ישבנים קוראים שירה
גם כשחפר לעומק, יוני בינרט לא הצליח למצוא נימה אמנותית בספר השירה של מיטל דוהן. במקום זה התגלו שרידי פרובוקטיביות בשקל ורדידות מביכה שהיתה מביישת ילדות תיכון. יונה וולך בוכה
מצד שלישי, יש עוד עניין קטן. יש עוד אי-אלו פרמטרים קטנים שלפיהם נמדדים ומוערכים יצירות המתכנות "אמנות", בין אם הם ציור, רומן, וידאו-ארט או שירה, מלבד הפרמטר של להיות כאלה רק מעצם העשייה. זה מקורי? זה כתוב היטב? זה פרובוקטיבי? זה עמוק? זה מסעיר אותך, מעציב אותך, מעצבן אותך, מצחיק אותך, מרגש אותך או מרתק אותך? זה שווה כמות כזו או אחרת של זמן מהחיים שלך? זה שווה התמסרות?
הפרויקט החדש של מיטל דוהן והצלמת קרן גילרמן-הראל לא עושה אף אחד מהדברים הללו. הספר "אהבה ושאר הרגלים מגונים" הוא אסופת שירים פרי עטה של דוהן וצילומים כאילו-שובבים וכאילו-סימבוליים פרי מצלמתה של גילרמן- הראל. בצילומים ניתן למצוא את עדן הראל, נטלי עטיה, ריקי בליך, דליה שימקו ועוד כשהן שוכבות על ספה או "משתובבות" בארוטיות בבגדי מנקות או כל דבר אחר. אפילו הגוף העירום של דוהן עצמה כשהיא יושבת על אדן חלון לא מצדיק את ריח הקלישאתיות העזה הנודף מהן. תודה לאל שליה קניג וגילה אלמגור, מצולמות נוספות בספר, לא מנסות טריקים כאלה. הן שם בכלל בשביל לתת להכל ניחוח אלק-פמניסטי, נשים לאורך השנים וכאלה. עכשיו תגידו, לא פג תוקפם של רעיונות כאלה? נשים היום באמת צריכות צילומים של נשים אחרות שמנסות לא ליפול מאדן חלון כדי להרגיש משוחררות או "שובבות"? ומה בדבר הצילום מלמעלה של בחורה חצי עירומה כשעל גבה כתוב בטוש: I won't be long. Have a nice day. ? מה לעזאזל אני אמור להבין מזה? זה אמור להסעיר אותי, לרגש אותי, להצחיק אותי, לעצבן אותי או לרתק אותי? אולי אני אשם שאני פשוט לא מבין. אני גבר, אחרי הכול, ודומה שכולם ילדותיים, ריקים, בוגדניים או סתם חרמנים בשיריה של דוהן.
אני לא איזה אביר לזכויות הגבר, שיהיה ברור. חלק נכבד מאיתנו אכן ילדותי, ריק, בוגדני או סתם חרמן, אבל החלקים האחרים פשוט חסרים אצל דוהן, המספרת, שמצמצמת את מושגי הגבריות בשיריה לכדי ראיית עולם של ילדה בת 16, נאחזת בדרך בתיאורים מיניים חסרי חן כדי להמחיש תשוקה, כעס או השפלה. עם "כמה יותר מהבשר הזה, בשר שיראה לי מאיפה משתין הדג" היא מתארת את סוג הגבר שהיא אוהבת ב"שיר הלל לגברים" ויש גם את המשפט המנצח שהיא אומרת לבחור "נעים, חלקלק ורחום"(?) שלא מצויד כמו זה שהיה איתה לפניו: "אני, אין לי זמן לשחק בג'ולות". אף אחד לא מבקש פה את טשרניחובסקי, אבל המשפטים האלו לא נעימים באופן שאיננו פרובוקטיבי, בוטה או בועט, אלא סתם לא נעים.
וזה לא הכול. השירים, שמנסים להתחבא תחת ההגדרה הסלחנית "פשוטים וראשוניים", אינם כאלה כלל. הם רדודים ומונוטוניים. הושפלתי כך וכך וכך, רצתי בגשם כך וכך וכך. אה, כן, יש גם את: "לא חשבתי שיקרה לי ככה לאהוב, בחור כזה יפה, שיעשה לי טוב", אפילו את ההשקעה המינימלית ביותר בריתמוס ובחריזה
מדי פעם מופיע שיר קטן או משפט על רקע שחור דרמטי, מלווה בתמונה של גילרמן-הראל. למשפט "פני אגרוף. כך הוא אמר. זה מה שיש לך. פני אגרוף ודי" מוצמדת תמונת תקריב של יד גדולה מאוגרפת בכפפת עור שחורה. וואו. כמה ישיר ובוטה וראשוני. אחר-כך יש גם, באופן בלתי מוסבר לחלוטין, דפים שמוקדשים למשפטים כמו "את לא באמת כוסית. את סתם מתנהגת כמו כוסית" ו-"רגליים זה לא כל-כך חשוב. ממילא זורקים אותם לצדדים". מה זה בכלל? מרגיש כאילו הספר מיועד לבנות 12-14 שגדלות על ברכי ה-"O.C", עם איזה ציצי או שניים בשביל הפלפל וה"מרדנות". אני לא יכול לדמיין אף אחד אחר שייקח איתו משהו משיריה של דוהן, מלבד משפט כמו "אחר כך הסיפור נהייה קצת עצוב. אקח ממחטה ואלך לביוב". אכן, אלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
