"לפני שאתפרק לרסיסים"
ישראל סגל היה לאביו הרוחני של שבתאי קור בתקופה שבה בא בשאלה. כעת הוא כותב לו מכתב אישי במיוחד, בו הוא מודה לו על הלב הגדול שהיה פתוח תמיד לכל מכאוביו
כמה אהבתי אותך, כמה הערצתי אותך.
את השיחה הראשונה שלנו ניהלנו בטלפון. אני התקשרתי אליך.
התרגשתי כל כך לשמוע את קולך עד שחטפתי פיק ברכיים. היית בשבילי סמל, שעות ניסיתי לחשוב איך ניתן להשיג אותך.
רציתי לשאול אותך איך עושים את המעבר הזה. מה אני, כבחור ישיבה צריך לעשות בשלב הראשון כדי לצאת בשאלה. אבל לא הצלחתי להשיג אותך והרצון להכיר אותך נדחק.
עשיתי את היציאה בשאלה בעזרת ה.ל.ל, הלכתי ללמוד לבגרויות באשקלון והתחרטתי. זה שאין אלוהים ואני כופר בתורה לא אומר שאני צריך לחיות בחברה החילונית שאני מרגיש בה זר כל כך, אז עברתי לירושלים והתחלתי לעבוד בעיתון חרדי. הייתי 'חילוני בלב' וזה הספיק לי. מעט החברים שהצלחתי לצבור בחילוניותי הקצרה, ראו בכך חולשה, אז כדי להתמודד אתם הסברתי לעצמי שאחרי ש"הייתי שם" בתוככי העולם החילוני, כבר לא חשובה לי יותר ההגדרה כ'חילוני' ודי לי בכך שאעשה מה שבא לי.
ואז התקשרתי אליך.
היה זה יום שישי, חברה משותפת שקיבלה את הסכמתך, נתנה לי את מספר הטלפון. רציתי לומר לך המון דברים בבת אחת ולא ידעתי איך להתחיל. במסגרת עבודתי כעיתונאי כבר יצא לי לדבר עם שרים, שופטים ואנשים שונים שלא חשבתי שאי פעם יתייחסו אלי בכבוד. לא היותך אדם מכובד ריגש אותי אלא היותך יוצא בשאלה וותיק. חשבתי שאתה ורק אתה תבין את כל מה שעובר עלי. אבל גם פחדתי כיוון שעברו שנים כה רבות, שכבר לא יהיה לך חשק להתלבט איתי מחדש ולפתוח איתי את כל הקלפים.
אמרתי לך המון דברים ואתה שתקת והקשבת. זה לא לטלפון, בוא ניפגש, הצעת.
ונפגשנו. בבית קפה בירושלים. כשנכנסת כל יושבי בית הקפה עקבו אחריך בעיניהם, אתה התעלמת ולחצת את ידי בחמימות. סיפרתי לך על העולם שלא נוח לי להיות בו, על החברה החילונית, ועל כך שבחרתי לחיות באמצע. סיפרתי שאני לא יכול להמשיך ולהרגיש להרגיש מנותק ומוזר ושקשה לי עם זה שכולם כל הזמן טורחים להסביר לי כל דבר כאילו אני ילד. שהרי אני לא ילד ואני גם יכול, אם ארצה, להסביר לכולם דברים שהם עצמם לא יודעים, אבל אותם לא מעניין לשמוע וגם אותי לא מעניין. לא מעניין אותי כלום ואני בכלל לא סגור על זה שהעולם הזה הוא מקום שאני רוצה לחיות בו. ואני כבר לא בטוח בכלום והכל כל כך מבולבל לי.
שטפתי אותך בדיבורים ואתה הקשבת. לא אמרת הרבה, בעיקר הקשבת ושאלת שאלות פרקטיות: מה אני עושה איך אני מתפרנס. איך ההורים שלי מגיבים ולמה אני מתגעגע. סיפרת שגם אתה מתגעגע לפעמים. ושאתה חושב שזה לא עובר לעולם. הרגשתי שאתה קצת מדכא אותי ולא מנסה לעודד אותי. הכרתי את אח שלך, ר' דן סגל, לא באופן אישי, אבל הייתי שומע שיחות מוסר ממנו באופן קבוע. אז סיפרתי לך ואתה ביקשת לשמוע יותר פרטים. ונתת לי מן ביטחון שנהיה חברים והזמנת אותי לארוחה בבית שלך.
