מחול האוהבים
חדוות המחול, מסתבר עוברת בתורשה: את בית הספר ללימודי הריקוד "מחולה" הקימו בני הזוג שוקי ושלומי הופמן. כיום מנהל אותו בנם שפגש במקום גם את אישתו. בין לבין מתמודדים מורי בית הספר עם הדרישה ההולכת וגברה לריקוד בעידן תוכניות הריאליטי ("לא קל להצליח בטלוויזיה") ומספרים איך הם מסייעים למתמודדי "נולד לרקוד", שרבים מהם החלו את דרכם בבית הספר
"שלומי ניגן באקורדיון, ואני הרקדתי את חניכי תנועות הנוער בעיר", נזכרת שוקי. "כשסיימנו את שירותנו הצבאי התחתנו והתחלנו לעבוד יחד בעירייה, אני כאחראית לתחום המחול בעיר, ושלומי כמנהל בית המוזיקה והתזמורת העירונית. במקביל ניהלנו יחד את להקת המחול 'הורה ירושלים'. מהתחלה היתה חלוקת תפקידים ברורה: הוא היה המנהל האדמיניסטרטיבי ואני המנהלת האמנותית".
העבודה המשותפת נשאה פרי. שוקי קיבלה את תואר העובדת המצטיינת מטדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, והלהקה גרפה פרסים רבים ובהם מדליית ארד ב"דיז'ון"-תחרות מחול עם בינלאומית שבה מתמודדות כ-40 מדינות.
כעבור שנתיים החליטו בני הזוג לפרוש מעבודתם ולהגשים את חזונם-הקמת בית ספר למחול. בשנות הפעילות הראשונות לימדו ב"מחולה" את כל סוגי המחול: סטפס, סלסה, ריקודי בטן, בלט קלאסי, מחול מודרני, ריקודי עמים, ריקודי שנות ה-60 ועוד. עם השנים גם הוקמו להקות ייצוגיות, שכדי להתקבל אליהן נדרשים הרקדנים לעבור אודישנים מפרכים, ושחבריהן מופיעים באירועים מיוחדים ובבמות מקצועיות בארץ ובעולם.
"המטרה היתה להקים בית ספר שיספק תחת קורת גג אחת תנאים מקצועיים לרקדנים המקומיים, כגון רצפות פרקט, מראות, תאורת במה וחדרי הלבשה, בדומה לבתי ספר לריקוד בחו"ל", מספר בנם יניב, המנהל כיום את המקום. בהמשך נפתחו שלוחות נוספות בירושלים ובתל אביב.
יניב הצטרף בגיל 18 לבית הספר כרקדן, והכיר בשיעורי המחול את דורית, שלימים היתה לאשתו ולמורה בבית הספר. שניהם היו חברים בלהקות הייצוגיות והתאמנו תחת עינה הפוקחת של שוקי, אמו של יניב. "מרגע שהם התחתנו העבודה יחד נעשתה מסובכת יותר", צוחקת שוקי. "עבר זמן עד שהבנתי שמשפחה חשובה יותר מהדעה המקצועית שלי כמורה. כיום אם יש לי הערות מקצועיות אליה, אני מעדיפה לומר אותן בעדינות ובהמון מחשבה, כדי לא לפגוע. קל לי יותר להעיר ליניב, כי אמא הוא לא יכול להחליף".
גם יניב מציין שהעבודה בסיר הלחץ המשפחתי מקשה את ההתמקדות בריקוד. "אכן לא קל לעבוד יחד", הוא מספר, "מדובר במרקם יחסים עדין ובתחום שמשלב המון אגו, שאפתנות ותחרות. במהלך השנים אמא שלי פינתה לנו את המקום, והיום דורית ואני מנהלים את הלהקות הייצוגיות".
גם שתי הבנות הצעירות במשפחה, אחיותיו של יניב, יעל (26) ונועה (15), הצטרפו לבית הספר המשפחתי כרקדניות. יעל היא בוגרת תואר ראשון במחול בסמינר הקיבוצים, מלמדת כיום ריקוד במחולה, ולומדת ריקוד אצל אחיה בלהקה הייצוגית. נועה היא תלמידה של דורית גיסתה, ובמקביל לומדת באקדמיה למחול ולמוזיקה בירושלים.
בית הספר התנהל במשך שנים הרחק מאור הזרקורים, עד שהתחילו תוכניות המציאות המשלבות ריקודים לעלות על המרקע. "גריז", " נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים" העלו משמעותית את הביקוש למוסד שבו אפשר להשתפשף ברזי הריקוד. במהלך שלוש העונות של "נולד לרקוד", לדוגמה, התגייסה משפחת הופמן לדורותיה לסייע למתמודדים רבים, ובהם אלמוג בן חורין, שושו בן גיאת, לירן דסקל, מתן זכריה, שי פרטוש ואחרים.
