אנה פרנק של הצרפתים
הצצה מרגשת ליומן של הלן בר, צעירה יהודייה ואופטימית שתיעדה במחברת את חודשי חייה האחרונים בצרפת בימי הכיבוש הנאצי * מאז פורסם בתחילת החודש, הפך היומן לרב מכר * "אני לא רוצה להיעלם"
בימים אלה צרפת חוזרת 66 שנה בזמן, אל התקופה השחורה של הכיבוש הנאצי וגירוש היהודים, והכל הודות ליומן אחד, של צעירה יהודייה אחת. שמה הוא הלן בר ובימים שאחרי צאת הספר היא הוכתרה בעיתונות בתור "אנה פרנק הצרפתייה", אבל לא מעט עוול היסטורי כרוך בכינוי הזה. שתיהן היו צעירות, שתיהן היו יהודיות, ושתיהן מתו בהפרש של חודש ממחלת הטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן, רגע לפני שהבריטים הגיעו. אבל בזה מסתיים הדמיון. אנה פרנק היתה נערה שיומנה עוסק בהסתתרות. הלן בר היא צעירה בשנות ה-20 לחייה שכמעט עד לרגע המר האחרון המשיכה להסתובב בשדרות פריז.
רק החודש, אחרי כ-60 שנה שהיה בידי המשפחה, יצא לאור יומנה של בר. בשלושת הימים הראשונים שבו הוצג בחנויות, הוא נמכר ב-26 אלף עותקים ובכל יום נמכרים עוד 10,000.
כוחו של המסמך הזה בחיים הכפולים הבלתי נתפסים שהוא מתאר: מצד אחד צעירה פריזאית מאוהבת בארוסה, מאוהבת בחיים, ומאוהבת בפריז שלה. מהצד האחר הצל הנאצי המתרחב בכל יום. טיולי שמש ברחבת קתדרלת הנוטרדאם, לעומת הטלאי הצהוב, גירושים, מעצרים ושמועות נוראות על גז קטלני. היומן של אנה פרנק הוא יומן של פחד והישרדות. היומן של הלן בר הוא חגיגה של חיים פריזאיים.
החיים של הלן בר נראו מבטיחים מאוד בגיל 21. נגנית כינור מעולה, בת למשפחה אמידה מהגדה השמאלית, מאורסת לצעיר שבו היתה מאוהבת עד מעל הראש. הדפים הראשונים של היומן מתארים אביב נעורים בעיר היפה ביותר בעולם.
גן העדן של הצעירה היפה הזו נקטע ב- 8 ביוני 1942 עם הפקודה לשאת את הטלאי הצהוב, כדי לסמן את היותה יהודייה. "הבוקר יצאתי החוצה עם אמא", היא מספרת. "שני ילדים ברחוב הצביעו עלינו ואמרו 'אתה רואה? יהודים!'. נסעתי לבד במטרו עד כיכר האטואל וראיתי שנערה מצביעה עליי בפני החבר שלה. כשכולם יצאו מהספרייה, הוצאתי את הווסט שלי והראיתי לז'אן את הכוכב הצהוב. לא יכולתי להסתכל לו בפנים. ראיתי שזה היכה בלבו. פחדתי שהחברות בינינו תתפרק. אבל אחרי זה הלכנו והוא היה נחמד מאוד. אני שואלת את עצמי על מה הוא חשב".
ב- 10 באוקטובר 1943 מסבירה הלן למה היא כותבת: "יש לי משימה להשלים בכתיבה כי האנשים חייבים לדעת. בכל שעה
ב-30 באוקטובר 1943 מתארת הלן את הכיבוש הגרמני של פריז: "בפלאס דה לה קונקורד חלפתי על פני כל כך הרבה גרמנים! למרות הרצון שלי להיות חסרת פניות, למרות האידיאלים שלי, נסחפתי בגל, לא של שנאה, אלא של התקוממות, של בחילה, של בוז. האנשים האלה, בלי לדעת את זה, לקחו את שמחת החיים מכל אירופה".
הצעירה האופטימית ותאבת החיים הולכת ומבינה שהכל נסגר עליה. השמועות על רצח המוני של יהודים במזרח אירופה מגיעות גם לפריז, וכך היא כותבת ב-1 בנובמבר 1943: "אני לא מפחדת מהמוות עכשיו, מפני שאני חושבת שכאשר המוות יהיה לנגד עיניי אני כבר לא אחשוב. אני אדע איך להוציא מהראש שלי את הרעיון של האובדן, כמו שאני יודעת טוב מאוד איך לשכוח את מה שאני רוצה. אני מרגישה שדרך אפלה גדולה מחכה לי".
גלגולו של היומן במשך השנים מרתק לא פחות מהיומן עצמו: הלן והוריה נעצרו ב-8 במארס 1944 בדירתם בפריז. המבשלת של המשפחה אנדרה בארדיאו העבירה את היומן לדודה של הלן, שהעביר אותו לארוסה ז'אן, שנתן אותו לאחייניתו מארייט ג'וב.
רק ב-2002 מסרה ג'וב את היומן למוזיאון השואה בפריז, הממוריאל דה לה שואה, אולם רק עכשיו נמסר היומן לפרסום כספר. יום אחד ביקרה ג'וב במוזיאון השואה, והבחינה בקבוצת נערות צעירות שהתגודדו סביב עותק של היומן. כשסיפר עובד המוזיאון לאחיינית ההמומה שאלפי צעירים צרפתים, יהודים ולא יהודים, באים למוזיאון כדי לקרוא ביומן של דודתה המנוחה, היא הבינה שאסור לו להישאר נחלת המשפחה בלבד.
בר, שהיתה בת למשפחה יהודית בורגנית משלבת פה ושם מילה באנגלית ביומן שלה. היא מצטטת את שקספיר ואת לואיס קרול. את ז'אן אהובה היא מכנה "האביר לאנסלוט", על שם אבירו של המלך ארתור מהשולחן העגול. "אני יודעת למה אני כותבת את היומן הזה. אני רוצה שהוא יימסר לז'אן, אם אני לא אהיה כאן כשהוא יחזור", היא כותבת, "אני לא רוצה להיעלם בלי שהוא יידע כל מה שחשבתי עליו בזמן שהיה רחוק".
ב- 10 באוקובר 1943 היא מוסיפה: "אני חושבת על כל המגורשים. צריך שאני אכתוב כדי שאנשים יוכלו לדעת מה קורה. אני יודעת שלרבים יהיה הרבה מה לספר ועובדות נוראות לגלות".
משפחת בר יכלה לברוח מצרפת לארצות הברית ב-1940 וגם ב-1943, אחרי שהאב נעצר ושוחרר ממחנה המעצר דראנסי מצפון לפריז, אולם העדיפה להישאר בפריז. "הם היו העילית החברתית. הוא לא האמין שהרדיפות יכולות לגעת בו. הוא חשב שהן ישפיעו רק על זרים", אומר ההיסטוריון אנטואן סבג, ששכנע את המשפחה למסור את היומן לפרסום.
"יש לנו כאן מסמך היסטורי שכתוב כנובלה טרגית. בר היתה אדם פתוח מאוד, והיתה רגישה לכאב ולסבל בעולם. היומן מראה את הדרך המדהימה שבה באותה עיר יש אנשים שחיים טוב מאוד, מנגנים מוזיקה ומטיילים בפארק, וכמה רחובות בלבד משם מתנהלות רדיפות. הלן בר חיה את שני סוגי החיים האלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
