פרק מתוך המינגוויי וגשם הציפורים המתות – ספרו של בוריס זיידמן
ספרו של בוריס זיידמן הוא בין המועמדים לפרס מפעל הפיס לספרות על שם פנחס ספיר
בנימוקי חבר השופטים נכתב כי "מזווית ראייה של ילד, המשולבת עם תובנת האדם הבוגר החוזר למקום שממנו היגר, מתוארות סיטואציות החושפות את האבסורד שבשתי החברות: הקומוניסטית והישראלית. יכולתו של הסופר לספר את סיפור העקירה, להיכנס לעולם הילד שבו מעורבים המציאות והדמיון, החיים הממשיים והספרות, מעוררת עניין והתפעלות וראויה לשבח."
וכך מתחיל הספר
למרות שלא היה איש בקרבתו, לחץ טל משום-מה על מקש "השתק רמקול" והצמיד את הפלסטיק לאוזן – תנועה אינסטינקטיבית כשהוא שומע רוסית, כמו איזה סוד אפל מעברו השחור. שלא ישמעו. גם אם זו אמא ששואלת למה לא התקשר כבר שבוע והאם הוא קופץ לאכול בשישי בערב כי אבא הכין בורשט עם שמנת, וכרגיל, בכמות שיכולה להאכיל את כל לנינגרד בזמן הבְּלוֹקאדה הגרמנית.
הוא חיכה בסבלנות לסיום שרשרת התארים של האיש ושל הארגון שהוא מייצג ושתק. זו בטח טעות. מה לו ולהתנדבות לחינוך יהודי? בשביל זה יש את נשות ויצ"ו. חטפת גם חינוך יהודי, גם התנדבות – אחד-פלוס-אחד-חינם. הוא שימן בחופזה את הרוסית החלודה שלו תוך כדי הקשבה לָאלכס התורן שעכשיו הציג את עצמו מעבר לקו: "אגב, לא הצגתי את עצמי. אלכס גור-אל."
ככה זה, הם כולם אלכסים – סאשות לשעבר. אבל מה זה ה"גור-אל" הזה? בטח איזה גורלסקי, או גורלובסקי. לכל היותר גורליצקי. אלכס גור-אל, אלק... לא סובל שמות מעוברתים בכוח, שמתאמצים ומזיעים, משאירים את הרוסיות של בעליהם במבושיה החשופים.
ואיך יוכל הוא, טל שני, לעזור להם בנושא החינוך היהודי?
הגור-אל שבטלפון ביקש שיצטרף לאיזה "יריד תרבות ישראל" – ככה הם קוראים לזה בארגון – שייערך באוקראינה, וייתן – יחד עם עוד אנשי תרבות ואמנות דוברי שפתנו – סדרת הרצאות על רומן הביכורים שלו שראה אור, לגאוותם הרבה, בעברית. כן, כן, הפנו אותם ישר מהוצאת הספרים, ואפרופו חינוך יהודי, סליחה על ההטרדה בערב שבת... אבל הטיסה בעוד יומיים והם מתקשים למלא את המשבצת הספרותית של האירוע.
"מצטער, טובָריש גור-אל," השיב טל, מפיל על ראשו את ה"טובריש" כמו פטיש חמישה קילו,
"..."
"אם איננו טועים זוהי עיר הולדתך," הוסיף, "וכמו שהצהרת בריאיון למוסף הספרותי של 'תרבותאביב', עוד לא היתה לך הזדמנות לבקר שם מאז..."
יודעים עליו הכול, הקרציות, משחקים אותה "מוסד" לעניים. תכף יספרו לו מה מספר החזייה של הזיון האחרון שלו ומה צבע ה...
