להתראות לנין (שלום פוטין)
90 שנה אחרי אוקטובר האדום, יוצאת לאור בעברית אחת הביוגרפיות החשובות שנכתבו על מנהיג המהפכה הרוסית. הספר שגילה לעולם איך הכין לנין את הקרקע לזוועות הסטאליניסטיות, מתפרסם בימים שבהם שוב יושב בקרמלין מנהיג חזק שעושה סדר. יכול להיות שזה פשוט מה שהרוסים מעדיפים?
(סלבוי ז'יז'יק מתוך "Lenin Repeating")
לא, לנין הוא לא קרל מרקס. אף על פי שרבים מוכנים לעמוד בתור הארוך במוזולאום במוסקבה בכדי לחזות בפוחלץ המפורסם בעולם, לנין הוא לא הקומוניסט הכי אופנתי שיש. הוא לא נראה יפה על טישירט כמו צ'ה גווארה (אף שתוך שנייה אפשר למצוא באינטרנט חולצה מצוינת שלו), והוא גם לא האכזר המושלם מסוג סטאלין או מאו טסה טונג, שעל זוועותיהם אנשים אוהבים לקרוא ולדון בשקיקה. מה שאולי ייחלץ את לנין ממעמדו הלא אטרקטיבי הוא תאריך 90 השנה למהפכת 1917 שיגיע בקרוב, וסמיכותו להופעתה בעברית של אחת הביוגרפיות החשובות על מחולל המהפכה, "לנין", מאת רוברט סרוויס.
מדף הספרים הלניניסטי כבר מכיל כמה עשרות טובות של ביוגרפיות. ייחודה של "לנין" של סרוויס, אותה הכתיר ה"סאנדיי טלגרף" כ"ספר הטוב ביותר על לנין", הוא בהיותה הראשונה שהתבססה על מסמכים שצונזרו והוסתרו בארכיונים במשך כל שנות המשטר הסובייטי. סרוויס, היסטוריון בריטי שמתמחה בהיסטוריה הרוסית, עט על גנזכי המפלגה הקומוניסטית ב91', ביום הראשון שבו נפתחו לקהל. בשנת 2000 פרסם לראשונה את הספר שלו
.
"לנין" מכיל אינפורמציה רבה על חייו של ולדימיר אוליאנוב ועיצוב תפישתו: מילדותו בסימבירסק (" ילד נמרץ, מבריק ומקסים, אך גם מתנשא ולא תמיד טוב לב ביותר"), דרך מותו של אביו בגיל צעיר והוצאתו להורג של אחיו המהפכן בעקבות קשר לכוונה לרצוח את הצאר; ועד לצמיחתו לכדי מהפכן-גולה-אסיר-סופר-אינטלקטואל ובסופו של דבר מנהיג. הספר מסתיים בתיאור מדכא למדי של שנות חייו האחרונות (1922-1924) שבהן כבר היה חולה מאוד, כנראה שגם קצת משוגע, ובכל זאת המשיך להנהיג את המפלגה ולהיות מעורב בנעשה בה כמעט עד יום מותו.
בצד ההתפתחות הביוגרפית משתלשלים גם לא מעט עניינים רכילותיים למדי שכיף לקרוא עליהם - כמו קיצור תולדות הסבא רבא היהודי שלו, המכתבים של המאהבת שלו, עדויות של רופאים שטענו שסבל מעגבת ועוד. כל הפרטים האלה, שלא פורסמו לפני כן, מבהירים עד כמה הקומוניזם דאג לצנזר כל דבר שפגם בדימויו המצוחצח של לנין, אבל אינם מקדמים יותר מדי את ההבנה ההיסטורית של פועלו.
