להבין את המאפיה
מה הקשר בין הסופרנוס לקומדיה האלוהית של דנטה? חפשו את התשובות בטקסט "טוני סופרנו בגיהנום: המאפיה של צ'ייס בתופת של דנטה" מתוך הספר החדש "הסופרנוס ופילוסופיה"
ואמצא אובד ביער חושך.
(דנטה אליגיירי, 'הקומדיה האלוהית')
טוני: בזמן האחרון אני מרגיש שהגעתי בסוף. הטוב ביותר כבר נגמר. ("פיילוט")
דנטה - לא סילביו אלאאַליגיֶירי, מחבר 'הקומדיה האלוהית' - הוא מוקד המאמר הזה. ואם להיות מדויק יותר, המסע בגיהנום המתואר ב'תופת', החלק הראשון של יצירתו, ישמש תפאורה לחקירה מוסרית ודתית של יצירת המופת של דייוויד צ'ייס, 'הסופרנוס'.
צ'ייס אמר שהסדרה היא "על אנשים שעשו עסקה עם השטן" (הערות די-וי-די לפרק "אמור פו"). מי מתאים יותר ממחבר 'התופת' לעזור לנו לחשוף את ההשלכות של העסקה הזאת על מי שחותמים עליה? בפרק הזה נעקוב אחרי דנטה במדורים השונים של הגיהנום, שאותם תיאר בצורה עשירה כל-כך, כדי לשער לאן יגיעו המשתתפים השונים בסדרה.
הכנות למסע
'הקומדיה האלוהית' מספרת את סיפור מסעו של דנטה אליגיירי בגיהנום, בכוּר המצרף ובגן עדן. המסע מתחיל כשדנטה האבוד פוגש את המשורר הרומאי ורגיליוס, וזה מציע להדריך אותו ב"מקום הנצחי". שם ישמע זעקות נואשות ויראה צללים מיוסרים, חלקם זקנים כמו הגיהנום עצמו, וילמד מצעקותיהם "מהו המוות השני". שלא במפתיע, דנטה אינו נלהב להצטרף, אבל לאחר שוורגיליוס מספר לו על המקור האלוהי של המשימה שלהם, הוא אוזר אומץ ומסכים.
המפגש הראשון של דנטה עם החטא מתרחש במדור השני של הגיהנום, המאכלס את נשמותיהם של התאוותנים. באחד הפרקים העוצמתיים ביותר ב'קומדיה' דנטה מתעמת עם פרנצ'סקה דה רימיני, שמתארת בפירוט מלא רגש את הרומן שניהלה עם גיסה פאולו. הרומן מגיע לקצו האלים כשבעלה מגלה את השניים בשעת מעשה האהבה ושוחט אותם. אם בעבר נסחפו השניים בידי האהבה, עכשיו נידונות נשמותיהם (כמו כל הנשמות במדור השני) להינשא לנצח על-ידי רוחות סוחפות. האם יסבול מישהו מ'הסופרנוס' גורל דומה?
ברור ש'הסופרנוס' מכילה לא מעט מערכות יחסים אסורות, בעיקר בין חברי מאפיה שונים והגומות (מאהבות) שלהם. אבל ספק אם אחד הרומנים האלה ישלח את המשתתפים בו לעולמם של התאוותנים. מי שנידונים למדור השני אשמים בראש ובראשונה בחטא של חוסר ההתאפקות: הם יודעים שמה שהם עושים פסול ועושים זאת בכל זאת. אלא שזה לא מתאים בדיוק לתיאור היחסים עם הגומא, משום שלא הבעלים ולא הנשים חושבים שיש משהו לא תקין בסיטואציה הזאת. עבור הבעלים, מאהבות המאפיה האלה הן חלק מסגנון החיים, מסורת שעוברת מדור לדור. למרות שזה לא מוסדר כמו שהיה פעם, כשיצאת עם אשתך ביום שישי ועם הגומא שלך בשבת - או אולי זה היה ההפך? ("מיזוגים ורכישות").