"טיסה ומלון עלינו," קטע האלכס את מחשבותיו. "אתה" – וכאן עבר לטון האינטימי-דיסקרטי של סוכני חרש בסרטים סובייטיים ישנים – "רק תעמוד שעתיים ביום מול טינאייג'רים פעורי פה ותטגן להם את ההורמונים בסיפורים על המולדת ההיסטורית שטופת השמש שמחכה להם בזרועות פתוחות וחסונות מעבר לים השחור. ואף מילה על החודש-מחסומים בקרני, בבקשה. 'צבא הגנה לישראל' כבר לא עושה להם את זה. ישר שואלים אותך על אופציות של אינטל וארבע-על-ארבע בלי מכס... את המחסומים הם כבר יכירו לבד, אם רק נצליח להדהיר אותם לכאן בעקבות הפרופגנדה שלך."
עכשיו, אחרי שמצא את עצמו במטוס בדרך לשם, ניסה להתנתק מכל שבוע-ההתנדבות-יהדות הזה שמחכה לו ולדמיין את הפגישה. את הפגישה עם טוליק. (למעשה רק בגלל הפגישה הזו סחט מעצמו את ה"דא" לאלכס, שעוד הוסיף ואמר שלא היה להם "גרם של ספק שמר שני יענה בחיוב" לבקשתם הצנועה.) כבר שנים הוא הוזה אותה ועכשיו תחושת ה"הנה" מציפה אותו, מתמקמת בבטחה באזור הגרגרת כמו ליחה אחרי שפעת, חוסמת את הקנה ומקשה על הנשימה.
יותר מעשרים שנה לא ראה אותו, את טוליק. טולקה, טולינקה. היום בטח כבר אנטולי. מעניין איך היו משדרגים לו את השם, אם היה מגיע אז, יחד עם טל, בימי כור ההיתוך. ל"נתן", כמו שעוללו לשרנסקי, שמאסיר ציון גיבור ישראל הפך לגמד מגמגם עם כובע ב' דבוק דרך קבע לפדחת? ואולי ל"נתנאל", כמו הגור-אל הסוכנותי ההוא?
ואולי טולקה הקטן היה מתעקש, כמו החבר שלו בוריס, שהגיח בשלהי הסוונטיז וסירב לכל ה"ברוכים" וה"ברקים" שניסו להדביק לו ונשאר בוריס כבר עשרים שנה ואומר שהוא שם כזה גדול על כל הרוסופוביה שחוגגת כאן. אבל מה זה חשוב עכשיו? בשבילו, בשביל טל, הוא תמיד יישאר טוליק, טולקה הקטן.
הוא עדיין אוצר במוחו את משיכות האף שלו (תחליף חסר אונים לבכי שעומד לפרוץ, אבל גברים לא בוכים, טולקה! זכור!), כשעמד שם בקצה הרחוב ונופף לעבר ה"מוסקוביץ'" העמוסה מזוודות, כפפת צמר יתומה מיטלטלת על זרועו, קשורה-מאובטחת לשרוול מעילו. טל הביט בו בעד השמשה האחורית הקפואה, זרועו משמשת כמגב, משרטטת קשת רחבה, פותחת חלון בצורת חצי עיגול על פני הכיסוי החלבי האטום.
אז, באותו רגע רטוב וקר, ריכז את כל כוחותיו למטרה אחת בלבד: לזכור, לצרוב את גלוית החורף הזו, שכולה פרידות, במוחו. כאילו החליק קלטת וידיאו ריקה אל תוך קופסת הזיכרון, לחץ "הקלט" ולא שחרר עד היום. הסליל המגנטי כבר מזמן הגיע אל קצו, אבל מתג ההקלטה עדיין לחוץ והגלגלים מסתובבים על ריק.
כפתיח, הקליט טל את רחוב זלינסקי המרופד לכל אורכו בשטיחי שלכת מרשרשים, בצבע ג'ינג'י-בוער, כמו באיזו סצינה אילמת של טריפו. (זלינסקי, מי זה היה בכלל? צריך יהיה לשאול את אמא, אבל בשוּשוּ, במטבח, שאבא לא ייעלב שלא שאל אותו. ואחרי זה אותו טריק עם אבא, שהיא לא תשמע ותיעלב בתורה, כי אם הוא בודק אותה אז למה שאל אותה מלכתחילה, שירוץ ישר ל"פרופסור"...)
