חיים שכאלה
בעולם ציני כשלנו לא יעלה על הדעת שספר כ"בואי הרוח" יתקבל באהדה. שבתאי קור עומד עם חיים סבתו על ההבדל בין תמימות טהורה לתמימות נאיבית. ביקורת + ראיון
חיים סבתו "לא מבין" יותר מדי דברים. הוא לא מבין את העברית, לא מבין את התרבות, לא מבין את עומקן של הכוונות. הוא לא מבין ודואג לעדכן את הקוראים בכך. "לא הבנתי אף מילה ורציתי לשאול את פרקש, אבל יהודית רמזה לי באצבע על פיה לא לומר כלום" (עמ' 42). בשלב מסוים החילותי סופר את הפעמים הרבות בהן השתמש סבתו בצמד המילים הנ"ל, הגעתי לשש והתייאשתי.
סבתו לובש פרסונה של ילד כבן שש, עולה חדש ממצרים. הוא ומשפחתו חיים בשכונת בית וגן שבירושלים, לצד הונגרים, גם הם עולים חדשים. במבט ראשון, נראים ההונגרים כעצובים. סבתו לא אומר שהוא אינו מבין למה, אנו הקוראים מבינים. הם עצובים בגלל מה שעבר עליהם, בגלל שהשאירו משפחות שלמות מאחור.
בעולם ציני כשלנו, לא יעלה על הדעת שספר כ"בואי הרוח" יתקבל באהדה. דמותו של המספר נאיבית במיוחד, צדקנית ומצטדקת. סבתו מחמיא לאשכנזים ומשרבב את מזרחיותו, תוך שהוא מקפיד לשמור על איזון עדתי. אם הלך ביום הפורים להעניק משלוח מנות לזקנה, תהיה הראשונה אשכנזייה והשנייה מזרחית.
סבתו בונה את העלילה בקפיצות לא עקביות, חלקים בעלילה גדושים וחלקים אחרים אווריריים, ובכל זאת הוא זוכה לאהדה. לא רק בקרב הקוראים הפשוטים, שאילולא 'בואי הרוח' היו מבלים זמנם בקריאת רומן רומנטי אחר, אלא גם בקרב המיומנים יותר. ספרו 'בואי הרוח' זכה, לצד השבחים הרבים, גם לקיתונות של בוז. היו שכתבו שהוא לא ראוי לדפוס והיו שציפו ממנו ליותר. אך אני, בעודי מודע למניפולציות של סבתו, מצאתי עצמי מזיל דמעות ואף הסתובבתי עם הספר תוך ביצוע מטלות שונות בבית, לא יכולתי להניחו מהיד, פשוטו כמשמעו.
סבתו מספר את סיפוריו של פרקש, ניצול שואה שאיבד את משפחתו. הסיפורים מזעזעים ואופן הבנייתם - מהקל אל הכבד, מזכיר ספר לבני הנעורים. הסיפור ממריא, מדרמה לדרמה, ולאחריה עוד אחת ולאחר מכן עוד, והכל בסדר עולה. לבטח הייתי מניח את הספר מידיי לולא הייתי משוכנע שחיים סבתו, למרות היותו בן חמישים ושש, היה ונשאר, לפחות במובנים מסוימים, נער.
סבתו "לא מבין" - ובכך מעורר אצל הקורא את הרצון להסביר, מאוחר יותר הוא "מבין", והקורא בא על סיפוקו, אבל שוב הוא "לא מבין" ושוב מתעורר אותו הרגש הפעם כשהוא מהול בתקווה, אולי מאוחר יותר יבין הנער את שלא הבין. סבתו מצליח לשכנע את הקורא שלא רק עליו פועלות
כאמור, סבתו אינו ילד. ההפך - מדובר ברב מכובד ונשוא פנים. היחס שלו אל עצמו מושפע כנראה מיחס הסביבה המופנה כלפיו. אם בסביבה החופשית נאיביות היא תכונה ילדותית שהמתבגר משיל אותה ממנו בהדרגתיות, בחברה הדתית נאיביות הינה תמימות, אותה מידה שיעקב אבינו התהדר בה ושיש לאמץ אותה לצורך עבודת השם. לא יעלה על הדעת לקרוא את ספרו של סבתו מבלי להתייחס לסביבה שיצרה אותו, והסביבה שיצרה אותו - אוהדת אותו. עובדה היא שספרו מטפס אט אט ובקצב מבטיח לראש רשימת רבי המכר.
אולי בזכות התורה שלמד ולימד, ואולי בזכות החינוך שקיבל, הצליח סבתו לשמור על תמימותו של ילד ובכך טמון קסמו. מי שישכיל להבין זאת וללכת שבי אחר הסיפור המרגש ייהנה מהספר. מי שיחפש בו בשלות של אדם בוגר, המכבד את הרע והעצוב כפי שהוא מכבד את הטוב והשמח, ימצא את הספר אופטימי מדי, נאיבי מדי, ולפיכך לא מציאותי - ואולי אפילו לא ראוי לדפוס.
בשנת 1977 ייסד חיים סבתו את ישיבת "ברכת משה" ובה הוא גם מלמד, זה כשלושים שנה, צעירים בין גילאי שמונה עשרה לעשרים ושש. ספרו האחרון מבוסס על סיפור חייו, "הכל בו אמיתי פרט לקישוטים אומנותיים" הוא מספר.
