פרק מתוך "התקווה" של הרמן ווק
"התקווה", ספרו של הרמן ווק, יצא לאור באנגלית בשנת 1993. הספר סוקר את מדינת ישראל בין השנים 1948 ל-1988 דרך עיניהן של דמויות אשר הופכות לחלק מהמאורעות ההיסטוריים ומתנהלות לצד אנשים כמו דוד בן גוריון ומשה דיין
אחרי חודש של ניתוחים חוזרים ונשנים, עדיין היה המרפק המרוסק נתון בגבס מעוקם כאשר הגיח זאב ברק מתוך בניין צבוע בצבע אדום דהוי על חוף תל אביב, אל שמש הצהריים המסמאת ורוח הקדים הלוהטת.
מזה עשרה ימים השתוללה המלחמה נגד חמישה צבאות ערב פולשים, ונוסף לכל הצרות, עכשיו הגיע גם החמסין מהמדבר! היו אלו חדשות רעות לחטיבה שבע החדשה שהורכבה מֵערב רב של עולים ומגוון של יחידות מההגנה, ומאז עלות השחר עשתה את דרכה אל מצודת לטרון. שבועיים חלפו מאז החלה מלחמת ההישרדות הזאת, והשדרים שהגיעו מהחזיתות השונות היו מטרידים למדי, אבל השקט הזה בלטרון היה מאיים באמת; ההתקפה הזאת היתה המבצע הגרוע מכולם עד כה, וכולו מעשה ידיו של הזקן. "אנחנו נשחרר את לטרון בכל מחיר!".
מה עליו לעשות עכשיו בזמן המועט, בחום הנורא? לנסות שוב לצלצל לנחמה? אבל במערכת הטלפונים שרר תוהו ובוהו, בדיוק כמו בשירותי הדואר והחשמל. אין ספק שהבריטים כיוונו לכך. השירותים החיוניים האלה לא הועברו על מגש של כסף; אם היהודים כל כך רוצים מדינה, שיזיעו בשבילה.
הוא פסע לאורך רחוב צדדי לרחוב בן יהודה, וכיווץ את אפו מול צחנת הזבל והאשפה שהתגלגלו בכל מקום. אזרחים טרודים נחפזו לענייניהם, אף על פי שהמצרים היו עתה במרחק שלושים קילומטרים בלבד מדרום לתל אביב, יחידות הלגיון הערבי מעבר הירדן כבר הגיעו ללוד ולרמלה ממזרח לעיר, והסורים דהרו לעבר היישובים בצפון.
החיים נמשכו כרגיל, ויהי מה! בחדר המלחמה שבבית האדום היתה תמונת הקרב קודרת עוד יותר מכפי שידעו האזרחים, שכן סמוך לנתניה, בחצי הדרך לחיפה, הגיעו כוחות עיראקיים למרחק חמישה עשר קילומטרים מחוף הים ואיימו לחצות את היישוב כולו לשניים; ואילו בירושלים הורעשו האזורים שבידי היהודים יום ולילה בתותחי הלגיון הערבי, מאה אלף תושביה היהודים של העיר שתו מים במשורה ומלאי המזון הלך ואזל.
כמה זמן זה יוכל להימשך כך? בעיתונים העבריים הכחושים התפרסם שפע של סיפורי גבורה וניצחון, וחלקם אף היו אמיתיים; אולם היו גם המון סיפורים רעים - פחדנות, עריקה, ספסרות - שלא היה אפשר לספרם בימים המאיימים האלה. זאב ברק השתדל לראות את הדברים כפי שהם, הרגל חשיבה שסיגל לעצמו בשדה הקרב; הוא חשש ש"מדינת היהודים" החדשה והחלשה הזאת לא תשרוד עד סוף מאי, החודש שבו הוכרז על הקמתה. עם זאת, כיוון שבן גוריון הסתער אל תוך דפי ההיסטוריה והניף את הדגל, לא נותר אלא להחזיק מעמד ולהילחם. אין ברירה!
הגבס על זרועו הציק לו והגירוד הטריף את דעתו מדי פעם בפעם, אבל המרפק הלך ונרפא והוא שוב היה מסוגל לירות באקדח. לטוב ולרע, הקרב הגורלי לפריצת הדרך לירושלים כבר התנהל בלטרון. שם הוא צריך להיות עכשיו, עם הגדוד שלו. אבל הזקֵן מינה אותו כקצין קישור בין חדר המלחמה הישן בבית האדום ובין מפקדת הצבא החדשה, הלא גמורה, שברמת גן. למעשה, הוא היה כעת ג'ובניק שנוסע בג'יפ ומעביר פקודות ומסרים סודיים מראש הממשלה - תפקיד בטוח, הרחק מהחזית. לעובדה שהוא היה בנו של חבר ילדות של בן גוריון היו יתרונות וחסרונות!
