בזכות העריכה: בעולם אחר אין מילים
במצבים משפחתיים קשים יש נטייה לקחת את המצלמה ולתעד הכל. הבחירה שעשו יעל רייך ואיתי לב ב"בעולם אחר אין מילים", המתאר את שיקומו של אלון, אחיה של יעל, היא הנכונה והמחדשת יותר, הרבה בזכות העריכה המצוינת
בעולם אחר אין מילים, ערוץ 8 הוט
מזווית הראייה של היושב בכורסה, המנותקת והנוחה, פגיעות ראש קשות הן מהמרתקים שבנושאים. אלה סיפורים על נסים רפואיים. על התמודדות עם הבלתי נודע למדע והבלתי אפשרי לרפואה. סיפורים על לידה מחדש, ועל נקודת ההשקה החמקמקה, הבלתי נתפסת, בין הביולוגיה-החומר האפור שבתוך הקופסה שלנו-לבין הנפש והנשמה.
יצא לי לראות בעבר סרט או שניים שעסקו בסיפורים דומים מאד לזה שמתואר בסרטם של יעל רייך ואיתי לב. הם ניגשו לנושא באופן סטנדרטי שכזה: תיאור החיים שלפני הפציעה, הסברים רפואיים על חומרתה, ואז ליווי כרונולוגי של תהליך ההתאוששות המפרך, על העליות והמורדות שבו, שלבסוף הותיר את הרופאים פעורי פה.
זה מעניין דיו, אך די מובן מאליו. מהבחינה הזאת, הבחירה שעשו רייך ולב ב"בעולם אחר אין מילים", המתאר את שיקומו של אלון, אחיה של יעל, היא הנכונה והמחדשת יותר.
אלון רייך היה גנן בגן ילדים, אדם שמתואר על ידי יקיריו וחבריו כאיש עדין, מצחיק ומצליח, כאשר נהג משתולל התנגש בג'יפ שלו. התאונה כמעט והרגה אותו. בניתוח החירום שעבר נאלצו הרופאים להסיר חלקים ממוחו, ואיש לא ידע לנבא את סיכויי חזרתו לחיים תקינים.
הוא התעורר מהתרדמת ללא זיכרונות, בלי כישורי דיבור, מוגבל מאד בתנועותיו ולחלוטין לא האדם שהיה. לבני משפחתו היה ברור שמכאן הם יוצאים למסע קשה, שסופו לא ידוע. אחותו יעל, הקרובה אליו מאד, החלה לתעד במצלמה ביתית את התהליך הזה.
עד כאן, לא מדובר בסרט שלא ראינו. לאנשים יש מין נטייה כזאת לתעד עצמם ברגעים משפחתיים קשים, ואחר כך ללכת ולעשות מזה סרט. לא תמיד התוצאה ראויה לכינוי "סרט דוקומנטרי".
לעתים, עדיף אם הייתה נשארת בגבולות המשפחה.
כך, התוצאה מתכתבת באופן ישיר עם החוויה הבלתי נתפסת של אובדן זיכרון ולידה מחדש. לעתים אלה קרעים מהימים היפים שלפני התאונה. לעתים הם משלבי ההתאוששות הראשונים, כשאלון הגיע לבית כתינוק שמביאים מבית היולדות, מקופל כעובר, ישן רוב היום ובשארית הזמן פוער עיניים תוהות מול העולם הזר והמשונה שמולו. לעתים הם מהתקופות שבהן נראה היה שהוא כבר עולה על הפסים הנכונים וחוזר לתפקוד מלא.
זו בחירה מעניינת, יפה רוב הזמן, אך כזו שדורשת מהצופה ריכוז - ולפעמים מאבדת אותו. רייך מגישה את הסרט כמכתב אישי לאחיה האהוב, והיא משתמשת רק בזמן הווה. כצופה, נאבקים למצוא נקודות אחיזה כרונולוגיות ולא תמיד מצליחים. גם פה, כנראה, מועברות חלק מהתחושות של פגוע הראש. אבל אולי עדיף היה להתפשר מעט על האמירה האמנותית ולשבץ - ולו בתחנות הזמן החשובות - כתוביות או קריינות מתאימה. מה גם, שרייך הדוגמנית לא התאפקה והעניקה לעצמה, לגופה ולדוגמנות שלה נפח בולט מדי, מעט נרקיסיסטי ולא מתאים.
ואם כבר מדברים על אמנות: מעבר להתאוששות עצמה, ולתיעוד המרגש של המשפחה התומכת, סיפורו של אלון מרתק בגלל השינוי שחל בו עם לידתו המחודשת. האמנות ניצתה בו, ולצד לימוד הפעולות האנושיות הבסיסיות הוא הלך ובנה את עצמו כצייר.
צייר שאמנותו זועמת, זועקת את הכאב והאובדן. השאלות הנצחיות שעולות, למשל, מול דיוקן עצמי של ואן-גוך - האם אמן גדול חייב להיות מיוסר, והאם אמנות טובה היא תמיד פן מסוים של טירוף -מקבלות בסרט משמעות ממשית.
נא להמתין לטעינת התגובות