טענתו העיקרית של סרוויס, שמאז פרסום הביוגרפיה הצטרפו אליה רבים, היא כי לנין היה במידה רבה מבשרה של הדיקטטורה הסטאליניסטית שהביאה למותם של עשרות מליונים. בכך מסמנת הביוגרפיה שכתב את תחילת העידן שלאחר המלחמה הקרה בכתיבה ההיסטורית על ברית המועצות. בתקופה המוקדמת נחלקה הכתיבה בעיקר לשני זרמים: או שהיית קומוניסט וכתבת איך הכל פשוט נפלא בברית המועצות, או שהיית אנטי-קומוניסט, ואז כתבת איך הכל היה
"סרוויס משוחרר מזה. הוא כבר לא צריך לפחד ולחשוב מה יקרה כשרוסיה תתקיף אותנו עם פצצות אטום. הוא מייצג גישה חדשה, ביקורתית, משוחררת הן מההגבלות של הצנזורה הקומוניסטית והן מהמגבלות האידאולוגיות של המלחמה הקרה. "דבר נוסף הוא שהגישה הכללית במחקר ההיסטורי מאז מלחמת העולם השנייה גרסה שהיתה אלטרנטיבה לשלטון הקומוניסטי של סטאלין בברית המועצות, והאלטרנטיבה הזו היתה לנין, ואולי אפילו טרוצקי. היה ברור שסטאלין הוא הדמות הגרועה, אבל לנין ייצג בתקופה הזו אופציה של עולם חדש שסטאלין לא מימש. במחקר המודרני-ורוברט סרוויס מראה את זה-לנין היה פשוט מקדימו של סטאלין".
אבל אף אחד לא טוען שלנין אחראי למותם של עשרות מיליונים.
"לנין אמנם לא היה רוצח גדול כמו סטאלין, אבל הוא הקים משטר דיקטטורי ששלט ביד ברזל באוכלוסייה שלו. וכל הדברים הרעים שאנחנו מייחסים לסטאלין התחילו בזש מנו של לנין: משטר של מפלגה אחת, מחנות עבודת הכש פייה, הרעב כנשק פוליטי. אני לא אעשה ספקולציות לגבי מה היה קורה אילו לנין לא היה מת ב-24', אבל ברור שהמשטר שסטאלין ניהל התחיל כבר בזמנו".
הספר של סרוויס איננו חף גם מאמביוולנטיות, ומהערכה למפעלו של לנין, אבל השורה התחתונה בו היא ביקורתית. "ברור שדעתו של סרוויס על לנין אינה חיובית", אומר מייזל, "אם הוא היה צריך להצביע בבחירות חופשיות דמוקרטיות, הוא לא היה מצביע בעד לנין. הוא היה מעדיף את צ'רצ'יל או מרגרט תאצ'ר. יותר מכך, לנין גם חשב את עצמו לפילוסוף ולחוקר דגול. אחר כך התייחסו אליו גם במסורת הסובייטית כאל פילוסוף ואיש אשכולות שיכול לדבר על הכל: מדע, פיזיקה, ביולוגיה ומה שרק רוצים. סרוויס מראה לנו שזה לא בדיוק נכון, שהוא לא היה כזה אינטלקטואל גדול".
הביוגרפיה של סרוויס מייצגת את הזרם המרכזי בתפיש שת דמותו של לנין במערב כיום, אבל לא את הזרם היחיד. יש כאלו שמסרבים לקחת חלק בטרנד ניתוץ הפסלים, ומתעקשים להזכיר את המורשת החיובית - לפחות במיש שור הרעיוני - שהשאירה אחריה ההרפתקה הקומוניסטית ברוסיה. במשרדיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י, שהחזית שלה היא מפלגת חד"ש) ברחוב הס בתל אביב, למשל, עדיין מתנוססים בגאון לפחות שני דיוקנאות מצוירים של ולדימיר איליץ'.
"חלק לא מבוטל של האנשים ברוסיה ושל העמים בפריפריה הם עדיין לניניסטיים במובן הזה שהם חושבים שלנין הוא לא איזו תאונה בהיסטוריה, אלא שהוא הביא להתפתחות אדירה", מסביר ד"ר אפרים דוידי, חבר מפלגת מק"י והמנהל האקדמי של המכללה החברתית כלכלית. "כשחושבים על מה שהיה קודם, השלטון הצארי, האנטישמי, החש שוך והנצלן, זו באמת היתה קפיצת מדרגה. עד לנין רק האליטות עיצבו את המדינה, וזו הפעם הראשונה שבה העמים נכנסים להיסטוריה כמעצבים את מדינתם.