כאשר זימן אותו בן גוריון מבית החולים ב 15 במאי, היום שבו פלשו צבאות ערב, לא נאמר לו לשם מה נקרא. הזקן רצה שיבוא למשרדו ברמת גן, וזהו, אז הוא קם בכבדות מהמיטה, לבש את מדיו והלך לשם. כשהגיע, בן גוריון פשוט החווה בידו לעבר כיסא, התעלם מהגבס הכבד על זרועו, והמשיך לדבר עם קצין המבצעים שלו, האלוף ידין.
"אני אומר לך שזאת פקודה, יִגָאֵל! אתה תקים חטיבה חדשה ואיתה תשוב ותפתח את הדרך לירושלים אחת ולתמיד! ובתור התחלה, אתה תכבוש את לטרון."
אחרוני הכוחות הבריטיים, פרט ליחידת מאסף קטנה, כבר הפליגו מנמל חיפה. יום קודם לכן הצהיר בן גוריון חגיגית שהיישוב היהודי הקטן והמפוזר הוא כעת מדינה ושמה ישראל. רק אתמול עוד היה בן גוריון מדינאי ציוני שואף מדון תחת שלטון המנדט, והיום כבר היה צ'רצ'יל היהודי, והוריד פקודות מצלצלות על מפקד הצבא שלו. הבעיה היתה שהצבא עצמו היה רק אותה מיליציה ישנה, מורכב מתשע חטיבות מצומצמות ושחוקות לחלוטין, מפוזרות בחמש חזיתות, או מתרוצצות ביניהן כדי להתייצב מול צבאות ערב הפולשים. בניגוד לבן גוריון, הכוחות המזוינים לא השתנו בן לילה; למעשה, גם הוא עצמו לא נראה שונה, בחולצת החאקי הדהויה שלו, על צווארונה הפתוח.
"להקים חטיבה חדשה? לכבוש את לטרון?" קצין המבצעים בהה בבן גוריון, הציץ לעבר ברק, וקינח את מצחו הקירח. בגיל עשרים ותשע כבר היה האלוף יגאל ידין, ארכיאולוג בהכשרתו, לוחם, אסטרטג ואיש מחתרת מנוסה. "את המצודה הזאת? עם מה? עם מי?"
"הדבר ייעשה! בכל מחיר,
"בן גוריון, בסיס הגיוס ריק. והיכן נמצא עוד שריוניות, תותחי שדה -?"
"ריק? למה ריק?" הזקן המכריס הביט בברק והבליט את סנטרו, בדרך שברק ידע שפירושה צרות, גבותיו העבותות פרועות וכנפיים של שיער לבן מתנופפות מעל רקותיו השזופות. "וולפגנג, אתה היית ממונה על אימון הפליטים במחנות המעצר בקפריסין, נכון?"
"אדוני, אכן ניהלתי את האימונים בכמה מחנות, אבל -"
"טוב. כך חשבתי. והאם היהודים הללו עצמם אינם נוהרים כעת לנמל חיפה, אונייה אחרי אונייה? הא, יגאל? מה הם יעשו באמצע המלחמה - יקטפו תפוזים? הַרְכֵּב מהם חטיבה!"
"עם העולים האלה? האימונים בקפריסין לא נחשבים, בן גוריון. הם צעדו שם עם מקלות של מטאטא -"
"איזה מטאטא? שטויות." הזקן פנה אל ברק. "תראה, וולפגנג, כשחזרת מקפריסין דיווחת לי דברים טובים עליהם. הם באמת התאמנו עם מקלות מטאטא? זה נכון?"
"ובכן, עם רובי עץ, אדוני," אמר ברק. "זה כל מה שהבריטים הרשו. פה ושם הצלחנו להתאמן בחשאי בנשק קל, אבל -"
האלוף ידין קטע את דבריו. "בן גוריון, הם מעולם לא ירו ברובה, הפליטים האלה! הם לא התאמנו אימון קרבי מעולם, ואפילו לא השתתפו במטווח, ו -"
"אז קח שבוע או משהו כזה ואמן אותם, יגאל. הנפק להם רובים והראה להם כיצד לירות! הם עוד יפתיעו אותך. יש להם על מה להילחם עכשיו - מדינה משלהם."
"אתה אומר לי," התעקש ידין, "להצעיד חטיבה חדשה של עולים טירונים אל מול ביצורי לטרון? לא אעשה זאת."
"מי אומר לך לעשות זאת. מה אני, משוגע? ברור שלא. מצא לך גדוד לוחמים כאן, פלוגה שם, עוד כמה מחלקות מילואים, הוסף עליהם כמה חיילים מנוסים ותראה, הם יכבשו את לטרון."
התקווה מאת הרמן ווק, מאנגלית: ברוך גפן, הוצאת "ידיעות ספרים", 558 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
