באר של מים חיים
בספרו החדש "לפני המקום" מנסה חיים באר לתהות על קנקנו שלו תוך כדי חקירת מהותו של הרוע הקיומי. שבתאי קור ישב איתו לשיחה צפופה וחזר עם רשמים על נעמי רגן. ביקורת+ראיון
ואולי זה דרכו של עולם שאחרי שנים של קריירה ספרותית, חשים חלק מהסופרים בצורך לזכות בהכרה על איכויות וכישורים שלדעתם לא באים לביטוי הולם בסיפורים שאינם נוגעים לחייהם האישיים ולהתמודדויותיהם כסופרים.
בפועל, ככל שניסיתי להכיל אותו ולעמוד על רמת המודעות שלו לעצמו, למעמדו כסופר ולדמותו כמספר סיפור, כך הסתבכתי יותר. קשר אישי של ממש התפתח ביננו בעודי קורא את ספרו. בעמודים הראשונים כמעט והשתכנעתי שהמדובר הוא בסופר המנצל את ספרו כדי להלל את שמו ברבים ואף חשדתי שלמרות תואר הפרופסור שלו, אין הוא מודע לצורך שלו להלל את שמו ולאפקט שיש לכך על הקורא, אבל אז נפלתי ברשתו ומצאתי עצמי מרותק לסיפור "שנאת הספרים" של רפפורט.
חיים באר משתדל להיות הוא ולצמצם את הפער בינו עצמו ובין דמות המספר, לשם כך בוחר לכתוב תחת שמו. אף ש"אין קשר בין העלילה למציאות" הקשר שנקשר בלבו של הקורא עם דמות המוכרת לו, מצליח לעשות את העבודה. דמותו הלא מוקפדת של באר, המהללת את עצמה, מוסיפה לאמינות מהכיוון הזה ויוצרת קשב שכל סופר משתוקק לו.
תקווה קיננה בלבי. שמא יצא ידי חובת המדקדקים ומכאן ואילך אתרגש ואתרגש עד הסוף. התקווה מתממשת. והתחושה היא שבאר ביקר כמעט בכל חדרי הנפש, גם אלה שחשבתי שהם פרטיים רק לי, והצליח להפיג בדידויות שהעלו אבק ולהפיח בי כקורא חדוות נעורים מחודשת.
כך עד שהוא נופל שוב לשיח משמים על ספרים שנמכרים-לא נמכרים. הם, הוא ורפפורט סוחר הספרים, ממתינים במסעדה לקתרינה המתמהמהת ומשוחחים שיחה ארוכה ומשעממת. הגיבור, חיים באר, דואג שוב לשרבב לסיפורו מחמאות רבות המורעפות עליו מכל עבר. מדוע? לשם שלימות הסיפור הוא משלב את המחמאות או להפך? לשם מה הוא בונה את הסיפור באופן שיידרשו מחמאות לצורך השלמתו? אני מתאכזב לרגע ושוב נופל למלכודת שטווה באר. הוא רק הכשיר את הקרקע, בנה מספר שמחמאות ממיסות אותו ופועלות עליו את פעילותן ואף הכניס גיבור נוסף לעלילה שאף שינה את פניה והדהיר את הקריאה. הדפים חולפים במהירות, מיהו רפפורט? מה מעוללים כאן לחיים באר? והאם ייפול ברשתם?
זהו ספר הדורש ריכוז ומחשבה, ובהחלט שווה קריאה נוספת. באר חי (אולי יותר מדי) את עולם "עסקי הספרים" ומוצא בו קסם שעלול לשעמם חלק מהקוראים. יש רגעים בהם קל מאוד להניח את הספר מהיד, מניסיון, לא שווה לעשות זאת.
חיים באר, בן 62, משמש פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון. מאז ראה אור ספרו האחרון "חבלים" חלפו תשע שנים. שימש כעורך ספרותי בהוצאת עם עובד וכתב במשך כעשור טור שבועי בעיתון דבר. בטנו עמוסה לעייפה בסיפורים, אנקדוטות ומחשבות אודות החיים. די לך אם תעורר תהייה כלשהיא, וכבר יספר לך סיפורים שונים שיתקשרו ויהפכו מובנים כאילו זה עתה נוצרו במיוחד בשבילך השואל. בשיחה עמו הרגשתי כאילו אני עושה בו "חיפוש" כמו בגוגל והוא מנסה לעשות סדר בתוצאות.
לדבריו, התרגל מנעוריו לחיות בחברת אנשים מוכרים, הם ומשפחותיהם, אבותיהם ובניהם. כך הרגיש בטוח ויציב במקומו. "אתה אומר לי את שמך ואני שואל לשם משפחתך ומנסה למקם אותך". אפילו לשם משפחתי שאל, ניסה למצוא אחיזה באילן משפחתי המוקדמת ולא עלה הדבר בידו.
