ימים הזויים: ראיון עם פרופ' ששון סומך
אני לא מגדיר את עצמי ציוני אבל אני פטריוט ישראלי, אומר פרופ' ששון סומך. עם צאת ספרו האוטוביוגרפי השני, מדבר סומך על החברות עם נגיב מחפוז, האכזבה מהקומוניזם והחשיבות שבתרגום יצירות ערביות. למה לא יחזור לבקר בעיראק? הוא כבר לא בנוי להרפתקאות
"אפילו הייתי למזכיר מדעי באקדמיה ללשון עברית", הוא מתגאה. הוא שימש מרצה בחוג ללשון עברית ונסע לאנגליה כדי ללמוד בלשנות כללית, לקראת הדוקטורט. בעודו מחפש נושא למחקר שלו, קיבל הצעה מאוניברסיטת תל אביב: לעבור לעסוק בספרות ערבית כדי לסייע בייסוד חוג חדש. סומך נענה.
תחומי החיפוש השתנו כמובן, ועד מהרה שקע בתוך כתביו של מי שיהפוך לידידו הקרוב ולחתן פרס נובל. "בעצם מחפוז גרם לי עוול", קובל סומך בחיוך.
למה?
"הוא אמר שאני החוקר הטוב ביותר של כתביו, וזה השניא אותי על חוקריו הערבים. הם כעסו שיהודי נחשב החוקר הכי טוב".
לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים, הרבו סומך ומחפוז להיפגש בקהיר, למרות התנגדות נחרצת של אינטלקטואלים מצרים והבידוד שכפה העולם הערבי על מחפוז, עד שזכה בפרס נובל ב-1988. בין השניים נרקמה ידידות מיוחדת, שהתבססה על הערכה אישית ואקדמית. "מחפוז נהג לומר שהוא הופתע מהעניין שגילו ביצירותיו בישראל, למרות ששתי המדינות היו במצב מלחמה", מספר סומך.
"הוא הבין שמדובר בעניין אמיתי, אקדמי, ספרותי, ולא בניסיון להכיר את האויב או משהו בסגנון. הוא החל להתעניין ביצירות ישראליות, אהב מאוד את ש"י עגנון ונפגש בקהיר עם יוצרים ישראלים נוספים".
סיפור חברותו עם מחפוז מקבל פרק נרחב בספרו החדש של סומך "ימים הזויים" (הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה), ספר המשך ל"בגדאד, אתמול" עטור השבחים מ-2004, שבו תיאר בצורה כה אנושית וכה לא סנטימנטלית את ילדותו והתבגרותו בבגדאד.
"ימים הזויים", שכותרת המשנה שלו היא "קורות חיים 1951-2000", מתחיל במקום שבו נגמר קודמו, בעלייה לארץ של צעיר עיראקי סקרן שכותב שירה, ומפליג אל תוך התערותו בארץ והתפתחות חייו המקצועיים. גם מפגשים משמעותיים נוספים בקריירה של סומך - עם יהודים וערבים - זוכים בספר לפרקים משלהם. "לא רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה, אלא תיעוד של האנשים הגדולים שפגשתי במהלך חיי האקדמיים", הוא מסביר.
עם זאת, לצדם מופיעים גם פרקים אישיים מאוד, מהפעם הראשונה שבחורה התחילה עם סומך הצעיר (ואיך התייעץ עם שבח וייס, לימים פרופסור ויו"ר הכנסת, מה לעשות) והיכרותו עם אלכסנדר פן ועד מותו של אביו והקמת משפחה משלו. בדומה ל"בגדאד, אתמול", גם פה מצורפות תמונות של הנפשות הפועלות, מה שהופך את הטקסט מלא החיות לחי אפילו יותר.
ששון סומך הגיע לארץ לבד, בגיל 17. שלושה חודשים אחר כך הצטרפו אליו הוריו, אחיו ואחותו. "אין לי טראומות מהעלייה", הוא מפתיע. "ודאי שהיה לי קשה לחזות בקשיים של הורי, אבל באופן אישי מה שפיצה על הקשיים שלי אלה שלושת החודשים שבהם הייתי כאן לבד. צעיר, רודף הרפתקאות".
באחד מימיו הראשונים בארץ, למשל, הלך ברגל ממחנה המעבר "שער העלייה" אל ואדי ניסנאס, שם ראה מודעות בערבית של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. "הכרזות האלה ממש הדהימו אותי", הוא כותב. "ידעתי אמנם שבבחירות בארץ משתתפת גם המפלגה הקומוניסטית, שנציגיה כבר היו בכנסת הראשונה, אולם כרזות כאלה, ובערבית, מילאו את לבי שמחה. והלא אני מארץ שלא זו בלבד שמונעת מהשמאל לפעול בגלוי, אלא מדי פעם מביאה לתלייתם, במרכז עיר הבירה, של כמה ממנהיגי המפלגה הזאת, בני עדות שונות, לרבות יהודים".
