"כוונות טובות": אפשר להגיע להבנה
אסף שניידר בעד הסדרה החדשה של רשת, אבל חושב שהיא צריכה להוכיח את עצמה כדי לא להפוך לקלישאה שמאלנית ששמחה שהצליחה לשים פלסטינים בפריים טיים של ערוץ 2
כך זה נראה מהצד לצופה, שבתקופה האחרונה, למשל, נאלץ לחלק את זמנו בין ארבע-חמש תוכניות בישול לשש-שבע סדרות על זוגיות מתפוררת. לא מזמן הבליחה והפתיעה באומץ שלה "עבודה ערבית" של סייד קשוע. היא הפתיעה, היא זכתה לביקורות אוהדות, היא גרפה רייטינג סביר פלוס. אז הנה, עוד סדרת "אללה יוסתור, ערבית בפריים טיים" נוחתת באמצע הבטן הרכה של ערוץ 2.
בסדר , אני מבין שהכל מקרי. ושעל סדרות טלוויזיה עובדים המון זמן, וזה לא שמישהו ב"רשת" ראה את "עבודה ערבית" של "קשת" וביקש, מעכשיו לעכשיו, שיפיקו לו שיבוט שלה. ובכל זאת, מבחינת הצופה יש כאן סימן שאלה מחשיד, וחשש מפני השתלטות של חומוס, דבקה ואווירת נאכבה על האג'נדה הערוץ שתיימית המקודשת שלנו.
אבל בעוד ש"עבודה ערבית" תקפה את היחסים הטעונים בין ערבים ישראלים ליהודים בהומור, כולל הומור עצמי וביקורת על החברה הערבית, "כוונות טובות" ממהרת לטפס כמה מדרגות מעלה. לא ערבים ישראלים, אלא פלסטינים. לא דיאלוגים בערבית בפריים טיים של ערוץ 2, אלא דגלי פלסטין מתנופפים בגאון, וקלגסים ישראלים שמשחררים צרורות באמצע הסמטאות האומללות של רמאללה.
זה צעד אמיץ וראוי להערכה. זה גם צעד שעלול לגרור סדרה לכיוונים כבדים, מתייפייפים ומלאי חשיבות עצמית. כאן נעשה ב"כוונות טובות" מעשה מחוכם למדי: העלילה משתמשת בעדינות בהומור עצמי, ואפילו מתייחסת בציניות לתופעת הטרנדים שעליה דיברתי קודם.
כך, כאשר מועלת ההצעה להפיק תוכנית בישול בהשתתפות פלסטינים וישראלים, פוסל החלקלק מהערוץ המסחרי את הרעיון: יש כבר מיליון תוכניות כאלה, ובכלל מי ירצה לראות ערבים על המסך. כשיוזמת הרעיון מדברת על בישול "כאפשרות לגשר", קשה שלא להיזכר ב"שיר כאב" הציני של מאיר אריאל. בהמשך, כאשר מועלת האפשרות למקד את התוכנית לשפיות אטרקטיביות במקום שפים, הוא מתרצה לפתע, אבל מזהיר: "בלי פוליטיקה".
יש לשער שתהליך דומה עבר על "כוונות טובות" עצמה. צפייה בפרק הראשון יוצרת רושם שהיוצרים ניסו לירות לכל הכיוונים, ולתפוס את המרובה (לא מן הנמנע שגם זכייה בפסטיבל יוקרתי, או מכירה לערוצים זרים, עמדה לנגד עיניהם) ולכן התוצאה, לעתים, עמוסה
לא מספיק שמעמיסים על כתפינו כצופים את כובד משקלו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אז צריך להוסיף גם דיאלוגים באיטלקית אצל המשפחה הפלסטינית? או להוסיף עלילות משנה ודמויות מדכאות כמו אשתו של החלקלק מהערוץ המסחרי, שסובלת מדיכאון שלאחר לידה?
והכי מעצבן, שהסתעפויות כאלה בעלילה תמיד מוטחות לחלל האוויר בכזאת מסתוריות שרירותית, שאתה נאלץ להשתופף בכורסתך במבוכה ולהכיר בחוסר האינטליגנציה הרגשית-אמנותית שלך: שקוף שהדיכאון שלאחר לידה מסמל משהו, כמו גם הצב שאוספת הילדה הפלסטינית לביתה, אבל מה לעזאזל? את היחס הישראלי לבעיית הכיבוש שהולידו? את הפלסטינים הכלואים בתוך ביתם כמו צב? זה לא יכול להיות ילדותי ומגושם עד כדי כך.
בקיצור, ל"כוונות טובות" צפויה דרך מסובכת יותר מזו שעשתה "עבודה ערבית" המבודחת, המהלכת בזהירות על נתיב החומוס והקפה והחבר'ה מהמוסך. ייתכן שעל לא עוול בכפה היא תישפט ככבדה מדי, שמלאנית-ישר-פנים מדי, נשית מדי.
כוונות טובות, ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
