ראשי » תרבות » קולנוע

אבדנו, אבוד, אבודים

לא רק האירועים ב"איים אבודים" שרירותיים אלא גם הצגתם. הבימוי, המשחק, המוזיקה - כולם אומרים שמשהו קרה, אבל לא מסבירים למה. רשף לוי, אולי בגלל חוסר הניסיון, נשען על מטאפורות קבועות ושחוקות. זהירות ספוילר

מחויבות, לא פחות חשוב. מחויבות לגיבורים, מחויבות לאמת הפנימית, לגישה האסתטית, ואפילו לנוסטלגיה.

דומה שרשף לוי, בסרטו הראשון כבמאי, מתקשה לעמוד בדרישה הבסיסית הזו, ולא אחת נראה "איים אבודים" כגיבוב חסר פשר של נסיעות בסלאלום, פניות חדות, רוורסים ועצירות פתע.

רצף הדימויים הזה, הלקוח מהווי הנהיגה, אינו מקרי כשמתדיינים על סרטו של לוי. שכן במאי מתחיל זה שב ועושה את השגיאה הקבועה אצל קולנועני ישראל המנסים להתמודד עם הווייתה של משפחה בפירוק-שימוש במטאפורה של המכונית התקועה.

כמו "כנפיים שבורות" וכמו "מדורת השבט", שניהם סרטים שהשתדלו להתעמת עם המצב הטעון של היעדר אב, כך גם "איים אבודים" נפתח ונחתם בדימוי המקרטע הזה, שמקומו האמיתי הוא בגנזכים בהם מאפסנים סימבולים, לצד הברזים המטפטפים וגלי הים המתנפצים-סמלים קולנועיים שכבר מזמן נשחקו.

אך לא על הסמליות המיושנת יש להלין כאן, אלא על הזיגזגים בעלילה, ובעיקר בעמדתו של הבמאי-תסריטאי כלפיה. "איים אבודים" בא לספר על משפחה מכפר סבא, שחיה לה בראשית שנות ה-80 בצל טרגדיות ומהפכים אישיים.

אבי המשפחה משותק כתוצאה מתאונת דרכים, בנו הבכור מבטל אירוסים כדי להינשא למי שאבא אינו סובל, שני בנים אחרים, אחים תאומים, נקלעים למירוץ אחר לבה של אותה נערה, ואחד מהם כושל אל מותו המוקדם. ויש עוד.
 

לוי מקבע את הדרך המפותלת הזו, שאפשר לכנותה כעלילת הסרט, בתוך מסגרת נוסטלגית המוכתבת על ידי פסקול המורכב משירי התקופה, ובאמצעות אביזרים ומלבושים האמורים לאפיין את התקופה של 1980-1982 שבסופה מתחוללת הפלישה הישראלית ללבנון, הגובה מחיר קשה מגיבורי "איים אבודים".

דומה שהכל (או הרוב) שרירותי לגמרי בסרט. לא רק האירועים כפי שהם מתוארים, אלא גם אופני ההצגה שלהם-בימוי, משחק, ליווי מוזיקלי ובעיקר טון האמירה. בין אם זוהי אווירה כמעט טראגית, ובין אם מדובר בכמה שורות קומיות.

התזזית שבה נע הסרט מקוטביות אחת לאחרת מתאימה אולי לסוג של טלנובלה טלוויזיונית, אך לא לסרט האמור להפיק מתוך עצמו מחויבות ויושרה אמנותית - שני מרכיבים הנעדרים מ"איים אבודים".

וחזרה אל המכונית הסימבולית. זו שנתקעת ברגעים קשים, זו שמתפנצ'רת בנסיבות דרמטיות, זו הגורמת לנכותו של האב ובתוך כך לשבירתו של ציר העוצמה המשפחתית. נראה שלוי, אולי משום טירוניותו בבימוי סרטים, מתקשה להינתק מסמליותה הבוטה של המכונית המשומשת, ורק מטאפורה גסה לא פחות - צמחי הקקטוסים המטופחים על ידי אבי המשפחה המשותק - מחליפה

איתה לעתים משמרות בשמירה על הטעם הרע.

הקקטוס, אותו צמח קשוח וקוצני שעמיד בפני תנאים קשים במיוחד, מהווה את האיזון הסימבולי למכונית המקרטעת. הקטטוס כמוהו כמשפחה הישראלית האידיאלית, זו שתשרוד בכל תנאי, זו ש"איים אבודים" משתדל לתאר אותה בצבעים אוהדים. 

חמורה מהסמליות הנוקשה והגסה שבה נתלה הסרט, הינה העמדה שהוא מבטא כפי השירות הצבאי והיציאה אל הקרב. מובן ש"איים אבודים" אינו הסרט הישראלי הראשון שרואה בצבא ובמלחמה את התממשות הגאולה האישית, אך האופן הבוטה שלוי מנתב את הסרט לסיטואציה הטעונה הזו הוא צורם במיוחד.

צורמת לא פחות היא רמת המשחק ב"איים אבודים". רק שמיל בן ארי, המגלם את דמות האב הנטוע בתוך כיסא הגלגלים שלו, מצליח להתרומם מעל הטקסטים הדלים והמצבים המלודרמטיים הרופסים שאליהם הוא מוטל. יתר משתתפי הסרט מועדים לתוך כל מהמורה אפשרית שלוי, כתסריטאי וכבמאי, שוטח לפניהם.

במיוחד אמורים הדברים לגבי מיכאל מושונוב, אושרי כהן ועופר שכטר, הנחשבים כיום כנקניקיות הלוהטות של הקולנוע המקומי, וקשה למצוא לכך הצדקות במרוצת 103 הדקות של "איים אבודים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...