הקַבָּלָה הבנאלית של מערכות היחסים האלה מתבהרת, למשל, כאשר אנחנו רואים את הגברים משוחחים על המתנות שקנו לגומות שלהם לכריסמס ממש כפי שהם עשויים לדבר על המתנות שקנו לילדיהם ("להציל את כולנו מכוחו של השטן"). אין לגברים תחושה שמישהו מהם חוטא. הנשים מאמצות גישה דומה. כרמלה מצהירה בפני האב פיל אינטינטוֹלה, השנורר והכומר המשפחתי, שהיא כבר למדה מזמן לקבל את הרומנים האלה כצורה של אוננות שמקלה על עומס העבודה שלה ("פאקס סופרנה"). היא אומרת לג'ניס, שעומדת להתחתן, שלא יעבור
הלאה. דנטה מעז להיכנס למדור השלישי של הגיהנום. כאן רובצות בבוץ נשמותיהם של הגרגרנים ומותקפות על-ידי גשם נצחי של זוהמה. עכשיו אנחנו נמצאים בשטח ידידותי יותר. הבנים ב'סופרנוס' בפירוש אוהבים את נקניק הגבּאגוּל שלהם, ויותר מכולם אוהב אותו בובי בקלה, עוזרו האישי של ג'וניור. אבל אשתו של ג'וני סאק, ג'יני, היא שזוכה בעוגה (ואוכלת את כולה) בכל הנוגע לגרגרנות: המשקל של ג'יני הוא הבסיס לבדיחה שגורמת לקרע בין ג'וני לטוני וכמעט מובילה לחיסול של ג'וני - אירוע שנמנע כשג'וני חוזר הביתה ומגלה את ג'יני זוללת חטיפים שהוציאה מתוך מחבוא החטיפים הסודי שלה. התמונה גורמת לג'וני לעכב את התוכניות שלו, שהיו עלולות להיות גם האחרונות בחייו ("המשקל"). אם ג'יני לא תתקן את דרכיה, היא תסיים את דרכה בקרב הגרגרנים.
עולמם של חסרי האיפוק מושלם על-ידי החמדנים והבזבזנים במדור הרביעי, ועל-ידי הזועמים והעגומים במדור החמישי. למרות שדמויות שונות מתאימות לכל אחד מהמרחבים האלה, דנטה בדרך כלל ממקם אנשים לפי החטאים החמורים ביותר שלהם, כך שאדם שצובר כסף ויש לו תיאבון גדול במיוחד, אבל גם מחסל מישהו, ימצא את עצמו בעולם האלימים ולאו דווקא בעולמם של חסרי האיפוק. אבל לפני שנעזוב, הבה נשקול מקרה קשה אחרון: כרמלה.
אפשר כמובן להתווכח על מידת האשמה של כרמלה, אבל ברור שהיא אינה חפה מפשע. בשלב מוקדם בסדרה היא מתוודה לפני הכומר שלה, ואומרת שהיא מאמינה שטוני עשה "מעשים איומים", אבל שהיא מעלימה עין מהחטאים שלו בגלל שהיא רוצה נוחיות חומרית לה ולילדיה: "נטשתי את מה שנכון בשביל מה שנוח", היא אומרת לאב פיל ("קולג'"). היא מודה ברמה גבוהה יותר של ידיעה אחרי שכריס נורה, והיא מקדימה תפילה לשלומו בהודאה ש"בחרנו את החיים האלה מתוך מודעות שלמה לתוצאות חטאינו" ("מאיפה ועד עולם"). החשדות שלה עצמה לגבי הסכנה המוסרית שמעורבת בהישארות בנישואים שלה מאוששת כשפסיכיאטר מנחה אותה כך: "לכי הביתה. תעזבי את המדינה... קחי רק את הילדים שלך ולכי". כשהיא מנסה להגן על טוני, הפסיכיאטר אומר לה: "דבר אחד שאף פעם לא תוכלי להגיד זה שלא אמרו לך" ("חוות דעת נוספת").