במהרה הצטרף למפלגה. "כשהגעתי לארץ התעצבתי שהפלסטינים אינם מסופקים מחייהם כאן", הוא מסביר. "למעט מק"י, בכל המפלגות היתה אפליה, אז הצטרפתי למפלגה מתוך אמונה שהיחס לערבים, כאזרחים סוג ב', הוא לא הדרך לפתור את בעייתם".
אתה עדיין קומוניסט?
"לא. ראיתי את פלישת הצבא האדום לפראג וחשתי שתם פרק בחיי. היתה למין האנושי הזדמנות חד פעמית לחסל את הקפיטליזם ולהגיע למשטר צודק, אבל רוסיה הרסה זאת. כשסין ומזרח-אירופה הצטרפו, הרגשנו שהנה הנה, הגיעה גאולת המין האנושי, אבל סטאלין הרס את הכל. אני מאשים אולי גם את לנין. היום אני מבין שאי אפשר להגיע למשטר סוציאליסטי צודק לגמרי, אבל הקפיטליזם הוא רע. מרקס הביא רעיון גדול והביצוע כשל".
כשסומך התוודע למק"י הוא גם התוודע לאמיל חביבי, אז עורך עיתון המפלגה, וגם הכיר את סמי מיכאל, לימים סופר מוערך וגם חבר. כמו מיכאל, גם סומך מגדיר את עצמו "ערבי יהודי". "אני אחרון היהודים-ערבים, הוא מצהיר, "לכן כתבתי את 'בגדאד אתמול', כדי לתעד את חיי הילד הערבי יהודי. אני לא אומר זאת כדי לרמוז שאיני ציוני, זו הגדרה תרבותית של יהודי דובר ערבית שגדל בסביבה מוסלמית. מי שמגדיר עצמו יהודי-ערבי כדי לנגח אחרים אך אינו דובר ערבית וכל חוויותיו הן ריחות של תבשילים, לא נחשב ככזה בעיני. אני אמנם לא מגדיר עצמי ציוני, אם משמעות הדבר היא שכל היהודים צריכים לבוא לכאן, אך אני פטריוט ישראלי".
"אין לי יחס מיוחד לעיראק. יש לי זיכרונות, זו התשתית התודעתית שלי, גדלתי שם. יש לי הרבה ידידים עיראקים, גם מוסלמים. התודעה של העיראקים שאני מכיר ושחיים בגולה היא מאוד חיובית לגבי יהודים. דרך האינטרנט אני גם שומר על קשר עם עיראקים בעיראק, למשל שני מוזיקאים שעלו לארץ ואחרי נפילת סדאם חזרו לשם - סאלח ודאוד אל?כוויתי".
אתה לא רוצה לבקר שם?
"הייתי רוצה, אבל אני כבר לא בנוי להרפתקאות, בקרוב אהיה בן 75. הסכנות שם הן כל כך קשות - הלאומנות הסונית פורחת בעזרת כסף רב שסדאם השאיר להם".
מה יחסך לאמריקאים ולמעורבות שלהם שם?
"סדאם נפל בזכותם וזו ברכה. בסך הכל מה שהם ניסו לעשות הוא לא דבר רע, אך הם לא פעלו נכון. מה שעשו גובל באימפריאליזם. הם הסתבכו שם וסיבכו את חבריהם, הפכו לאדוני הארץ ואינם יודעים איך לצאת מזה, עד כדי כך שאני שומע שיש שם קולות של געגועים לסדאם".
אתה חושב שיש סיכוי לחיות בשלום במזרח התיכון?
"אני לא אדם אופטימי מדי אבל בעניין של מזרח תיכון חדש - אני חייב להיות אופטימי. אני מאמין שהעולם הערבי יבין מתישהו שהמשך העימות ימנע ממנו להתפתח. אני רואה סימנים: אינטלקטואלים מדברים קצת אחרת, מבינים שלהתעקש על המושגים הישנים, זה לא נכון. אם ייפתח חריץ ולו קטן, זה יכול לגלגל משהו טוב.
נגיב מחפוז אמר שבלי שלום, מצרים לא תהפוך לארץ מובילה. הוא לא רק היה בעד שלום כי פירושו אי מלחמה, אלא בגלל שהחקלאות, המשאבים - הכל התבזבז על המלחמה במקום על פיתוח המדינה.