וישבנו לאכול ואהבתי אותך.
מאז שמרנו על קשר. התגייסתי לצבא. לא רציתי להיות שם וגייסו אותי בכוח. נכנסתי שם לדיכאון עמוק שלא ידעתי כמותו. הרי כל הסיבה שעזבתי את הישיבה, כך הסברתי לך, הייתה בגלל שלא רציתי לעשות שום דבר שאני לא מרגיש מחויב לעשות, והנה גורם שאני לא מכיר שוב משתלט לי על החיים ומנסה לארגן אותם. כולם חשבו שאני סתם מתבכיין ושכל האחרים הולכים וסובלים בדיוק את אותו הסבל ולמה שלא אשתוק כבר.
אבל אתה לא. יחד טקסנו עצה. כלל לא היה איכפת לי מה יהיה בסוף, אפילו העצות שלך לא עניינו אותי, כבר לא עניין אותי כלום. אבל עניין אותי שאתה יושב לצדי ומתעניין בצרה שלי כאילו הייתה שלך. הייתה לך היכולת המופלאה הזו. אתה ראית אותי משתולל עם המבטים, מבוהל, ולא מפוקס. איזה כיף לי שאתה ככה דואג לי, חשבתי. בעודך מנסה לייצב אותי, "תקשיב" ככה אמרת "אם תבוא לכאן כל שבת ותדבר על זה שבא לך למות בגלל הצבא, אתה באמת תמות בגלל הצבא, אתה לא מבין שאתה צריך ללכת לקב"ן ולספר לו על המצב הנפשי שלך?"
"כן אני מבין", אמרתי כמתנצל.
לו הייתי אמיץ, הייתי אומר לך, שלא איכפת לי כבר מכלום ושכל המילים שאני אומר הם סתם, כי מה שאני מרגיש זה לבד, ולבד לי. ולצבא, לא איכפת ממני כאדם. ובכלל, אני מרגיש שלאף אחד בעולם לא איכפת ממני כאדם. כולם מתעניינים בי כי אני יצור מעניין, מן יוצא בשאלה שיודע לספר סיפורים ולהעלות זיכרונות ורק איתך אני מרגיש בנוח. אני יודע שמה שמעניין אותך בי זה אני באמת. ככה אני יודע.
ואז התקשרתי אליך שוב. כעסת קצת ושאלת "לאן נעלמת?"
סיפרתי שהייתי בכלא הצבאי ושסבלתי בו נורא, שההגדרה של המושג 'סבל' מתעדכנת אצלי מיום ליום. אבל עכשיו אני מרגיש מצוין כי איימו עלי שיכניסו אותי לכלא שוב אם אחליט שאני לא ממלא אחר ההוראות, ואני התעקשתי. הסברתי לקצין: כל הצבא הוא כלא אחד גדול עבורי ולא משנה אם אני בכלא הצבאי או במה ש"אתם" מכנים כלא צבאי. ההבדל היחיד, כך הסברתי לקצין חמור הסבר, שבכלא אסור לי לעשות טלפונים וזה מתסכל אותי, אבל בשביל טלפונים בהפסקות אני לא מוכן להיות פה שלש שנים. כשראיתי שהקצין לא מתרגש ממני נמלאתי ייאוש. "תקשיב, אם אתם מכניסים אותי לכלא עוד פעם אחת, אני מתאבד שם" הצהרתי. ואז הקצין הרים טלפון לקב"ן בנוכחותי ואמר לו "תגיד למה לא שחררת את שבתאי מהצבא?" הקב"ן כנראה ענה לו את מה שהוא אמר לי כשנפגשתי איתו לפני כניסתי לכלא. הוא אמר: אתה לא מתאים למסגרת צבאית אבל אני לא מוסמך לשחרר אותך אלא בשל בעיות נפשיות, מבחינה נפשית אתה כשיר לשרת בצבא והקצין אמר לו "איזה כשיר, הוא לא נורמאלי, אני בלי להיות קב"ן רואה עליו שהוא לא נורמאלי. ואני התפוצצתי מצחוק והקצין הביט בי במבט חמור סבר ואמר לתוך שפופרת הטלפון, הוא מאיים בהתאבדות. ושוב הוא נעץ בי את מבטו החמור ומשלא הצלחתי לעצור בעצמי את פרץ הצחוק הוא הרחיק את הטלפון מהפה והתפרץ גם הוא בצחוק. הרגשתי בן אנוש והצלחתי לשלוט בעצמי. התפתחה בנינו חיבה רגעית, ביני ובין המפלצת ששלחה אותי ללא רחמים לחודש בכלא.