כרמלה יודעת שלהישארותה עם טוני יש מחיר. היא עצמה אומרת לכומר, שברור לה כי לא תזכה לאחר מותה להיות עם אלוהים בנצח ("אמור פו"). המעשה הזה של כרמלה, של לדעת שמשהו פסול ולעשות אותו בכל זאת, הוא בדיוק המעשה שמגדיר את חטאם של חסרי האיפוק. ולמרות שלדנטה אין מדור מסוים שמיועד לעבירה של כרמלה, של הישארות בנישואים שהיא יודעת שמסכנים את נשמתה, דומה שאנחנו חייבים לשלוח את כרמלה לעולמם של חסרי האיפוק. נכון, בסוף העונה הרביעית היא נפרדת מטוני, אבל נדמה שהסיבה לכך היא חסרונותיו של טוני כבעל יותר מאשר פעולותיו כבוס מאפיה. כמו שהיא אומרת לו: "יכול להיות שהייתי ממשיכה עם הבגידות והבולשיט שלך, אם הגישה שלך היתה אפילו קצת אוהבת, משתפת, מעוניינת" ("וייטקפס"). יתרה מזאת, היא ממשיכה לחיות על חשבון כספי הדמים של טוני, ואפילו גונבת חלק מהכסף שהוא מחביא במכל אחסון מזון הציפורים בחצר. המצב, בלשון המעטה, סבוך. אבל ברור שהגורל המוסרי של כרמלה מוטל על כף המאזניים בסוף העונה הרביעית.
המדור השביעי הוא המדור החשוב הבא של הגיהנום. כאן מענישים על שלוש קבוצות של עבירות: עבירות של אלימות כלפי אחרים, עבירות של אלימות כלפי עצמי ועבירות של אלימות כלפי אלוהים (והטבע).
לדברי דנטה, אלימות כלפי אחרים כוללת רצח, פגיעה אנושה בזולת ופגיעה בזדון ברכוש הזולת. כריסטופר מולטיסנטי, שכנראה יסיים כאן את דרכו, מתאר את הגיהנום כבַּאר אירי שלעולם אינו נסגר. לא כך מצייר אותו דנטה. לדבריו, החוטאים האלימים מושמים בנהר של דם רותח, שעומקו נקבע על-פי רמת האלימות שלהם - אלה שרצחו וחטאו יותר מושמים במקומות עמוקים יותר. אין מישהו שצופה בסדרה וצריך תזכורת לכך שהיא מכילה לא מעט רציחות, הצתות, גנבות, הרס וסוגים אחרים של השחתה שדנטה לא יכול היה אפילו לדמיין. לפי אתר אינטרנט אחד, עד העונה הרביעית נספרו שלושים ותשע גופות. ניתן להמר בביטחון שפולי, ראלפי, ריצ'י ורוב הדמויות האהובות עליכם יגיעו לכאן.
הקבוצה השנייה שמבלה כאן את הנצח היא של מי שהיו אלימים כלפי עצמם, והיא כוללת את המתאבדים ואף את המהמרים. באחד העונשים היצירתיים ביותר ב'תופת' הופכים חברי הקבוצה האומללה הזאת לעצים - גמול ועונש על החלטתם לנטוש את הצורה האנושית. הסדרה מתייחסת לשתי התאבדויות משמעותיות. לוטננט וין מקזיין, "פאקינג מהמר מנוון עם תג" ששיתף לעתים פעולה עם טוני לפני שנעצר בפשיטה משטרתית על זונות, וסופו ש"קפץ ראש" מגשר; וגלוריה טרילו, סוכנת מכירות של מרצדס, שמתאבדת אחרי כהונה קצרה כאחת המאהבות הלא יציבות של טוני (האם יש לו מאהבות מסוג אחר?).
לפני שנעזוב את המדור השביעי, בואו נעסוק רגע ברמה השלישית שלו. כאן נמצאות נשמותיהם של מי שחטאו באלימות נגד הטבע, כשהחטא הבולט ביותר הוא מעשה סדום. רלוונטית לעניין זה היא הגישה של הסדרה כלפי הומוסקסואליות, גישה שניתן לתאר אותה כמשהו שמרחף בין שתיקה לעוינות. אכן, לחבר'ה האלה, שמבלים המון זמן יחד, יש ודאי משהו לגבי, ובכן, חבר'ה שמבלים המון זמן יחד.