עולם חדש נפתח בפניו כשהוזמן פעם אחר פעם באדיבות קרנות מקרנות שונות, לבלות שבוע או יותר בחו"ל, בחברת אנשים שאינו מכיר. "נוצרים קשרים מאוד אינטנסיביים, משוחחים על הדברים האינטימיים ביותר ולעת פרידה מבטיחים להיות בקשר לעד, מחליפים טלפונים, מיילים וכלום לא קורה מזה", הוא מהרהר,
לא מעורר עצב? אני שואל וחיים כבר נמצא רחוק משם. אולי בראשיתו היה זה רגש עצוב של פרידה, כיום זוהי "תופעה", כה מעניינת תופעה זו בעיניו, עד שלשמה התיישב לכתוב את הספר שלפנינו, כדי לבחון.
קווים כלליים של הסיפור הוא יודע עוד בטרם נכתב, העלילה מתגבשת תוך כדי הכתיבה. חמש שנים עמל על גיבוש היצירה, בפועל נדרשו לו חודשיים צפופים, 16 שעות בכל יום, בברלין הרחוקה, לשם הבאת הדברים אל הכתב.
בשולחן הסמוך בבית הקפה ישבה אישה בשנות החמישים לחייה שקועה בקריאת ספרה האחרון של נעמי רגן "עזר כנגדו". נעמי רגן מופיעה כיום ברשימה אחת לצד חיים באר. היא בראש והוא בזנב רשימת רבי המכר, שניהם באו בשעריה אך השבוע. באר מפריד בין "חיים באר" האזרח לבין "חיים באר" היוצר. האזרח, ודאי רוצה שיקנו כמה שיותר את ספרו, היוצר, לא מתחשב בקורא אלא ביצירה עצמה. לדידו זהו ההבדל בינו לבין נעמי רגן "היא מתחשבת בקורא וכותבת למענו ואני מתחשב ביצירה וכפוף לחוקיה"
בוראי "היצירה" כמושג וקובעי חוקיה אינם הקוראים לדורותיהם?
באר מתחיל להסביר על מהותה של שלמות שאפשר ותתהווה דווקא מתוך חוסר שלמות. מיד כשהבחין בקוראת השקועה בספרה עלה בו מן לעג "ראויה רגן לה והיא ראויה לרגן", אמר ונתן דעתו על כתובת קעקע בעורפה של הקוראת שהעצימה את סלידתו. "גם אני וגם נעמי רגן כותבים אותיות, אבל זה לא בא מאותו המקום. אני לא קובע מי טוב יותר ומי פחות, אני רק אומר שיש שוני ביננו וצריך להכיר בשוני הזה", הוא מרכך. "מאז שאני כותב את היצירות הספרותיות שלי אני מנסה לפענח איזשהו סוד, לגעת במשהו שחולף לרגע ועובר, דברים שלא נותנים לי מנוח".
מה לא נותן לך מנוח?
"הקשר בין אסתטיקה למוסר".
בין יתר הנושאים הנדונים בספר, ביקש באר לחקור את יסודות מהות הרוע. הפליא אותו לגלות שהרוע הראשון במעלה, רוע נאצי, השתלב עם אסתטיקה. ואכן בספר עוסק באר, באופנים שונים, בעובדה שהיטלר דאג להקיף עצמו באסתטיקנים.
אם הרוע איננו מהות, רק שם תואר למה שנוגד את ערכי הטוב מנקודת המבט האישית שלך, לא יכולה להתקיים סתירה בין אסתטיקה לרוע.
חיים באר, לראשונה בשיחתנו, חושב. "צריך לדעת מתי לעצור", הוא אומר. "טוב, הוא האויב של הטוב מאוד וגם של המצוין. כשאתה יורד יותר מדי לעומק אתה יוצא מהצד השני. כשחושבים ברמת המיקרו אפשר להשתגע. אם אתה רוצה ליצור אמנות אתה צריך לעצור איפה שהוא ולהתחיל לבחון".
אתה מודע לאפקט שיש לדיבור שלך על עצמך?
"'חיים באר' בספר זה לא 'חיים באר' עצמו".
מיהם הסופרים שאתה קורא ואוהב לקרוא?
"אני קורא נאמן של הספרות העברית. קורא כל ספר שמוציאים עמוס עוז, מאיר שלו, א.ב יהושע ודוד גרוסמן. קורא את אמיר גוטפרוינד, יהושע קנז, יובל שמעוני, יהודית קציר ורות אלמוג. אתה מבין כבר מי הם הסופרים שלי. נעמי רגן ורם אורן, קיימים וטוב שהם קיימים, אבל הם לא הסופרים שלי".
שמעוני, עמוס עוז וא.ב יהושע הוציאו ספרים לאחרונה, הספקת לקרוא?
"את "אש ידידותית" קראתי ואהבתי, עכשיו אני קורא את עמוס עוז "חרוזי החיים והמוות".
בביקורת עשיתי השוואה בין הספרים שלכם.
"כן, אני רואה שיש דמיון ואני שמח שלא קראתי אותו לפני, כי זה היה הורס לי. תמיד כשאני כותב אני לא קורא בכלל, אם אני קורא ספר טוב תוך שאני כותב זה מבלבל אותי".
מילה אחת לקורא לפני שהוא מתחיל.
חיים באר מתלבט בין "שישרוד את שלושים העמודים הראשונים" ל"אני מקווה שהוא יהנה" ולבסוף מכריע "שיקרא בלי התנגדויות".
חיים באר, לפני המקום, 298 עמ', הוצאת עם עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
