מיטב בחורינו: ארי פולמן ואייל חלפון
שתי יצירות חדשות, האחת ספרותית והשנייה קולנועית מציעות בחינה מחודשת של הגבריות הישראלית כפי שהכרנו אותה. "ואלס עם באשיר" ו"מסע חיפושים" הן קודם כל סיפור טוב, אבל הן גם סודקות כראוי את דמותו המסוקסת של הגבר הישראלי המצוי
ואלס עם באשיר יח''צ
הפמיניזם אולי לא הצליח לשחרר אותנו מלבישתן המעצבנת של חזיות ומתחושת האשמה הטורדנית שמלווה את מי שחפצה לשלב אימהות בקרייריזם, אבל הוא בהחלט הנביט זן חדש של גברים שאינם משליכים את יהבם רק על מבטים קשוחים, חיבה בלתי נדלית לשילוש המקודש של בירה-כדורגל-פיצוחים וטיפוח השרירים. ובכל זאת, בכל פעם שנקרה על דרכנו גבר-גבר המוכן לא רק להכיר ברגשותיו, אלא גם להתעמק בהם אחד לאחד, אנו נוטות להתייחס אליו כאל פלא הבריאה.
אותה מבוכה גברית ישראלית, הניצבת בסתירה לחינוך הציוני למאצ'ואיזם, היא מתוקה מאין כמותה כשאינה נקלעת למרירות חמצמצה של חוסר אונים. תערובת מעודנת כזאת של מבוכה וניסיון ליישב קונפליקטים פנימיים מצויה גם אצל הקולנוענים והסופרים של השנים האחרונות, החל באתגר קרת וכלה בשבי גביזון. אלה בוחנים בשעשוע שלא נעדרת ממנו מועקה, מיתוסים של גבריות ישראלית שאחיזתם בהוויה התרבותית הנוכחית הולכת ומתרופפת לנגד עינינו. הייתכן שככל שהקול הנשי מתחזק ומשתלט על הספרות והמוזיקה הפופולרית, מתעדנת ומשתכללת כקונטרה יכולת הביטוי הגברית?
כך או כך, סרטו המרהיב של ארי פולמן "ואלס עם באשיר" הוא תוצאה מרתקת ולפרקים מהפנטת של השיח החדש הזה, שמעלה לדיון את המיתוס של הלוחם ושברו. המסע אל הזיכרון האבוד של היוצר מאפשר לו לברוא מחדש תודעה צלולה ומפוכחת, שנובטת מתוך המבוכה המשתררת בתחילת החיפוש. עלילותיו של החייל הצעיר פולמן, אשר נשלח למלחמת לבנון הראשונה ושב משם עם הלם קרב שכלל לא היה מודע אליו, הן בעצם מסע אל תוך נפשו של גבר ישראלי נורמטיבי לכאורה, שאינו מסוגל יותר לחיות בהכחשה.
מתוך שיחות עם חברים ומומחים משחזר המספר את טקס החניכה שעבר במהלך שירותו הצבאי, אשר לימד אותו להפריד בין מה שהוא מרגיש לבין מה שנשקף דרך הכוונת של הרובה. חזרתו היזומה אל לב המאפליה, דרך ניסיונות ההעלאה באוב של מה שהתרחש בזמן ההוא ונמחק מזיכרונו, מכריחה את הגיבור, כמו גם את הצופה, להכיל מחדש ובמלואן תחושות של אימה ובדידות, חוסר אונים וייאוש. כל אלה הן מנת חלקם של צעירים הנשלחים לשדות הקטל ומוטחים לאחר מכן (וגם תוך כדי) אל חיי השגרה המודחקים של המציאות הישראלית.
אל מהלך האירועים בסרט, המונע רק על ידי גברים, מבליחות מדי פעם דמויות נשיות, כמעין תזכורת לאפשרות של קיום שפוי. כזה שבו אנשים אינם מצטמצמים לתפקידי ההורגים או הנהרגים. נוכחותן החולפת של אמו של הגיבור, אהובתו שנטשה אותו והנשים הפלשתיניות המקוננות על מות יקיריהן, מסמנות את הרגעים שיכוננו את ההכרה במה שהתרחש. אלה הם בדיוק הרגעים שמאלצים את המספר לבקוע בהדרגה מתוך אותו מצב של קהות רגשית שהיתה הכרחית להישרדותו.
עטיפת ''מסע חיפושים'' לאיל חלפון צילום עטיפה: פול גודפרי
יצירה נוספת שמתעדת את האופן המאופק והאמיץ שבו מתמודד גבר באמצע חייו עם כאב ההתבגרות והפרידה מנעוריו, היא ספרו הנפלא של איל חלפון, "מסע חיפושים" (הוצאת "אחוזת בית"), שראה אור לאחרונה. הספר, הכתוב בישירות וברהיטות, הוא יומן מותח, מבדר ומרגש, שבו מגולל המחבר את חוויית הצעידה ב"שביל ישראל" בגפו ובחברת ידידיו. חשבון הנפש שחלפון עורך עם עצמו אינו טראומתי כשל פולמן, אבל הוא מתנסח באותם הקודים.
חלפון, במאי קולנוע מוצלח ועיתונאי בולט לשעבר, החליט לציין את יום הולדתו ה-50 בהליכה למרחקים ארוכים. לא רק בפועל, כלומר בחציית הארץ מדן ועד אילת, אלא גם באופן סימבולי. אם יש אכן דבר כזה "משבר גיל ה-50", שבו נידונים הגברים שלנו להביט לאחור על חייהם במבוכה ובהשתאות,
הרי שרישומיו של חלפון משרטטים את המתווה הקלסי שלו.
כוחו של המספר במבטו החקרני, המציץ פנימה והחוצה לחלופין, לתוך נפשו ועל סביבתו. הוא שוזר להפליא את רשמי הנוף, פיסות ההיסטוריה ההרואית שמאחורי התחנות במסע ושברי הזיכרונות, המתעוררים בעקבות המטען הרגשי שמביאים איתם החברים מהעבר שהקשר עימם נותק כבר.
בספרו של חלפון, כמו בסרט של פולמן, נקודת המוצא דומה: הבחורים שלמדו להשאיר את הרגשות בצד כשצריך, מחליטים להביט על עצמם מבפנים. אפיזודת ההתבגרות המאוחרת שעוברים שני הגיבורים במהלך היצירה, כל אחד בדרכו שלו, הופכת למעין חוויה של תיקון דווקא בזכות ההימנעות מהתפלשות ברחמים וברגשנות יתר, והיצמדות עקבית למה ששניהם יודעים לעשות היטב - לספר סיפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