מההערה שזורק טוני למדו על כל הדוקטורים בברקלי שיש להם "פרס נובל באריזת פאדג'ים" ("מאה אחוז עור"), ועד הפעם שבה ריצ'י אפריל מכה את ג'ניס אחרי שהיא אומרת שזה לא נורא אם הבן שלו הומו - אגרוף שהוא ודאי היה מקווה שלא הטיח ("אביר בסאטן לבן") - אפשר לחפש לנצח איזשהו רמז לכך שסגנון החיים הזה יכול להיות מקובל. אפילו כרמלה מצטרפת לעניין, כשהיא מגיבה בזלזול לפרשנות ההומוסקסואלית שמדו מציעה לרומן 'בּילי בֶּד' של הרמן מלוויל: "הדבר ההומואי הזה שמתפשט בחברה שלנו" ("אלואיז"). והבה לא נשכח את דאגתו של ג'וניור, שמא תתגלה המומחיות שלו בהענקת מין אוראלי ותעורר חשדות לגבי האוריינטציה המינית שלו ("בוקה"). כך, לטוב ולרע, נדמה שלפחות בעניין אחד החבר'ה מסכימים עם הדוקטרינה הכנסייתית.
למרות שחטאי ההונאה תופסים רק שניים מתשעת מדורי הגיהנום, הדיון בהם תופס כמעט חצי מ'הקומדיה האלוהית'. הדבר מצביע ככל הנראה על החומרה שייחס דנטה לחטאים האלה. העובדה שדנטה ראה בהונאה חטא חמור יותר מרצח עשויה להיראות לנוכשריד משונה מימי הביניים. אבל במקום לנסות לתקן את דירוג החטאים של דנטה, אנחנו יכולים ללמוד ממנו. למעשה, אם פרשת אֶנרוֹן ושאר הסקנדלים התאגידיים לימדו אותנו משהו, הרי זה שלאלה שמשתמשים בתחכום ובתחבולות שלהם כדי לנצל אחרים יכולה להיות השפעה הרסנית הרבה יותר על החברה מאשר לאלה שמבצעים רצח יחיד.
לפיכך, הרמיזה המופיעה פעמים אחדות בסדרה, ולפיה קיימת הקבלה מוסרית בין פעולות המאפיה לבין העסקים הלגיטימיים לכאורה, היתה עשויה ליהנות מתמיכתו של דנטה. כך, למשל, אומר אורח שבא לארוחת ערב במשפחת קוזאמאנו: "חלק מהחרא שאני רואה בחדר ההנהלה, אני לא יודע אם אפשר להבדיל" ("להיט הוא להיט"). וכשד"ר מלפי מעמתת את טוני עם המעורבות שלו בפעילויות לא-חוקיות, הוא עונה לה: "ומה לגבי חברות כימיקלים? זורקות את כל החרא הזה שלהן לנהרות, וכל התינוקות המעוותים האלה צצים בכל מקום" ("במורד הגרון"). אבל גם אם אנחנו טוענים שקיים שוויון מוסרי בין פעילויות המאפיה לחלק מהפעילויות התאגידיות של זמננו, אין פירוש הדבר כמובן שאנחנו מוותרים לטוני ולחבורתו: הלקח שאנחנו צריכים להפיק מההבחנה הזאת הוא, שאולי אנחנו צריכים להתייחס קצת יותר ברצינות להונאה תאגידית. למעשה, ייתכן שכל מה שמערכת הצדק שלנו צריכה הוא חלק קטן מרוחו של דנטה אליגיירי.