מחפוז נהג להטיף לשיתוף פעולה עם ישראל, מכיוון שהיא מדינה מתקדמת. מאוד מדאיג אותי שלא קם לו ממשיך במצרים. "30 שנה אנחנו בשלום עם מצרים ובעצם לא התקדמנו מטר", הוא מוסיף בתסכול.
"על המדינות להיגמל מהמצב הישן. הסירוב לדבר עם ישראל או להציב תנאים למשא ומתן - זה תוקע כל תהליך. גם אנחנו צריכים לתרום את תרומתנו ולדאוג שלא מזניחים
פרופסור סומך, שזכה בפרס ישראל לחקר המזרחנות ב-2005, נשוי באושר כבר 43 שנה לטרי, שעלתה לארץ מארצות הברית ושאותה, כפי שהוא מספר בספרו, פגש בתור בסוכנות הנסיעות איסתא כשהיה סטודנט. לזוג שתי בנות ובן ושלוש נכדות. "אני חושב שעד שלא נולדו לאדם נכדים, הוא לא יכול להשלים את מעגל הבריאה", הוא צוחק. "אני באופוריה מהסבאות".
מאז שיצא לגמלאות לפני שש שנים, סומך לא רק עוסק בכתיבת זיכרונותיו אלא גם ממשיך במחקריו הספרותיים. הוא מנתח תהליכים בשירה הערבית, בודק את השינויים והתהפוכות שעוברים הסגנונות והחרוז. בנוסף לעבודתו האקדמית, כבר חמישים שנה שסומך מתרגם שירה ערבית, בעיקר מודרנית, לעברית.
לדבריו, יותר מאלף שירים שתרגם פורסמו בעיתונות ובמקורות שונים לאורך השנים (הבמה האחרונה עד כה היא הגיליון החדש של עיתון 77 שמוקדש כולו לשירה ערבית, וסומך הוא בין המתרגמים בו).
"בשנים האחרונות החלטתי לנסות לכנס את השירים שתרגמתי", הוא אומר, "בלי איזו תוכנית מותווית מראש. הוצאתי כ-100-150 שירים שבעיני מייצגים בצורה הטובה ביותר את השירה הערבית המודרנית ממצרים, עיראק, לבנון, סוריה, והאוסף עתיד לצאת ב'עם עובד' בעוד כמה חודשים.
"לא בחרתי במשוררים מפורסמים בהכרח ולא בשירים קלים. לא פזמונים או שירי אהבה, אלא שירים מודרניסטיים בעלי אופי מעמיק. גם נמנעתי מלבחור שירים פוליטיים, אלא אם הם כאלה בעלי מורכבות פיוטית מיוחדת, כמו שיר של מחמוד דרוויש שכן בחרתי".
במקביל עובד סומך על הוצאת אנתולוגיה של המשוררת המצריה אימאן מרסאל וגם עוקב אחר משוררים ערבים ישראלים. "אחד החשובים שבהם הוא סמיח אל-קאסם, שגר בכפר ראמה שבגליל. הוא כותב עשרות שנים, ולמרות זאת יש רק תרגומים ספורדיים של עבודתו, ולא יצאה שום אנתולוגיה של שיריו. מצד שני, אני מתרגם שירה ערבית ואני לא עשיתי זאת, אז גם אני קצת אשם".
לא נראה שבכלל מתרגמים כאן יצירות ערביות.
יש תרגומים פה ושם, אבל בלי תכנון ובדיקה - מה ראוי לתרגום ומה לא. אני חושב שצריך מפעל לתרגום המוני של יצירה ערבית. הם שכנים שלנו ועלינו להכיר אותם ואני בטוח שנתרגל. כמו שהתרגלנו לקרוא ולאהוב ספרות דרום?אמריקאית, כך צריך להרגיל את הקהל לקרוא יצירה ערבית. יש הרבה דברים טובים, ויש אפילו ספרות נשים, מסעודיה ומכוויית. הן אולי לא ג'יין אוסטן, אבל ראוי שנוכל לקרוא אותן בעברית".
חשבת לייסד בעצמך מכון לתרגום ספרות ערבית?
"חשבתי, אבל אני לא מצטיין בארגון, וראיתי שזה לא כל כך פשוט, זה עולה הרבה כסף ודורש עבודה רבה, אז חזרתי למחקרי האקדמיים. צריך משוגע לדבר שיקדם וידחוף את העניין. אני, כמובן, מוכן לקחת חלק במפעל שכזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