"לנין הפך לחלק מהמורשת ההיסטורית הסובייטית עד כדי כך שגם השלטונות החדשים, אף על פי שהסגנון שלהם מנוגד לחלוטין ללניניזם, לא מסוגלים למחוק את החלק הזה מההיסטוריה. לנין עדיין באותו מקום, המאוזוליאום באותו מקום. 1 במאי הוא עדיין יום חופש, וביום הניצחון על הנאש צים ברוסיה החיילים צועדים עם הדגלים האדומים ושרים את ההמנונים הסובייטיים. הם חיים בפיצול אישיות".
גם מתי מייזל מצביע על דואליות במחשבה הרוסית העכשווית: "מצד אחד רוב האנשים שמחים שאין קומוניש זם ורואים את עצמם כימנים, מצד שני כולם מחכים לאיש חזק שיידע להוביל את החברה - גם אם זה כרוך בשימוש בכוח ובשרירותיות. באופן גלוי הם נגד הקומוניזם, אבל כששואלים מה צריך לעשות, למשל בעניין האוליגרכים, הם אומרים: שייקחו מהם וייתנו לעם. הם בפירוש מדבש רים על סטאלין כמודל, רוצים אחד כמוהו שיידע להתש נהג איתם. במובן הזה, השימוש בכוח הוא חלק מהמורשת שהמשטר הקומוניסטי הנחיל לרוסיה - ומי שהתחיל בזה זה לנין".
הביוגרפיה שכתב סרוויס מתפרסמת בארץ בעיצומו של שטפון ביוגרפיות בעברית של מנהיגי המאה ה-20 (בשנים האחרונות התפרסמו ספרים עבי כרס על מאו, סטאלין, היטלר וצ'רצ'יל). דוידי לא מתלהב מהטרנד הזה, שגורס שיש לספר את העבר דרך האיש שבקודקוד הפירמידה, אלא שותף לגישה שמנהיגים הם קודם כל חלק מתנועות היסטוריות גדוש לות הרבה יותר.
"הספר של סרוויס עוסק בלנין המניפולטור וזו ראייה טיפה בעייתית בעיני", אומר דוידי. "השאלה היא האם לנין ממשרדיו האפלים מצליח לחולל מהפכות ולתחמן מהלש כים או האם הוא, כמנהיג פוליטי, חלק ממהלכים היסטוריים? אפשר לבוא בהרבה טענות למנהיגים, אבל צריך גם לזכור שהם היו חלק מהתקופה. מתרכזים כל כך הרבה באיש ובלחפש את הסבא היהודי שלו, עד שקצת מאבדים את הפרופורציות.
"בכלל, יש עכשיו אופנה כזו בתרגומים לעברית. קחו למשל את הספר על מאו, שיצא לא מזמן. גם שם, הסיפור הוא על איך מאו עושה מניפולציה בלא פחות מאשר 700 מיליון סינים".
כנראה שזה סוג הסיפורים שהציבור רוצה לשמוע: על אנשים, ולא על תהליכים.
"כן. יש הרבה עניין בביוגרפיות בארץ בשנים האחרונות. אני חושב שזה קשור להיעדר המנהיגות אצלנו, אנשים מסש תכלים כלפי מעלה ולא רואים שום דבר, אז הביוגרפיות של מנהיגים באות למלא איזשהו חסר".
אז מה היה במנהיגים ההם שאין אצלנו היום?
