן, התבשלה במטוס. דיילת יפה מטיילת על עקבים ומציעה אוכל ומשקאות. הוא בוחן אותה ומזמין אותה לשבת לידו. היא נענית, יושבת ומבקשת להישען עליו. ממרומי גילו הוא מתקשה לתאר לפרטי פרטים מה הרגיש. רק ברמזים. היא מזמינה אותו לבית המלון ואני הקורא, דרוך, דמותו של המספר כבר מעוצבת אצלי דיה ואינני מצליח להעלות בדעתי כיצד ועד כמה ירהיב עוז בנפשו לחשוף. הם נוסעים לבית המלון, רק מיטה אחת בחדר ואת מה שקורה שם מתאר בר יודא: "גל נמוך וממושך על ים עמוק ושקט, מגיע לחוף שוצף ומתנפץ. ונרדמה מיד".
הספר מעניין, ואף שלפעמים, בכדי לכסות את המינוס בחשבון הסיפורים שלא נפרעו, יורד בר יודא לפרטים ופרטי פרטים מייגעים, לא הייתי מוותר על חווית הקריאה בו.
משה בר יודא, יליד 1934, גרוש ואב לשני בנים ובת. מזה עשר שנים בן זוגה של הסופרת יהודית רותם. כיום פנסיונר. לפני כארבע שנים החל בכתיבת זיכרונותיו שיצאו זה עתה בהוצאת עם עובד. מדבר כפי שהוא כותב, לאט ומתומצת.
מאיפה בא השם "צל עובר"?
"מהתפילה המפורסמת "ונתנה תוקף", שם משווים את החיים לצל עובר. ואני שמרגיש שחיי לקראת סיומם וכותב את זיכרונות חיי, חושב שהחיים דומים לצל שעובר".
מה פתאום החלטת, בגיל שבעים לכתוב ספר? חלמת על זה בצעירותך?
"לא. הילד שלי ביקש. היה קצת כעס בקולו כשהוא ביקש וגם חשתי תחושה של אשמה שלא סיפרתי מספיק לילדים, על השואה ועל ילדותי. הוא ביקש אני כתבתי, גם בגלל האשמה אבל ביותר משום שהבטחתי".
אז זה לא בגלל שקינאת בחברה שלך הסופרת
"לא, מה פתאום אין לכך קשר. הרגשתי שאני צריך לכתוב וכתבתי".
יש לך הרבה כבוד לרבנים שלך
"כבר שמעתי מקוראים תגובות הפוכות. יש לי הרבה כבוד ובעיקר אהבה. אני באמת אוהב את הרב שלי. בספר אתה נמנע מלכתוב את שם הרב והישיבה בה למדת ואילו בגב הספר נכתב שהישיבה היא מרכז הרב והרה הוא הרב קוק. למה לא לכתוב אם זה לא סוד? היה לי נוח עם התחושה הזו של הריחוק. בגב הספר לא אני התעסקתי, זו אילנה המרמן, היא עורכת מצוינת, עשתה עבודה מצוינת היא אמרה שהיא רוצה לכתוב ושזה התפקיד שלה לכתוב בגב הספר אז אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה".
איך להערכתך היה מרגיש הילד, מי שהיית אתה, לו היה קורא אז את ספרך.
"כל הספר כתבתי מתוך המבט של הזקן. לא כתבתי מתוך המבט של הילד".
אתה מרגיש זקן?
"ביחס אליך אני זקן. אבל זה לא קשור לתחושה רעה, אני מרגיש כפי גילי".
בעט או על המחשב?
"אני עברתי לעט, מרגיש לי ככה יותר אינטימי. אני כותב מאוד לאט, וזה לא הדבר היחיד שאני עושה לאט".
איך זה להיות סופר?
"מרגש, אני מתרגש מעצם העובדה שהספר יצא לאור".
מה יש לך לומר לאדם שבעוד כמה דקות יתחיל לקרוא את הספר שלך?
"תקרא לאט ובתשומת לב. אדם ברוך כתב עלי במעריב בסוף השבוע שאני מינימליסט. ואני באמת השתדלתי, אולי בגלל שאני בא מעולם הישיבות ששם יש ערך למילה, לכתוב בלי פטפוטים. אז אני חושב שראוי לקרוא את הספר שלי לאט ובתשומת לב. אני מקבל תגובות מאוד טובות מקוראים, אבל חלק אמרו לי שהתחילו לקרוא ועוד לא חזרו אלי עם תגובה. קוראים לאט".
צל עובר / משה בר-יודא. עם עובד, 244 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
