יושב לבד בחושך: על האביר האפל
"האביר האפל" הוא יצירת מופת של במאי גאון ושל שחקן מת, שעזב את העולם עם תפקיד שלא יישכח. לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ג'ק ניקולסון, אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע
האביר האפל צילום: יחסי ציבור
יותר מכול, גדולתו של נולאן טמונה בהיותו מאסטר של בניית סיפור קולנועי. זה ניכר לכל אורך דרכו הקולנועית המסחררת - המבנה ההולך לאחור של "ממנטו", בתבנית המעגלית של "באטמן מתחיל" ובתסריט מאחז העיניים של "יוקרה". גם ב"האביר האפל" מציג נולאן (עם אחיו ג'ונתן) תסריט מופתי, שמוביל בכישרון שלוש דמויות מרתקות אל שיאו של הסרט.
שותפו שווה הזכויות של באטמן בסרט החדש הוא הארווי דנט (ארון אקהרט), התובע המחוזי. אידאליסט טהור וחסר מורא, מין אליוט נס של גותהם סיטי, שמנקה את העיר מפושעיה. הוא "האביר הלבן" של העיר ובינו לבין "האביר האפל" עומדת לא רק אהדת הציבור, אלא גם אהבת הנערה - רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול), אהובת העטלף, היא כעת אשת חיקו של דנט. הסרט נע על ציר העימות בין השניים - עימות שכורך בתוכו גם אהדה, הערכה והזדהות - כאשר נסיקתו של האחד מסמלת את צניחתו של האחר. עלילת "האביר האפל" מלווה דרך דנט את התמודדותו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל) עם תפקיד הגיבור שהועיד לו הגורל, והמחיר האישי שהוא נדרש לשלם על כך.
לבאטמן אין זמן רב להתחבט. בשעה שדנט עסוק בלכידת ראשי המאפיה,
זוכה באטמן להיכרות ראשונה עם גדול אויביו: הג'וקר (הית' לדג'ר). יש פושע חדש בעיר, והוא מטורף כל כך שאי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את מניעיו. מאחורי הג'וקר אין יד מכוונת, אין מזימות מורכבות, אין אידאולוגיה. "אני נראה לך כמו מישהו שיש לו תוכניות?", הוא צוחק. "אני סוכן של כאוס".
לצפייה בג'וקר החדש מתלווים בהכרח שני ספיחים: דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, והעובדה שלדג'ר איננו עוד בין החיים. ליהוקו של ניקולסון, שחקן שניצוץ הטירוף קבע לו משכן בעיניו, היה מושלם. אבל לדג'ר יוצר כאן ג'וקר אחר: פחות גרוטסקי ונכלולי, יותר אפל ומסתורי. בעוד שלג'וקר של ניקולסון היו שם (ג'ק נפייר), היסטוריה, ביוגרפיה, לג'וקר של לדג'ר אין כלום. איש אינו יודע מנין בא ובוודאי שלא לאן הוא הולך. הוא עצמו דואג לטפח את האניגמה סביב אישיותו, בפזרו מעשיות שונות על מקור הצלקות בזוויות פיו שהותירו אותו עם חיוך נצחי. ואם לג'וקר הישן הייתה אג'נדה קרימינלית מובהקת - שוד בנקים - לג'וקר החדש אין גם את זה. אם הג'וקר הישן היה שודד מיליוני דולרים, הג'וקר החדש היה מעלה אותם באש, ואז, לנוכח פרצופו הנדהם של ניקולסון, היה מצחקק: "Why So Serious?".
לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ניקולסון (אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, להזכירכם). ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין האיפור המסודר, המטופח, של הראשון, לזה המרוח, המרושל, של השני. הופעתו של לדג'ר מחשמלת, מבריקה. זהו ללא ספק "תפקיד חייו". כשלכך מצטרפת העובדה שזהו גם התפקיד האחרון בחייו, הופכת הצפייה בלדג'ר לחוויה מצמררת בפני עצמה, וגורמת ל"האביר האפל" להיות - כאילו לא היה אפל דיו - יצירה קודרת ומורבידית עוד יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