המדור השמיני של הגיהנום מכיל את נפשותיהם של אלה שדנטה מכנה "רמאים פשוטים". הונאה של מי שלא היו להם מערכות יחסים מיוחדות איתם. האזור הזה מורכב מעשר תעלות. נסתפק באזכור קצר של הנקודות הבולטות כאן. בתעלה הראשונה יושבים סרסורים. כמה אירוני שדנטה - סילביו דנטה, מנהל הבאדה בינג, מועדון החשפנות שמארח לעתים קרובות את חברי הכנופיה - ימצא את עצמו כאן, בין הסרסורים, מתרוצץ בין הלקאת שוט של שד אחד למשנהו (בדיוק כפי שהם סחרו בנשים זה עם זה). רשימת החטאים של ג'ניס סופרנו מקשה על ההחלטה מה בדיוק לעשות איתה. חטאיה של ג'ניס כוללים את כל סוגי הפשע, מלקיחת קרדיט על לזניה שלא אפתה כדי לקדם את חיזוריה אחרי בובי בקלה המתאבל ועד ירייה בארוס שלה, ויש בהם נקודות שיא כמו תביעת הביטוח הלאומי על פציעה שאין לה, גנבת רגל תותבת, ואולי העבירה החמורה ביותר - ההחלטה לקרוא לבנה "הַרפּוֹ".
אבל נדמה שהכשרון הגדול ביותר שלה הוא להכריז או לעשות משהו אחד, בזמן שהיא מאמינה במשהו אחר לגמרי. כרמלה מצביעה על הניגוד בין הטענה שלה שהיא פמיניסטית לבין העובדה שהיא מרשה לריצ'י להצמיד לה אקדח לרקה; אמה קוראת לה "נחש אמיתי בדשא" אחרי שהיא מעמידה פני מעוניינת לדאוג לה אבל בעצם רוצה את כספה; היא אפילו מעמידה פנים שגילתה את ישו ומתעלקת על חבר שחזר בתשובה רק כדי לפרוץ לסצינת המוזיקה הנוצרית. בזכות הכשרון הזה, דנטה אולי היה מציב אותה - ומגיע לה - בתעלה השישית של המדור השמיני, בין הצבוּעים שלובשים גלימות זוהרות עשויות עופרת. בתעלה השביעית של המדור השמיני, שם הופכים הגנבים לנחשים בתהליך הדרגתי ומשונה, נמצא בלי ספק את הֶש, היועץ והחבר היהודי של טוני. בתור מפיק מוזיקלי של שנות השישים, הש זוקף לזכות עצמו שירים שלא כתב, וכתוצאה מכך מקבל תמלוגים שמגיעים למישהו אחר.
התעלה השמינית של המדור השמיני מאכלסת את יועצי השקר, שנתנו עצות שגויות ומטעות לאחרים, מה שמספק לנו בסיס לדיון באחת הבעיות המוסריות הסבוכות ביותר בסדרה: מעמדה של המטפלת של טוני, ד"ר ג'ניפר מלפי. כשדנטה דן את גווידוֹ דה מוֹנטֶפֶלטרוֹ לעולמם של יועצי השקר, הוא מספק לנו לקח מוסרי חשוב שעלינו לזכור בנקודה זאת. גווידו היה חייל לשעבר, שהצטרף למנזר בגיל מאוחר ונקרא לשוב מפרישתו על-ידי האפיפיור בּוֹניפַציוּס השביעי. בתמורה למחילה, גווידו מייעץ לאפיפיור ומציע לו דרך ערמומית אך יעילה לכבוש את העיר פָּלֶסטרינָה. למרות שבוניפציוס מטהר אותו מחטאים מוסריים, גווידו נידון לגיהנום. המסר ברור: טיהור בידי סמכות רלוונטית לא מזכה אדם מאשמתו המוסרית.
