ארץ אוכלת יוצריה
הראיון של יוסף סידר ב"מי שמדבר" המחיש עד כמה בוערת שנאת החינם בעצמותינו. עדי סגל ראה איך במאי וסרט כה מצליחים רק מתרחקים מהקונצנזוס הישראלי. איך יורדים מההר?
הראיון של אילנה דיין אמש היה כל מה שאנשים רוצים לשמוע: ליוסף סידר יש רצון להביע רעיונות בסרטיו, יוסף סידר לא עשה מילואים פעם, יוסף סידר מרגיש כמו יוסף חולם החלומות שנזרק לבור. והנה אחיו של יוסף בעל כותונת הפסים, הבאים לידי ביטוי בהמונים הצופים בערוץ 2, יושבים להם מדושנים מעונג. המילה הזאת שהם כל כך אוהבים מסתובבת להם בראש, מטיילת להם על היד, מוצאת דרכה למקלדת ומופיעה במלוא כיעורה "מ-ש-ת-מ-ט". הגענו לרגע השיא. "שמאלן נולד".
ברוך הבא מר סידר לעידן הפוסט אייזנברגי. עזוב את העובדה ששירתת בצנחנים, שנתת מעצמך ליצירה המקומית, שהבטחת מקום כבוד לישראל באוסקר, שיצרת אולי את הסרט ששימר הכי טוב את הסטטוס קוו בישראל, כל זה לא חשוב ברגע זה. מעתה הכיפה שעל ראשך היא סימן מטרה. תוצר של עידן של המונים מוסתים. כדברי ההיפסטרים - המשתמט זה הערבי החדש.
אילנה פתחה אמש את הראיון התוקפני\חברמני שלה בשאלה אם סידר רוצה שיאהבו אותו למרות האמירות בסרטיו, וסידר השיב ב"כן". ולכאורה, כך אמור להיות. הרי סידר הוא כביכול דמות השואפת לקונצנזוס. הוא איננו קיצוני בדעותיו לאף כיוון, הוא חובש כיפה, אך חי בלב החילוניות, הוא גם ראה קרב וגם ראה כלא צבאי, הוא יצר סרט שמפרגן לחיילינו בלי להראות פלשתינים או הומואים (מצרכי חובה כדי לעשות סרט ישראלי בשנים האחרונות), והוא לא חלק מתרבות הסלבס הביצתית שלנו.
יוסף סידר, אושרי כהן, בופור
רענן כהן
"לא, אתה משתמט!"
אבל כשאתה כל כך הרבה דברים, אתה לא בהכרח פונה להרבה אנשים. במדינתו, אתה רק משיג לעצמך יותר שונאים. כך, "בופור" נתפס בציבור הרחב כסרט אנטי ישראלי, רק בשל השתמטות שחקניו, סידר נתפס כגורם עוין, שמכפיש את שמנו (על ידי זכייה בפרסים, נבל שכמותו), פסילתו של "ביקור התזמורת" נעשתה בגלל שטינקרים מטעמו, והפרסים? מי בכלל שם על פרס גרמני? סתם נתנו את זה מרגשות אשם.
משהו נדפק בדרך להפיכתו של סידר לסמל קונצנזוס. משהו באווירת המקרתיזם הנישא באוויר. אווירה שבה כל חצי כתבה שבה נאמרת חצי ביקורת על צה"ל מובילה אנשים לפולמוס ניחושים "מי הוא המשתמט". אנשים חיים בפרנויה מפני המשתמטים, מפחדים שכל שנייה הם ימצצו את דמם וירוששו
הייתי רוצה להאמין שסידר הוא האחרון בשושלת ארוכה של מפורסמים שזכו לעליהום בשנה האחרונה. הייתי רוצה לקוות שהגענו לנקודת השפל, ובקרוב נפסיק עם ההתלהבות שלנו לשנאה מלוכדת. אך יש לי תחושה שהראיון אמש היה רק עוד נקודת מעבר במסענו אל עבר הפחד. גם כשנעבור את תחנת המשתמטים, נמצא לנו כבר קבוצה חדשה לשנוא. ככה אנחנו אוהבים. עלינו על בופור שנאת החינם שלנו. עכשיו השאלה איך יורדים מההר.
נא להמתין לטעינת התגובות
