מעורב ירושלמי
הבוס: דני פארן, מגה-מפיק חובש כיפה. השכיר הטרי: סייד קשוע, עיתונאי ותסריטאי ערבי-ישראלי. בתפריט: עונה שנייה של "עבודה ערבית" פלוס הסכמה שטלנובלות זו לא מילה גסה. ראיון זוגי על שיתוף הפעולה הלוהט/ביזאר של התעשייה
מהעבר השני סייד קשוע, 33, צעיר ערבי-ישראלי, עיתונאי ותסריטאי מוכשר שמנסה לחיות את חייו דרך פיצול האישיות התמידי שנגזר עליו. שני אנשים שלכאורה אין מצב שיצליחו לקיים קשרי חברות, ובכל זאת, לאחרונה הקשר ביניהם הפך לרשמי: פארן, מבעלי דרסט הפקות - החברה שהביאה לכם בשנים האחרונות את "לגעת באושר", "לחיי האהבה", "האלופה", "טלנובלה בע"מ", "אסתי המכוערת" ועוד - החתים את קשוע על חוזה עבודה בחברה. וגם אם "צו פיוס" יחליטו לוותר יש מצב שפארן עוד ירקח מהסיפור הזה טלנובלה.
"לי זה נשמע כמו רעיון מצוין", צוחק קשוע.
"לי זה נשמע כמו רעיון מחורבן", יורה מיד פארן ופותח במונולוג נוקב על מצב האומה, החברה הישראלית ויחסי יהודים-ערבים. לרגע הוא כמעט מצליח לשכנע את עצמו שאולי יש סיכוי לדרמה יומית על בסיס הסיפור, אבל מיד שב ומתחרט. "לא. זה לא ילך".
הוא כנראה צודק. קשוע ופארן דומים זה לזה בצורה מפחידה למרות הפערים התרבותיים. "יודע למה אני אוהב את סייד?", שואל פארן ועונה מיד: "כי הוא עובד. הוא לא מחנטרש. הוא לא קפריזי כמו היוצרים בביצה התל-אביבית. רוב התעשייה הזו מורכבת מאנשים מוכשרים אבל קפריזיים בטירוף. סייד מתאים לי בול. הוא בנאדם. אני בנאדם. הוא לא עושה עבודה מחורבנת ובטוח שמדובר במאסטרפיס. הוא עושה הכל מעולה".
"מבחינתי זה שטויות", משיב קשוע, "אני, בחור ערבי שחי בישראל, הצלחתי להגיע לנווה אילן. אתה יודע מה זה אומר? אני לאט לאט מתקרב ליערי ולנוסבאום. זו נקודה אסטרטגית טובה מאוד בתור ערבי. אני רק צריך להשיג עכשיו כרטיס מגנטי שיפתח לי את הדלת".
פארן: "אוי סייד, תשתוק כבר. שמע, מדובר כאן באדם דפוק בכל קנה מידה. אני אומר לך באחריות שהבנאדם הזה לא מבין שום דבר מהחיים שלו חוץ ממה שהוא כותב. כשהוא כותב הוא ממצה את כל היכולת האישית שלו. הוא כישרון כתיבה מהטובים ביותר בארץ היום. הוא לא כותב את הדרמות הדיכאוניות האלה שאני לא יודע לאן הן מובילות. הוא כותב את החיים בשיא עוצמתם. מעבר לזה מדובר באישיות גבולית. אני לא יודע איך אשתו חיה איתו".
קשוע: "דני, נראה לי שהוא די הבין".
פארן: "אבל בכתיבה הוא אלוף".
קשוע: "דני, די".
פארן: "טוב, הבנת למה אני מתכוון, נכון?"
קשוע: "כן, הוא הבין. חלאס. עוד משפט אחד ואני הולך לעשות פיגוע".
הראיון איתם נקבע אמנם לתשע וחצי בבוקר, אבל שניהם הגיעו למשרדים של דרסט בנווה אילן כבר בשש. קשוע כתב את הטור שלו ל"מוסף הארץ", גלש באינטרנט והשתעמם.