"אם מישהו מהתלמידים שלי
גם המתמודדים מספרים על בית הספר שאימץ אותם בחום. "כשב'מחולה' שמעו שאני הולך לאודישנים לתוכנית, הם סייעו לי בכוריאוגרפיה, איפשרו לי להתאמן חופשי בסטודיו, ונתנו לי המון עצות, ובעיקר הכינו אותי לא להיפגע אם לא אתקבל", אומר אור דנון, בן 19. דנון החל לרקוד בכיתה ו' בלהקת "הורה ירושלים. לאחר שלא עבר במשך שנתיים רצופות את האודישנים ל"נולד לרקוד", החל ללמוד ב"מחולה", והשנה התקבל לנבחרת התוכנית.
"מלבד הטכניקה למדתי ב'מחולה' בעיקר להיות בטוח בעצמי", הוא אומר. "אתה צריך לעבור תהליך עד שאתה מוכן ובשל להגיע לתוכנית. ניגשתי לאודישנים של העונה הראשונה והשנייה, אבל הייתי צעיר מדי. היום אני נותן את כל כולי על הבמה. זו עבודה קשה מאוד, ובכל יום אני מתאמן לפחות שבע שעות".
גם הראל קיי, בן 27 ולשעבר תלמיד ב"מחולה", ניסה להתקבל בעונה הקודמת לתוכנית ונדחה. "באתי בתחושה שאני יכול לעשות הכל ושום דבר לא יכול לפגוע בי, וכשלא התקבלתי זה פגע קצת בביטחון העצמי שלי", הוא מספר. "זו היתה פעם ראשונה שקיבלתי תשובה שלילית. בטלוויזיה הראו השנה שוב ושוב את האודישן שלי מהעונה הקודמת, ושאלו אם באתי להיבחן בשנית כחוויה מתקנת. אלא שהפעם ניגשתי לאודישנים בשביל הכיף. באתי הכי חשוף שאפשר, ואמרתי שאשלים עם כל תשובה שאקבל".
צביקה היזיקיאס, בן 25, אף הוא ממתמודדי העונה הנוכחית של "נולד לרקוד", התקבל בכיתה ח' ל"מחולה" ורקד במסגרת בית הספר עד גיל 21. " בשבילי 'מחולה' הוא כמו בית", הוא מספר.
"כשלמדתי שם תמיד היה לי עם מי להתייעץ, ולא פעם קיבלתי מהם סיוע כספי כשהתקשיתי לממן טיסות להופעות בחו"ל. ב'מחולה' למדתי איך להיות רקדן, איך לחשוב, לעמוד בלוח זמנים ולעולם לא להפסיק לרקוד. כל ההתבגרות שלי התרחשה בבית הספר הזה, כולל החברים והמשברים. בעיקר סייע לי המורה למחול אורן מנצורה, שלימד אותי המון. לא קל להיות רקדן. צריך לוותר על חיי חברה, על בילויים ולהיות בעל משמעת מטורפת. כשאני חוזר מתוכנית כואב לי כל הגב. בריקוד אין דרך ביניים-או שנותנים את כל הלב והנשמה, או שצריך לוותר על זה בכלל", אומר צביקה היזיקיאס המתמודד בעונה השלישית של התוכנית "נולד לרקוד".
גם שי פרטוש, בוגר העונה הראשונה של התוכנית ולשעבר תלמיד "מחולה", מסכים שהזכייה במקום הראשון אינה העיקר בתוכנית אלא החוויה עצמה. "בזכות העזרה של יניב ודורית הופמן הצלחתי להגיע לגמר של העונה הראשונה", הוא משחזר. "הם עזרו לי בכוריאוגרפיה של הסולואים, ובכל אותה תקופה ישנתי אצלם בתל אביב, כי התקשיתי לחזור בכל יום לירושלים. הם היו הבית שלי".
לא רק תלמידי "מחולה" נעזרים בבית הספר, גם המורים. מיה מכלל, בת 24, למדה בצעירותה ב"מחולה" ובאקדמיה למחול בירושלים, אבל נשרה בשל הלחץ. לאחר שנתיים בארצות הברית, לימודים לתואר ראשון באקדמיה הגבוהה למוזיקה ומחול בירושלים וקבלת תעודת הוראה, היא החלה לרקוד בלהקת "קולבן דאנס" ובמקביל חזרה ל"מחולה", הפעם כמורה. "חזרתי ללמד דווקא שם בגלל התחושה הביתית", היא מספרת. "כל הצוות שם תומך נורא בהחלטה שלי להתמודד בתוכנית, והם אפילו דאגו למורה מחליפה קבועה בכל השיעורים שאני מחמיצה".
בסופו של דבר, אומרים המתמודדים כולם, הריקוד חשוב יותר מההבלחה הטלוויזיונית. "אני יודעת שברגע שהתוכנית תיגמר אני אשוב לריקוד ולחיים הרגילים שלי, אבל בינתיים אני מנסה לשאוף גבוה", מספרת מכלל. "אחרי הכל, זו תוכנית ריאליטי ובאחד הימים היא תסתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