"הגדולה של מנהיג פוליטי היא היכולת לתרגם את הרש עיונות שלו לתנועה חברתית, ובאמצעותה לחולל שינוי חבש רתי. בישראל היום זה כמובן לא קורה. קחי למשל את ברק. ברק לא מתראיין. מה הרעיונות שלו? מה הוא רוצה לעשות עם הרעיונות שלו? הוא לא רוצה לעשות שום דבר, הוא רוצה רק להיבחר. מה עובר בתודעה של מישהו שרוצה להיות מנהיג של מדינה, אבל לא רוצה לגלות את עמדותיו? לא רק שהוא לא רוצה לחולל שום שינוי חברתי ולא שום דבר-הוא אפילו בורח מלתת דין וחשבון על עמדותיו לציבור".
אז חלק מהבעיה היא הפרדה בין האנשים לרעיונות?
"יש הפרדה חברתית, לא רק רעיונית. לנין היה בכלא, לנין היה בגלות, לנין הסתובב בכל בירות העולם, במקומות הכי נמוכים, היו תקופות שהוא בקושי התקיים, הוא היה חלק מהעם".
אבל הוא גם לא היה בדיוק פרולטר. הספר מראה שלאבא שלו אפילו היה תואר אצולה.
"הוא לא היה פועל, אבל אי אפשר להגיד שהוא אי פעם עשה לביתו, הוא היה נרדף, הוא היה בכלא. הוא לא היה מקושר לחוגים הפיננסיים ולא קידם עסקי תיווך. מה הוא השאיר ליורשים שלו? באיזה ארמונות או וילה בכפר שמש ריהו חיה משפחת לנין היום? מה צ'ה גווארה השאיר למשפחתו? ספרים. ומה מרקס השאיר למשפחתו? חובות. זה קנה מידה אחר לגמרי".
גם מתי מייזל מסכים שלנין מייצג מנהיגות מסוג שונה לחלוטין, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להתגעגע אליה. "אחרי מלחמת העולם השנייה לא רואים מנהיגים כאלה בעולם. היו כאלה שניסו - צ'רצ'יל ניסה לחזור לגדולתו, אבל הוא היה זקן מדי ונכשל, דה גול לא הצליח כי צרפת כבר לא היתה חזקה. ג'ון קנדי מתואר בצורה כזו, אבל גם הוא לא היה כזה. פשוט הסיטואציה ההיסטורית היא אחרת.
אבל המנהיגים של החצי השני של המאה הש20 גם לא הביאו למלחמות, לאובדן ולהרס של מיליונים על מיליונים של אנשים, כמו שעשו המנהיגים הגדולים של החצי הראשון של המאה. היטלר הביא למותם של 50 מיליון, סטאלין, שקדם לו לנין, הביא למותם של 60-70 מיליון, מאו הביא למותם של 70 מיליון. המנהיגים היותר קטנים, של התקופה היותר מאוחרת, לא עשו דברים כאלה".
"לנין זה לא רק האיש", מסכם דוידי. "אם ההיסטוריה היא באמת רק היסטוריה של אישים, אז מה שצריך זה לחכות שיבוא ברק במקום אולמרט או ביבי במקום ברק וכך הלאה, מין מצעד של אישים, ולבחור היום בשביל פפסי קולה ומחר בשביל קוקה קולה ומחרתיים שוב בשביל פפסי קולה, ואנש חנו לא נצא מזה. אם אנחנו מבינים את האזרחות כאזרחות חברתית פעילה, לא רק להצביע בבחירות, אז שינויים חבש רתיים הם גדולים יותר, והם הכרחיים".
ולאופציה הקומוניסטית של לנין יש עדיין מקום בתוכה?
"ודאי. זה זרם שאולי הוקע בעקבות התפרקות ברית המוש עצות בשנות התשעים, אבל לא נעלם. והיום, מול הקריסה של הגלובליזציה, הוא נמצא בתקופה של תחייה. קיימות בעולם תנועות נגד והאלטרנטיבות של הכוחות הקומוניש סטיים תופסות יותר ויותר נפח - בנפאל היתה מהפכה רק בשנה האחרונה. זה שאנחנו לא קוראים על דברים כאלו בעיתונות, זה כבר משהו אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