פארן, כמו תמיד, צעק וצחק עם כל התעשייה. "מהבוקר דיברתי כבר עם אבי ניר (מנכ"ל קשת - א.ג), יוחנן צנגן (מנכ"ל רשת - א.ג) ומירית טובי (מנהלת מחלקת הדרמה ב- HOT - א.ג)", הוא אומר, "תדע לך שהראיון הזה עולה לי הרבה
וכמו כל איש עסקים טיפוסי, הפעילות החברתית שלו ענפה: פארן רב ומשלים עם כל בכירי התעשייה בקצב סדרתי. "אני לא מפחד להגיד את מה שאני חושב", הוא אומר. "אני לא מתבייש מאף אחד. אני יכול לסגור עם קשת על פרויקט משותף ובאותה נשימה גם לנזוף בהם על תרגיל שהם עשו לי".
איזה תרגיל?
"עזוב, לא רוצה להיכנס לזה".
קשוע: "מה אתה מפחד פתאום? תגיד לו".
פארן: "שמע, הקטע הזה עם 'ביג בראדר' שהם עושים, היה פאול גדול מאוד. אני חתמתי חוזה עם החברה ההולנדית שמחזיקה בזכויות לתוכנית, ולמרות שהחוזה הסתיים היחסים העסקיים נמשכו וקידמתי את הסדרה בפרזנטציות בערוץ 10, HOT, קשת ורשת. הייתי בשיחות עם כולם, ואפילו עמדנו לפני סגירה עם מודי פרידמן וערוץ 10".
ולמה זה לא קרה?
"בגלל כמה סיבות. קודם כל, למודי לא היו מספיק ביצים כדי ללכת על זה. חוץ מזה, ברקע תמיד ריחף 'פרויקט Y', ששודר בעבר ב- sey, שמבוסס לגמרי על הרעיון של 'ביג בראדר'. היו לו התחבטויות קשות עד כמה הפרויקט הזה יהיה ראשוני. בכל אופן, עבר קצת זמן והניחו בפניו את 'הישרדות' ומודי החליט להמר על זה. אתה יודע, אם משקיעים 5-4 מיליון דולר בפרויקט אז עדיף ללכת על דבר שעוד לא ראו בארץ".
(בערוץ 10 בחרו שלא להגיב.)
אז מה הטענות שלך כלפי קשת?
"הם מכירים את 'ביג בראדר' בגללי. אני הצגתי בפניהם את הרעיון, עשיתי תחקירים וביררתי עלויות. אבל מה, ברגע שהם החליטו ללכת על זה הם לא זכרו את יוסף, מה שנקרא. לא דיברו איתי בכלל, למרות שמבחינה רשמית החוזה הסתיים. לדעתי זה מאוד עקום".
איך קשת הסבירו את זה?
"העמדה של קשת היתה שצריך מפיק שהוא בעל ניסיון רב בתחום. שטויות. עשינו כבר ריאליטי ("האודישן הגדול" ב- HOT - א.ג), אנחנו מפיקים מקצועיים. עשינו כל דבר עלי אדמות. אני מכיר את התוכנית הזו מעולה. דיברתי עם אבי ניר שאמר שהוא ינסה לארגן לי פיצוי מהחברה ההולנדית. אמרתי לו: 'עזוב. התפקיד שלנו כמפיקים זה להמשיך הלאה".
הוא התנצל?
"בתחום שלנו אין סליחות, יש רק השתתפות בצער. זה ביזנס".
קשוע: "אל תטעה, דני חי מהמלחמות האלה. זה עושה לו טוב".
פארן: "תבין, טלוויזיה בשבילי זה כל החיים. 24 שעות, יום יום, 35 שנה. אני חי את זה כמו שאף אחד אחר מכל השכירים בארץ שעובדים בטלוויזיה חי את זה. יש מעטים שחיים את הלב הפועם של המדיום הזה".
מצד שני, אני זוכר שאמרת לי פעם שאתה כבר נורא עייף. המלחמות מול גופי השידור התישו אותך.
"נכון. אמרתי את זה. אחרי 35 שנה בעסק הזה אנשים מתחלפים בכל העמדות ואני נשאר. כולם שכירים ואני עצמאי. כולם מחליפים מקומות כל הזמן. אתה מסתכל ימינה וההוא עבר שמאלה.
