"אני לא יודע לעוף": על מפגש בין משוררים בפסטיבל ירושלים לשירה
המשורר איימן אגבריה פוגש את המשוררת ליאת קפלן בדילה, בערב שמוקדש ליצירתם. אגבריה מתפייט על ההבדל בין ציפור לנמלה ובין דרוויש לזרם העכשווי של השירה הפלסטינית. וגם על האישי והפוליטי

איימן אגבריה מוטי קקיון
ביום חמישי יתקיים מפגש בין המשורר הפלסטיני איימן אגבריה למשוררת ליאת קפלן. אגבריה כותב בערבית, ותרגומים בעברית, אנגלית וגרמנית לשיריו נכללו באנתולוגיות שונות.
איך פגשת את ליאת קפלן?
"אני מכיר את ליאת מהימים בהם עבדתי במתנ"סים והיא עבדה כמנחת קבוצות במת"ן (מפעלי תרבות לנוער). היא הדריכה קבוצות בכתיבה יצירתית ושיתפנו פעולה בהקמת קבוצה של כותבים בערבית. ההיכרות שלנו המשיכה בהליקון, הייתי המשורר הערבי הראשון שהשתתף בסדנאות של הליקון כבר ב-1997.
הייתה קבוצה נהדרת שהשתתפו בה בין היתר המשוררים יקיר בן משה ואלישבע גרינבאום ז"ל. מאז נוצרה ידידות ביני לבין ליאת ואנחנו מתראים לפעמים בפסטיבלי שירה. כשהציעו לנו להשתתף במפגש המשוררים הזה, שמחתי מאוד, כי אני חושב שהשירה שלנו עוסקת בנושאים דומים."
באילו נושאים עוסקת היצירה שלך?
"היצירה שלי עוסקת בנושאים שהם בעיקר אינטימיים. שירה רזה, קטנה, בשונה מהשירה הפלסטינית הקלאסית שהיא ממעוף הציפור, אני לא יודע לעוף. לכתיבה שלי יש היגיון של נמלים. זה, אגב, מאפיין יותר את הכתיבה העכשווית."
אילו עוד משוררים פלסטינים מצייתים להיגיון הנמלים?
"המשוררים באשיר שלאש, רג'א בכריה, צלאח חביב, מרואן מח'ול וגם הסיפורים של עלא חליחל."
איך תאפיין את נקודת המבט הזו, מגובה נמלה?
"אם מחמוד דרוויש, למשל, היה מגדיר את הבדידות כירח שנרדם במיטה ללא סדינים, אני אומר שבדידות זה כשאין מי שיגיש לך מגבת, ואתה נאלץ לצאת מהמקלחת רטוב, ומתחמק מהראי כדי שהשומן שלך לא ינבח עליך."
אתה משרטט מלמטה, רישומים של היומיום.
"כן. על בית, על שולחן האוכל, על מחבואים. יש לי שיר, שעוסק במחבואים. שמתי לב שמשוררים תמיד מחביאים איזה שיר בכיס, כאילו במקרה, למקרה שיבקשו מהם לקרוא. בהתחלה הם מתביישים, אבל תמיד יוציאו פתאום איזה שיר מהארנק או מהכיס של החולצה. אני מחביא את השירים שלי, אגב, בגרביים."
אין שמיים מזהב

חברי קבוצת המשוררים ''כתובת'' יח''צ
"אני אקרא שירים בערבית, בעברית וגם באנגלית."
מה החשיבות הפוליטית של הערב הזה, בעיניך?
"אני לא מוצא שיש לערב הזה השלכה פוליטית. ההשתתפות שלי היא סוג של מחווה לליאת קפלן וגלעד מאירי, שהפעילות המאומצת שלהם במשך השנים נועדה להעשיר את העיסוק בשירה, שהולך ומתדלדל לצערנו."
ובכל זאת, הפרסומים של הערב הזה הציגו את המפגש בינך לבין ליאת כ"רומן ערבי ישראלי".
"לדעתי זו טעות לקשור שירה למאבקים פוליטיים ולאומיים. אני לא מנסה להפריד את השירה מהקונפליקט, אבל ספציפית, המפגש הזה הוא מעבר לסיפור הזה."
מה עם עצם העובדה שאתה הולך לקרוא ערבית באזני קהל ישראלי שמדבר עברית?
"נכון, האישי הוא פוליטי, ולכן אני מקפיד לקרוא בערבית. אבל אני מסתייג מהמקום הפוליטי הצעקני. כשהזמינו אותי לקרוא באיזשהו ערב לרגל 40 שנה לקיבוץ, קראתי בכוונה שירים על אמא שלי, על בית הקפה המקומי באום אל פאחם. השירים האלה הם הכי אנטי-כיבוש, מבלי להגיד את הדברים בצורה מפורשת."
אתה מפחד מסיסמאות.
"אני לא רוצה שישפטו אותי על פי הפלסטיניות שלי, אלא על פי השירה שלי, אם היא טובה או לא טובה. אם אני כותב על החברים שלי באום אל פאחם, שאנחנו לא מאמינים לבעלי בתי קפה ששואלים אותנו מה שלומנו, למשל, זו כתיבה
מאוד פוליטית. אם אני קורא שיר על סינדרל (ולא סינדרלה), שאמא שלו היא עניינית כמו סכין מטבח והיא תמיד אומרת לו בדיבור חתוך, דק, שבאום אל פאחם אין שמיים מיהלומים, אין שמיים מזהב, זה גם שיר מאוד פוליטי."
מטר על מטר, פסטיבל ירושלים לשירה, 17-15 ביולי, בנחלאות, בשוק מחנה יהודה ובמוזיאון יהדות איטליה ברחוב הלל, הכניסה ללא תשלום