זהו בדיוק המסר שמעביר בעלה לשעבר של מלפי כשהוא מזהיר אותה מה"רלטיביזם המוסרי הקיטשי" של המקצוע שהם חולקים ("האגדה על טנסי מולטיסנטי"). המטפל של מלפי עצמה מפקפק במניעים שלה להמשיך לטפל בטוני, ומשער שהיא מונעת על-ידי הריגוש יותר מאשר על-ידי כל דבר אחר ("ילדות גדולות לא בוכות"). ולמרות שאי-אפשר לפקפק בכנות המחויבות שלה לבריאות הנפשית של טוני, בסופה של כל הערכה מוסרית תצטרך ד"ר מלפי לענות על השאלה האם היא עושה משהו חוץ מלעזור לטוני להיות בוס מאפיה טוב יותר. כשהוא עוזב את הטיפול בסוף העונה הרביעית, טוני מודיע למלפי שמה שהוא הפיק מ"כל הידע העצמי המזדיין הזה" זה "אולי, בהתחלה, קצת אסטרטגיה" ("אלואיז"). ברור שההצהרה הבודדת הזאת אינה המילה האחרונה לארבע שנות הטיפול, והעניין סבוך מכדי שנחליט כאן. אני רק מנסה להציע שבעולמו של דנטה, כמו בכל מערכת מוסרית רצינית, מלפי תישפט גם אם חבריה למקצוע ימחלו לה.
בתחתית הגיהנום, המדור התשיעי, נמצאים מי שהונו אנשים שהיו להם מערכות יחסים מיוחדות איתם - קרובי משפחה, שכנים, אורחים וממונים. בתחתית המוחלטת אנחנו מוצאים את לוציפר בעל שלושת הראשים לועס את מי שבגדו באדוניהם ובשליטיהם. בלוע האמצעי נמצא הבוגד הגדול מכולם, יהודה איש קריות, ובשני הלועות הצדדיים נמצאים קסיוס וברוטוס, רוצחיו של יוליוס קיסר. בעזרת דימוי עוצמתי זה דנטה מאגד שתיים מהתמות המרכזיות של 'הקומדיה האלוהית': סמכויות הכנסייה והמדינה. בעיני דנטה, חתירה תחת היסודות האלה של חיי האדם, מקורות הסדר הגשמי והאלוהי, היא הפשע העילאי נגד האנושות.
בדומה לכך, משפחת הפשע והמשפחה הגרעינית מספקות סדר וסמכות בעולם של 'הסופרנוס'. אכן, יחסיו הבעייתיים של טוני עם כל אחת משתי המשפחות האלה הם תמות מרכזיות בסדרה. משפחתו הגרעינית מתפרקת - הברווזים עוזבים את הבית - והוא מרגיש שהוא "הגיע בסוף" בכל הקשור למשפחת הפשע. בדיוק כך, הניסיון של אמו ודודו של טוני לחסל אותו הוא מאמץ לחתור תחת הסמכות הזאת ולערער אותה. ליביה רוצה בבירור להיפטר מטוני כראש המשפחה הגרעינית, בעוד ג'וניור רוצה לסלק אותו מעמדת ההנהגה במשפחת הפשע. כעונש על מאמציהם לחתור תחת הסדר הנתון (גם אם הם נכשלו) אנחנו חייבים, אני חושב, לשלוח את שני אלה למעמקי התופת של 'הסופרנוס'.
יש, כמובן, חתיכה אחת של הפאזל שעדיין חסרה: מה עם טוני? איפה ימצא את עצמו המנהיג של כל זה? אנחנו יודעים שטוני עצמו לא מאמין שהוא יגיע לגיהנום. טוני מצהיר שהגיהנום מאוכלס ב"אנשים הגרועים ביותר". ומי הם הגרועים ביותר? "הפסיכופתים המשוגעים והמטורפים שהורגים אנשים בשביל התענוג... הדגנרטים שאונסים ומענים ילדים קטנים והורגים תינוקות. ההיטלרים, הפול פוטים". אבל לא טוני. הוא חייל. "חיילים לא הולכים לגיהנום... חיילים, הם הורגים חיילים אחרים... זה עסק" ("מאיפה ועד עולם").
האם הוא צודק? למרבה הצער, קוראים יקרים, אני חושש שלאחר ארבע עונות למדתי לחבב את טוני, ואני לא יכול להביא את עצמי לדון אותו לחיי נצח בגיהנום. בנקודה הזאת יש בידיכם כל המידע הדרוש כדי לשפוט בעצמכם. בהצלחה. היו רחמנים - אך הוגנים!
הסופרנוס ופילוסופיה: 'ידיעות ספרים' ו'פן הוצאה לאור'
נא להמתין לטעינת התגובות