אחר כך הקליט את הפרידה מדמותו של טוליק, כי מטוליק עצמו, בשר ודם, שהיה אז עור-ועצמות בן עשר, הרי כבר נפרד בלחיצת יד גברית-מזויפת, ולחיבוק עם הבן זונה הקטן הזה, שבושש לבוא אז, הוא מחכה עד היום. לכן צילם בעיקר את הילד-כתם ההולך ונמוג בקצה הרחוב על רקע הבניין האפור. אותו בניין רכבת אפור בו התגוררו שניהם מיום שהביאו אותם הביתה, עטופים כמו "חבילה עוברת" מבית היולדות "פרחי אוקטובר".
כשהפך טוליק לטיפה הזולגת על פני השמשה משום-מה כלפי מעלה, הסב טל את ראשו קדימה והמשיך להיפרד ולהקליט. הוא הקליט את כל הדרך לתחנת צנטרלנאיה, ממנה תצא הרכבת לשם. כלומר לא ממש לשם, כי לשם אין לא רכבת ולא טיסה, אלא לכיוון אוקראינה, אל נקודת מעבר הגבול ששמה כמו נלקח מסרט מצויר: "טראנס-פונקט צ'ופ" (על שם העיירה המיקרוסקופית הסמוכה).
טל התכווץ במקום מושבו והדביק את אפו אל שמשת החלון. הוא ניסה להתרכז בקליפ ההנצחה הזה שרץ לו בראש, אבל עוצמת ההמולה שאפפה אותו הלכה וגברה. אותה המולה שקמה כמה דקות אחרי סיום ההמראה, לא משנה לאן. פריז, אנקרה, ניו דלהי, תמיד אותה סצינה. וגם עכשיו, בדרך לדנייסטרוגרד.
הנוסעים כולם כמו שחקנים מתיאטראות שונים שמשחקים, כמו בתסריט קבוע, את סצינת הפְריז בתחילת כל טיסה. במשך כל דקות הנסיקה הם יושבים מכווצים, אחוזי אימה מעצם ההתנתקות מקרבתה של אמא-אדמה. אבל מרגע שמטפס גוף המטוס לגובה הרצוי, מתפרקד לו שם, פשוט איברים ונרדם על מצע הצמר-גפן, הם מתעוררים. עוד לא כבו נוריות הידוק החגורות וכבר נדמה שניתנה פקודה מאיזה חפ"ק בלתי-נראה: "קדימה הסתער!" ומתחילה מתקפה מסיבית על שני יעדים מבוצרים: הדיילות והשירותים.
הוא כבר ויתר על הסרט השחור-לבן בראשו והתמסר לריאליטי-שואו שסביבו: לזוג הרוסי שתפס את שני המושבים שלידו, לחלוקת האוזניות-שמיכות-כריות, לטופסי ביקורת הדרכונים ובעיקר לצלילי הרוסית שהציפו את החלל. את הרוסית הזו, הישראלית, הוא פשוט תיעב, פיתח אלרגיה למזרחיות שלה, קרא לה "רוסיאתית".
אפשר לחשוב איך הרוסית שלו נשמעת אחרי כל שנות החומוסושי? גם היא בטח מעוברתת לגמרי, ספוגה ב"ואללה" וב"יאללה", ב"נו, איך אומרים" וב"כאילו", שקופצות כברירת מחדל על כל מילה חסרה. והוא עוד מעקם את האף למשמע הרוסים המקומיים, גמל לבנטיני שלא רואה את הדבשת שלו.