הם מפחדים מהתחת שלהם, הם מפחדים מהבוס שלהם והבוס שלהם מפחד מבעלי המניות שלו. כשאתה מביא להם רעיונות חדשים הם קודם כל נכנסים להלם. מסתכלים כל הזמן על השדה הירוק של השני. ולי יש את השדה שלי, יש לי את הראייה שלי".
בגלל זה לקח כל כך הרבה זמן עד שקיבלת אישור לעונה שנייה של "עבודה ערבית"?
"לא יודע. אין לי כוח אפילו לנסות להבין את הקליינטים שלי. אני צריך תמיד להעריך אותם כי מהם אני מקבל פרנסה. אין מה לעשות, הם הצינור.
מצד שני, אין לי מילים טובות להגיד בנושא הזה. במקום לחבק אותנו ולתת לנו לעבוד וליצור אנחנו מקבלים בומבות של רגולציות או עמדות קשות ליישום. שמע, ברגע שאתה נכשל אין בעיה. יאללה. לך הביתה. אתה אשם. ברגע שזה מצליח, אז כולנו הצלחנו ואז מתחילות מלחמות אגו".
מול מי? אבי ניר?
"אני מעריץ אותו והכל, אבל גם אותו אני רואה קצת מתבלה. הוא הלבין בשיער שעוד נשאר לו".
כלומר?
"הוא עבר הרבה מלחמות".
קשוע: "דני, תירגע ומיד. אבי ניר הוא איש יקר וחשוב. מה, בהקרנת הבכורה של 'עבודה ערבית' בפסטיבל חיפה הוא לא אמר: 'תתחילו לעבוד כבר על עונה שנייה'?".
פארן: "כן, אבל יש פה משהו שחשוב להגיד: אנחנו, אריות המדיה, נמצאים פה מאז התחלת כל העסק ואני רואה שיש שחיקה. אני רואה את השחיקה אצל יוחנן. אני רואה את השחיקה אצל עמיר מאורי. זה גם בהופעה החיצונית וגם בתפעול המערכות של אבי. זה לא אותו דבר".
תסביר.
"היום זה הרבה יותר מערכות ניהוליות משומנות. יש מחלקה לזה, יש מחלקה לזה. פעם הייתי מרים טלפון לאבי או ליוחנן ואומר: 'שמע, יש לי סיפור, חייב לדבר איתך'. הוא היה עונה: 'תבוא'. נפגשים, אני מספר לו מה הרעיון והוא אומר: 'שמע, זה מעולה. בוא נלך על זה'. וככה היינו מתגלגלים.
עכשיו כשאני מרים לו טלפון הוא חושב לי באמצע השיחה ואומר: 'את מי נראה לך שצריך להביא לישיבה?'. אני אומר לו: 'רגע, למה? אל תביא אף אחד מהחבר'ה שלך. עזוב אותם. הם כבר חושבים בקוביות'. אני לא חושב בקוביות. אני חושב במטריקס. זה משהו אחר לגמרי.
לאנשי הקוביות קשה לשים את הדברים האלה במבנה. אבי הוא מטריקס, הוא יכול ללכת לכל הכיוונים, אבל השדרה הניהולית מחלחלת. אין מה לעשות. אם זה סיפור על משפחה ערבית אז צריך להיות ככה וככה וככה. הכל בקודים משעממים במקום להיות יצירתי. בהתחלה הם אפילו רצו להכניס עוד כותבים שיכתבו עם סייד, ואני, בחירוף נפש, אמרתי: 'לא יקום ולא יהיה'".
קשוע: "אתה לא נורמלי. אתה עוד תהרוס לי הכל".
פארן: "מבחינתו של אבי, תאמין לי, היינו כבר צריכים להיות בעונה הרביעית".
(מקשת נמסר בתגובה: "הנתונים העובדתיים הם שבימים אלה אנחנו יוצאים עם דני פארן לעונה שנייה של 'עבודה ערבית' ומכך אנחנו מאוד שבעי רצון".)
בשלוש השנים הבאות קשוע שייך לפארן. הוא אולי לא יאהב את הדימוי אבל לגמרי מרוצה מהחוזה שלו. קודם כל הוא אמור לעבוד על הפקות הטלוויזיה המז'וריות של דרסט בשנים הקרובות. חוץ מזה, סוף סוף יש לו עבודה.