עד כה כתב שמונה ספרים, מתוכם ארבעה ספרי פרוזה. ספרו "תיאום כוונות", גם הוא סיפור אמיתי המבוסס על חוויית השכול שחווה סבתו במלחמת יום הכיפורים, זכה בשנת 2000 בפרס ספיר.
סבתו מדבר בלחש, כאחוז שרעפים. כפי ששיערתי, הוא אינו לוקח בחשבון נקודות מבט אירוניות. הוא בשלו.
"הספר נולד מתוך זיכרון בן חמישים שנה שהתפרץ. אני לא יושב ליד השולחן במטרה לכתוב סיפור, כל מיני מראות שאני רואה לא נותנים לי מנוח ויום אחד פורצים כמעט בכוח, בכפייה. כשאני מתחיל את הסיפור אני לא יודע לאן יתגלגל, מה אכתוב ומה לא אכתוב".
"יש מידה מסוימת של נאיביות באופן שבו אתה רואה את העולם" אני אומר וקולו מתקשח כמו התנער מעפעפי השחר והבין שעליו לצאת לשדה הקרב. הוא מגחך ואומר "מי שיודע ומכיר את פירושי רבותינו האחרונים על הלימוד יודע שחריפות לא יכולה להיחשב נאיביות. יש ילדותיות וישנה נקודת המבט של הילד. ישנה תמימות טהורה, לא תמימות נאיבית".
וכמו כדי להוכיח לי שהוא הבין את דבריי, הוא מוסיף: "לאנשים שרגילים לרעש גדול ולהמולה קשה להבחין שיש טהרה וישנו טוב, כמו שיש רע מוחלט ישנו טוב מוחלט. כשאבא שלי הגיע לישראל ושמע ילד מדבר עברית, הוא ביקש ממנו לחזור על דבריו, סתם כך באמצע הרחוב, הוא אהב לשמוע את השפה. זו לא נאיביות, זו תמימות טהורה. מישהי כתבה בעיתון תל-אביב (מיה סלע - ש.ק.) שלא יכול להיות שבמצרים דיברו עברית יפה, היא לא יודעת שבמצרים דברו עברית יותר יפה מזו שאני כותב".
מתי התמוטטת?
"מעולם לא".
מעולם לא היית נתון בייאוש?
"צער כן, כאב כן, אלו רגשות שלא משתקים, לא צריך לכבות אותם. אבל ייאוש - לעולם לא".
סבתו הוא רב גדול, בכל זאת אני מתקשה להאמין לו ושואל במעט בושה, בצעירותך לא קרה שהתאהבת במישהי שהתעלמה ממך?
"בנושאים האלה שבינו לבינה, אני לא עוסק. לעולם לא התייאשתי, יש גם אנשים כאלה".
אפשר לחיות חמישים שנה מבלי להתייאש גם ככופר או שזה קשור לאמונה באלוהים?
"אני לא יודע, אצלי זו האמונה ואני לא מכיר משהו אחר, יש אנשים שאולי שואבים את מקור הכוח שלהם ממקום אחר, אני כמובן יודע שמקור הכוח הוא אלוקי, אבל יש אחרים שלא סבורים כך והם חושבים שמקור הכוח שלהם הוא אחר".
שוחחת פעם עם מישהו שרצה להתאבד?
"אני מזכיר לך שאני מחנך צעירים כבר שלושים שנה."
אז מה אתה יכול לומר לו, אם אתה לא יודע כלום על ייאוש?
"אני יודע מהספרים ומהניסיון, שייקספיר שרטט במדויק דמויות והוא לא חווה את כל מה שחוו כולם. אני לומד הרבה, אני יודע מהו דיכאון".
לא מייאש אותך, לאחר שאתה כותב ספר, לראות ביקורות רעות? שמישהו כותב שהוא לא ראוי לדפוס?
"מעולם לא חשבתי שאני סופר גדול ושהספרות שלי היא ספרות גדולה, יש הרבה פגמים בספרים שלי, וגם בי. כשישנה ביקורת שלילית צריך ללמוד ממנה. ב'מסילת ישרים' נכתב שמי שלא יודע לקבל ביקורת לעולם לא יתקדם. כשמישהי מנסה להכפיש על גבי ציבור שלם, זה אחרת. אם היא לא מבינה את המדרשים ולועגת לי זה משהו אחר. כל העולם שלי הוא התורה והמדרשים, זה מה שאני עושה כל היום ועל זה אני כותב".
שאלה הלכתית: לכתוב ולקרוא את הספר שלך זה לא ביטול תורה?
"לא אומר לך שזה לא מדאיג אותי, אולי בגלל שזה מדאיג אותי אני כותב רק את הדברים החשובים והטובים. מי שהשאלה העומדת לפניו היא לקרוא רמב"ם או לקרוא אותי, בוודאי שעדיף שיקרא רמב"ם. התורה יקרה היא מפנינים".
אם בכיתתך יישב תלמיד לא מרוכז, כשתנסה לברר במה הוא עסוק ומדוע הוא לא מקשיב הוא ישיב: אני עסוק בפרקש, הגיבור המיוסר מספרך האחרון, מה תרגיש?
"אדם צריך להיות מרוכז במה שהוא עושה ואני מלמד את התלמידים להיות מרוכזים. תלמיד שלא מרוכז בגלל מחשבות על ספרות, מצבו טוב, בדרך כלל תלמידים חושבים על בנות".
בואי הרוח / חיים סבתו – ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג 162 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
