אלוהים לא מרשה
הספר הראשון של חנוך דאום מקעקע את כל שרציתם לחשוב על המגזר הדתי לאומי. ואת כל זה הוא עושה מתוך תחושת קרבה גדולה וגעגועים עזים של מי שנפלט החוצה. הבוקר הספר יצא לחנויות. עינת ברזילי קראה אותו
ובכן, הדבר המרכזי שעושה הספר של חנוך דאום "אלוהים לא מרשה", שיוצא לאור היום, הוא להסיר את הפרוכת מעל ההנחה המוסכמת הזאת, יותר נכון, לקרוע אותה בפראות.
זו לא הפעם הראשונה שהוא כותב את התחושות האלה, מי שעקב אחרי המדורים של בעיתונים, קרא לא פעם על ההתלבטויות האמוניות, הדיאלוג עם האב שאיננו, ועל התקפי החרדה. אבל בספרו הראשון דאום לוקח את ההתערטלות כמה צעדים קדימה, ומגיש לקוראים שלו מסמך אישי קשה לעיכול, מטריד ולא נוח להכלה לעיתים, באופן קולח ומרתק.
הספר מורכב מארבעה מכתבים: לאבא שנפטר בפתאומיות, למגזר הדתי, לאלוהים, ולאישה- אפרת. כל מכתב מגולל מערכת יחסים מורכבת ולא פתורה, בצורה ישירה, חשופה, שלא עושה הנחות עם הקוראים ובעיקר לא עם הכותב.
כקוראת היו חלקים בספר שתבעו ממני אינטימיות כל כך ישירה, עד כדי כך שעוררו בי התנגדות חריפה: דאום מספר בגילוי לב מוחלט על ייסורי המצפון שאיתם מתמודדים הבנים בישיבה עם "איסור הוצאת זרע לבטלה", על "רומן נעורים" עם חבר לישיבה, שחיפה על העדר הפרטיות והיחס האישי במוסד חינוכי יוקרתי ורחוק מהבית. על צורך בלתי אפשרי לרצות את אביו, עד כדי התחזות למי שהוא לא, ועל פחדים ומחשבות אובדניות בכל פעם שמגיע צו מילואים.
ככל שהתקדמתי בקריאה, התנגדות התמוססה, והתחלפה בהערכה לכנות ולאומץ הלב של מי שבאמת רוצה לזעוק זעקה של "אנוסים" במערכת חברתית- הלכתית שלא הולמת את המבנה הנפשי שלהם. ודווקא מתוך אהבה גדולה לכור מחצבתו.
דאום צילום ארכיון
גולה מתגעגע
דאום מתאר את תהליך ההתרחקות שלו מהדת כתהליך התקרבות לאלוהים, שברגע שחדל להיות "אלוהיי הפרטים הקטנים" חזר להיות אל רחום וחנון. הוא מערער על מוסכמות חברתיות כמו משפחות ברוכות ילדים, בורות מכוונת בנושא המיניות, ותפיסת עולם פוליטית בלתי מתפשרת.
את כל אלה הוא עושה, לתחושתי, לא כדי לקעקע את המגזר או להתנתק ממנו. בדיוק להפך: לפנינו גולה מתגעגע שרוצה להגמיש את הקווים כך שיאפשרו לעוד ועוד אנשים להסתופף בתוכם. גם למי שלא עומדים בתו התקן
המכתב האחרון והמרגש במיוחד הוא המכתב לאפרת, אשת חיקו, שהוא מכתב התנצלות כלפי מי שנישאה ל"מתנחל, בן של רב, שמתעתד לעסוק בהוראה" ומתמודדת היום עם בעל מתוקשר, שמתקשה לוותר על סמסים בשבת, אבל גם על שולחן השבת.
מהמכתב הזה, האחרון, עולה תחושת מירוק שמפצה על התהליך הפסיכולוגי הטעון שעובר לאורך הספר ומגלה את הפתרון בדברים הפשוטים, אהבה למשל. ואם יש לך אותה, חנוך, אז כנראה שמשהו אחד עשית בסדר, לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