"אל תקנה את הפוזה המיוסרת של סייד", אומר פארן. "הוא קנה עכשיו דירה חדשה בירושלים. הוא צריך לעמוד בתשלומים. אני תמיד אומר לו שגם אם יהיה פיגוע לא יוכלו להרוס לו את הבית כי למעלה גרים עוד 28 יהודים".
קשוע: "זה בדיוק מה שכתבתי בטור השבוע, צריך לחשוב על פתרון למצב הזה. הרי אי אפשר לסמוך על ערבים. מה יקרה אם בוקר אחד אני אתעורר ואעלה על טרקטור וארצה לעשות פיגוע? לפחות הבית שלנו עכשיו יהיה בטוח".
דני, ואז הגעת לסייד. איך?
"קראתי את הטורים שלו ב'כל העיר' כמה שנים טובות ונהניתי. אחר כך הוא עבר להיות מבקר מסעדות מדופלם והפיל את כל המסעדות בירושלים סתם מתוך שנאה. הוא הרי לא מבין גדול באוכל ולא גרגרן גדול. אבל מה, היתה לו ביקורת בונה".
מה מצאת בו?
"אתה רואה אדם עם כישרון, יצירתיות, דמיון. הוא כזה לא גולמי. ישר עובר לפסים אישיים וזה מה שטלוויזיה טובה עושה. היא לא מדברת על בומבסטיות ועל אידיאולוגיות, כל הדברים האלה שמפחידים אנשים והם לא מבינים מה הם אומרים.
הרמתי לו טלפון ואמרתי: 'סייד, בוא ניפגש'. סייד הוא ספקן גדול, פסימיסט חסר תקנה, אפילו שיש כבר באוויר את הפרק הראשון הוא לא מאמין שהסדרה תעלה. נפגשנו במסעדה בירושלים ואמרתי לו בוא נעשה סדרה קומית. כבר בהתחלה דיברנו על המשפחה שלו.
ישר ראיתי שיש לו ראייה טובה של חיים במשפחה. אני שונא את המילה 'קונפליקט', אבל הסיפור הישראלי-ערבי מתבטא מצוין בחיי היומיום של המשפחה. בקיצור, כל הפגישה הוא הביט בי ולא נראה לי שהוא ממש האמין לי".
קשוע: "מותר לי. אני אכלתי הרבה חרא ממפיקים".
פארן: "אבל מה, אחרי הפגישה בינינו הוא ראה שאני עולה על וולבו ונוסע מהמקום. אחרי זה הוא סיפר לכולם שבאותו רגע הוא החליט. כאילו מפיק שנוסע על וולבו חייב להיות רציני".
קשוע: "הלכתי לפגישה הזו ספקן. לא היה לי מושג במי מדובר. האמת היא שזה היה ממש קצת לפני שיצא הספר השני שלי, 'ויהי בוקר'.
אתה מחכה שהספר ייצא ויהיו כבר ביקורות ורוב היום אתה לא עושה כלום. יש לי חבר בשם יוסי חן והוא מכור לסוני פלייסטיישן וכל פעם שאני מסיים ספר אני נוסע אליו ומשחק אצלו שעות ומחכה שהספר ייצא. וכל פעם זה אותו משחק. אופנועים.
אני לוקח חופש מהעיתון, נסגר אצל יוסי בבית, משחק באופנועים וחושב מה יהיה עם הספר. בקיצור, דני התקשר בזמן שהייתי באמצע משחק והסכמתי להיפגש איתו כי לא הייתי מרוכז בו בכלל. מה שכן, אחרי שהוא ניתק נפסלתי. מובן שבדרך לפגישה איתו קיללתי את עצמי".
למה?
"זה קורה לי הרבה פעמים. כמו שהסכמתי להיפגש איתך עכשיו. אמרתי בשביל מה והנה עוד פעם נסחפתי ואיזה שטות עשיתי. וככה מצאתי את עצמי מחפש חניה בשביל הדבר המוזר הזה שקרא לעצמו מפיק. עד אז נפגשתי עם הרבה מאוד מפיקים ודאגתי לא לפתח ציפיות. הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד וככה התחלנו".