הקב"ן דובב אותי להודות בנכונותי להתאבד, זימן אותי לפגישה משולשת עם הפסיכיאטר ויום למחרת שוחררתי מהצבא. כה שמחתי על השחרור עד שאיבדתי עשתונות. אני בן חורין, הצהרתי. נסעתי להחזיר ציוד בבקו"ם, חייל חוזר בתשובה קידם את פני, "אם תיקח לי את התיק לא יהיו לי לא תיק להניח בו את הבגדים ולא מזכרת מהצבא", התחננתי. הוא ריחם עלי ואמר "תשאיר את התיק אצלך, רק אם ישאלו אותך תגיד, תגיד שבאת איתו".
סיפרתי לך את כל זה וצחקת כהוגן.
ניסית לאפס אותי ולהחזיר אותי אל העולם האמיתי. "אבל מה עכשיו?" שאלת.
"רק אחרי שהשתחררתי ולא היה לי לא כסף לאוטובוס ולא חוגר הבנתי שיש חיים לאחר המוות שבצבא", אמרתי לך בצחוק.
יכולת לצחוק איתי כמו שעשו כולם, להשתעשע איתי כשצחקתי על עצמי, לברר קצת מה שלומי ואז לשלוח אותי הביתה. אבל לא עשית את זה. הבנת שאני הופך את עצמי ואת הבעיות שלי לסיפורים כי רק כך אני יכול להיות בטוח שימשיכו להתייחס אלי. אבל אתה דאגת להבהיר לי שיש פה עולם שלם בחוץ ושאני צריך לעבוד. 'מה אתה עושה מחר' שאלת כי הבנת שבבית הורי אשתגע, 'עכשיו אתה מרגיש שאנחנו איתך ואתה צוחק, אבל תצא מפה שוב אל הבדידות'. כך ניבאת ופתאום הבנתי שאני צריך למצוא עבודה ולשכור דירה, אז מה יהיה?
הסברת לי שאני לא יכול לשכור דירה כי צריך לשלם עבורה מראש ואין לי כסף. עניתי לך שאסתדר ושיהיה טוב. לא רציתי להכניס אותך עמוק כל כך לבעיות שלי. לא הייתי בטוח שהן מעניינות אותך עד כדי כך, אבל אתה אמרת שאת החודש הראשון של שכר הדירה אתה תממן.
כשעזבתי את הבית שלך רציתי למות מרוב אהבה אליך. איזה אדם טוב הוא האיש הזה, חשבתי. כך הוא מתייחס לכל האנשים בעולם? תהיתי ופחדתי לשאול. ידעתי שהתשובה היא כן אבל בחרתי להדחיק אותה.
ואחר כך סידרת לי עבודה בעיתון 'העיר' ככתב לענייני חרדים. זה לקח שנייה בדיוק. הרמת טלפון, הצגת את עצמך, הרעפת עלי שבחים והתקבלתי לעבודה. "את הכתבות הראשונות נכתוב ביחד, נעשה אותן כל כך טוב שהם ישתגעו" אמרת לי וחייכת חיוך ממזרי.
ידעת שכל מה שאני צריך זה גב וידעת איך לתת לי אותו כאילו אנחנו חברים בני אותו הגיל.
ישראל שלי, עכשיו, אחרי שבכיתי וברחתי אל המכתב המטורף הזה שגם ככה אין שום סיכוי שתקרא, אני יודע שיש את המחר. ומחר בשעה אחת בצהריים אהיה בלוויה שלך, אראה את הגופה שלך ואתפרק
לרסיסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