מעניין איך הביטוי הזה ברוסית – גמל, דבשת – בטח משהו עם דוב שלא מריח את פרוות האחוריים שלו אחרי שנת החורף. הרי תמיד זה משהו עם חורף, פרווה ודוב. צריך יהיה לשאול את נטשה. היא עוד בשר טרי. אצלה עוד לא נשחק המבטא הסנקט-פטרבורגי. עם ה-O הפועה כמו כבשה וה-R שנשמעת כמו מסור חשמלי ביער אורנים לפני חג המולד.
כמעט כל נוסעי המטוס היו רוסים. והוא לתומו חשב, שניצל מהתענוג להיתקע למשך ארבע שעות בגובה שנים-עשר אלף רגל עם שבט הבָּבָּה-ליוּבּות כשהזמין את הכרטיסים דווקא ב"אל על". ויתר על כרטיסי החצי-חינם על חשבון שולחיו ב"אירופלוט" המפוארת-מרופטת ושילם את ההפרש מכיסו. מסתבר שטעה בגדול: אם תכריז פתאום הדיילת הראשית במיקרופון, "אירנה, מפתח לקופה ראשית! או, בוריס, משלוח לקופה חמש" – חצי מטוס יקפוץ על הרגליים. רפלקס פבלובי נוסח מגה-ג'מבו.
ואכן, כולם כבר הרגישו לגמרי שם. אפילו הדיילת השחומה עם צמת-ירדנה מימי "שוקולד-מנטה-מסטיק" כבר קרטעה ברוסית של באתי-בגיל-חמש מול איזה קשיש כבד גוף ורגזן שהתעקש על כוסית סטולי כבר בתחילת הנסיעה.
"מה זאת אומרת נייט?" רעם הקשיש בלהט מהפכני, מסנוור אותה בטוחנת שמאלית עליונה. "אז בשביל מה שילמתי ארבע מאות דולרים? רק שיהיה כתוב 'אל על' על תחת של מטוס? חבל שהשארתי אבסולוט שלי בדיוטי-פרי," המשיך ורטן. "פעם הבא אני מעלה אותה אתי על אווירון!" (מעניין, חשב טל, אם גם ב"אירופלוט" היה צועק ככה על איזו פוסטמה רוסייה עם בלונד ארי ורצח בעיניים.)
לבסוף נאלץ להסתפק ב"מיץ ענבים אדום של מזרחי-שמִזרחי שבטעות קוראים לו קברנה-סוביניון" כי זה מה שהיה להם בביזנס קלאס, והירדנה המבוהלת החלה לפלס את דרכה אל קדמת המטוס בין כל ה"רוצה מבצעים?" וה"נשק, יש?"
מדהים, איך למטה, בטרמינל, לא הוציא אף אחד מהם מילה ברוסית. לא בבידוק הביטחוני (עם השאלה המטומטמת "וכמה זמן אדוני חי בישראל?" שהרי כל סאשה או מישה היוצא את גבולות ארצנו הקטנטונת אינו אלא אוליגרך סמוי, שזה עתה הלבין הון בהיקף גאידמקי ועתה נמלט על כספו משלטונות החוק), לא בדלפק הצ'ק-אין ואפילו לא בקרבות הדיוטי-פרי.
גם באוטובוס הדו ראשי שהסיע אותם לסולם העלייה, עוד החזיקו פסון והחליפו ביניהם רפליקות קצרות בעִברוסית שקטה. אבל מרגע שדחסו את ישבניהם אל תוך המושבים הצפופים והרמקולים הכריזו על טיסת "אל על" חמש-שתיים-שש, תל אביב-דנייסטרוגרד, נפרמו כל כבלי הבון-טון המקומי והסלון האווירי המעופף כולו נמלא בקולותיהם האמיתיים. מבחינתם הם כבר היו שם, בבית.
המינגוויי וגשם הציפורים המתות, בוריס זיידמן, עם עובד, 221 עמודים
פרק מתוך פסנתר בחורף - ספרה של אילת שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