פארן: "אמרתי לך, מדובר באדם שלא מבין מהחיים שלו שום דבר חוץ ממה שהוא כותב. לפני כמה שנים הוא מכר את הזכויות של 'ערבים רוקדים' (ספרו הראשון של קשוע - א.ג) לאיזה מפיק איטלקי שהונה אותו. רצו לעשות מזה סרט וכמובן כל הפרויקט התרסק. עכשיו אי אפשר לגעת ב'ערבים רוקדים' כי הזכויות שלהם לעוד משהו כמו שלוש שנים".
קשוע: "נכון. מאוד חבל".
פארן: "אני עוד ניסיתי להציל את זה, אבל זה אבוד".
קשוע: "אותו מפיק מוכר עכשיו את הזכויות ל'ערבים רוקדים' בפי חמישה ממה שהוא קנה אותן".
פארן: "בקיצור, לקחתי את סייד ואמרתי לו 'הכל בסדר'. עכשיו שב לכתוב".
סייד, אפילו התחלת לכתוב את "בובות", לא?
"וברחתי תוך שנייה".
פארן: "היתה תקופה שלא היה לו מה לעשות. אתה יודע, כשאתה עובד על סדרה אתה נמצא בהמון שטחים מתים. אתה מתקדם מאה מטר ופתאום הכל נעצר והכל מוקפא והכל עוד פעם בדיונים ועוד פעם בשיחות ומשאים ומתנים. אמרתי לו: 'בינתיים תפעיל קצת את הדמיון שלך בעלילות'. אני חושב שטלנובלות זה בית ספר לכל דבר. טלנובלה לא מצליחה סתם. כל המאפיינים של דרמה טובה מתקיימים שם".
קשוע: "ראיתי שמדובר בהמון עבודה. חוץ מזה התחלתי גם לכתוב פיצ'ר ולא ממש היה זמן. אבל בגדול לא אכפת לי לנסות. כאילו, אין לי את הנטל הזה על הכתפיים ואפשר להשתעשע עם עלילות וסיפורים".
בניגוד ל"עבודה ערבית", שלכאורה מבוססת על החיים שלך?
"זה לא משיק לחיי. ההפך הוא הנכון. באמת. אני כותב פרק ואחר כך מיישם אותו. למשל כתבתי לעונה הבאה פרק שאמג'ד עובר דירה ואחר כך הלכתי וקניתי דירה".
פארן: "אם זה מצליח בסדרה זה אמור להצליח גם בחיים".
קשוע: "אני גם כותב תסריטים לילדים שלי, סתם. מה שאני אוהב בטלנובלות זה שאין את הכבדות הפוליטית ואת מה שמצפים ממך בתור ערבי לוחם במדינה הזו. מעולם לא השתחררתי מזה. יש את המס הזה שאתה כאילו מחויב לשלם. וזה ניכר גם בשאר הדברים שאני עושה. בספרים, בטורים. כותב ערבי חייב לתת את הסחורה שרק הוא יכול לספק".
אותנטיות.
"בדיוק. אני מאוד מאמין ב'עבודה ערבית' ומאוד שמח שאני יכול לכתוב עונה שנייה. מצד שני, אני הרבה יותר שמח להשתעשע, וזה נראה לי הרבה יותר מאתגר לעשות את הדברים האחרים".
אבל מצד שני אומרים שהטלנובלות מתו, לא?
פארן: "אני שמעתי את השטות הזו וזה לא מקובל עליי. כז'אנר ברור שיש לזה זכות קיום. יש טלנובלה שעושה יותר באזז או פחות באזז, אבל יש לזה זכות קיום. זו לא שאלה בכלל".
קשוע: "מה זה באזז?".
פארן: "באזז זה הדבר החדש שעוטף במדיה השונות את ההפקה עצמה. ההפקה יוצרת ספינים רוחניים וחשיפה. זה באזז. מדברים על זה, לא מדברים על זה".
קשוע: "לא הבנתי כלום".
פארן: "נו, זה משפיע על מה שמדברים בבתי קפה. מה כותבים או איזה דמות הופכת להיות פתאום יוצאת דופן. אנחנו פיתחנו המון דמויות יוצאות דופן בכל הטלנובלות. מדינת ישראל זו חברה מה זה קופצנית, אנרגטית, מתחדשת. כל הזמן מחפשת להיות יותר טובה מהאמריקאים, יותר טובה מהאנגלים, יותר טובה מהסינים. יש לה קוץ בתחת. לגבי כל עניין".
קשוע: "נו, ערבים. צריך להיפטר מהם מהר מאוד".
פארן: "טבע האדם הטלוויזיוני צורך טלנובלות ואופרות סבון ללא הפסק. אחת הבעיות שלנו, למשל ב'בובות', זה שאמרו לי ב- HOT: 'שמע, הצפייה טובה מאוד אבל אין באזז'. אמרתי להם: 'מה אכפת לכם, יש צרכני טלנובלות".
אבל מערכתית, ב- yes וב- HOT, הדרישה הולכת ופוחתת.
"האנשים האלה, מקבלי ההחלטות, נמצאים תחת לחץ של הברנז'ה ושל הבאזז, ואני לא חושב שהם קוראים נכון את מפת הצפייה. האוכל הטלוויזיוני שנקרא טלנובלות זה אוכל שהיה עשרות שנים וימשיך להיות עשרות שנים והוא חייב להיות.
כי מה אתה רוצה? כל היום לקפוץ ממיני-דרמה כזו לאחרת? לאיזה שעשועון? לאיזה ריאליטי? לכן אני אומר לא רק טלנובלות, גם אופרות סבון של 250 פרקים לשנה. בעולם מדברים על 46 אחוזי צפייה, אז פה בארץ כבר נמאס להם? לא נמאס לצופים. נמאס למנהלי התוכן להתעסק בדברים האלה, אולי כי זה לא מספיק מכובד. זה לא מספיק אמו. איזה קשקוש. טלוויזיה זו חיה מיוחדת. וכמו שיש חדשות קבוע וספורט קבוע צריך שיהיה גם טלנובלה קבוע".
אז ממש עכשיו, בעיקר בבקרים, רוקח קשוע את העלילות של אמג'ד לקראת העונה השנייה של "עבודה ערבית". פארן מדבר גם על סרט המבוסס על "עבודה ערבית" שאמור להתממש מתישהו.
ואיך משפיעים נקודות המוצא השונות והפערים האידיאולוגיים של השניים על העבודה המשותפת? "ביומיום זה בכלל לא רלוונטי לעבודה המקצועית", טוען פארן, "סייד לא מכניס פוליטיקה ואני לא מדבר על עברי כמתנחל או על היותי איש דתי. כבר מתחילת העבודה המשותפת שלנו היתה הסכמה שלא משנה מה קורה ביחסים בין ערבים ליהודים בארץ, זה לא רלוונטי ליחסים שלנו.
גם אם יהיה פיגוע מחר, למשל. אנחנו נטו אוהבים מאוד את התחום שבו אנחנו מתעסקים ולא מכניסים את הפוליטיקה פנימה. זו גם הסיבה, למשל, שאני לא אוהב את 'כוונות טובות'".
למה?
"אני לא אוהב סדרות שהן מטעם אידיאולוגיה כזו או אחרת. אני חושב שהסדרות המצליחות ביותר בעולם מנותקות מאידיאולוגיות תרבותיות, פוליטיות או כלכליות. זה החופש שביצירה. ב'כוונות טובות' המאבק הפוליטי הוא הרבה יותר משמעותי. סוג של קו מנחה שאני מאוד לא אוהב".
(מרשת נמסר בתגובה: "כל אדם זכאי לדעה, ואנחנו מן הסתם חושבים אחרת".)
קשוע: "דני סתם מקשקש. אחד התנאים לחיבור בינינו היה שהוא יעזוב את ההתנחלויות ויצטרף לשלום עכשיו ואני, לעומת זאת, מבקר בבתי כנסת. אפילו הייתי איתו בכיפור".
באמת? איך היה?
"בסדר. בקיצור, החלטנו שאנחנו בודקים איך יגור זאב עם כבש וזה מצליח בינתיים. עזוב אותך. בוס זה בוס. אתה באמת חושב שאכפת לי מה הוא לובש?".
נא להמתין לטעינת התגובות
