הרוח החיה של שני כהן
היא דווקא נטתה פעם לתפקידים דרמתיים, אבל החיים (וגם המתים) שלחו את שני כהן לחפש נחמה בתפקידים הכי קומיים. ככה זה כשאחותך הקטנה מתה מסרטן בגיל 19וכשהרוחות בוחרות דווקא בך כדי להעביר מסרים לאנשים שעוד פה. בקרוב היא תנסה לתקשר גם איתכם, בתוכנית הבידור החדשה של רשת, "שבוע סוף" אבל מה זה בכלל סוף, כן?
היא תכננה בדיוק איך תטבול את גופה בפונדו רותח של פלאשים, תטופף על דרך הכתבים הצהובים, ואז תיכנס סוף סוף באצילות לעיר הברקת, המקום שבו רצתה להיות מאז ומעולם. "כשראיתי את התאריך על ההזמנה, חשכו עיניי", היא מספרת. "בכיתי, כעסתי, לקחתי את זה נורא קשה, באמת, חוסר פרופורציות מוחלט". וכך , במקום לפגוש את הקוסם, הפכה כהן למכשפה הרעה מהמזרח. וכמו כל מכשפה מיואשת, גם היא החליטה לרתום לעזרתה את הרוחות מכל כיווני האוויר. במיוחד רוח ספציפית אחת, זו של אחותה המתה, גל.
"אני זוכרת שישבתי לבד בסלון ואמרתי לגל 'אוף, למה? למה?'", היא מתארת. "ואני שומעת אותה אומרת לי 'שאן, יש סיבה, יש סיבה, תפסיקי. מה את מתנהגת כמו ילדה קטנה? יש סיבה'". זאת לא הפעם הראשונה שכהן משוחחת עם אחותה הקטנה מאז נפטרה. הקשר שלהן חזק מכדי שמוות אווילי יוכל עליו. אבל עד אז זה קרה לה רק בחלומות, או בדרך חרישית ומסתורית, בלב. הפעם, הן ממש דיברו בקול רם.
"אם מישהו היה רואה אותי, הוא היה מאשפז אותי", היא אומרת. "אבל ככה היא ממשיכה עם ה'יש סיבה', וזה הדבר היחיד שהיא אומרת לי, ואני משתגעת. אבל כשהתעוררתי ביום חמישי בבוקר, יום ההצגה וההקרנה, אני פותחת את הטלפון ומקבלת הודעה בהולה:'בואי מהר לתיאטרון, גלית גיאת חולה, טלי אורן קופצת להחליף אותה, את צריכה להיכנס לתפקיד משנה של ברוריה'". כהן, משותקת וקפואה כמו כל סיביר, החלה לצעוד לכיוון התיאטרון. לא לבד.
"הרגשתי אותה צועדת איתי, לידי", היא מספרת, "ואני מדי פעם מגניבה חיוך לעצמי, כי אני יודעת שרק אני מרגישה את זה. ואז, בהצגה, יש רגע אחד שכולם על הבמה חוץ מברוריה. ואני יושבת בחדר לבד, ואני אומרת'גולי, את פה, אני ממש מרגישה אותך, את פה'. ואני שומעת אותה, בקלילות, אומרת לי'כן, שורה שלוש באמצע'. ואני אומרת לה'מה שלוש? שלוש זאת לא שורה טובה, בטח בשבע-שמונה. מוזמנים תמיד יושבים בשבע-שמונה. והיא אומרת לי 'אומרים לך שלוש, אז שלוש'. ושכחתי מזה".
היא עלתה לבמה ופצחה בסולו היחיד של ברוריה, "שיר ערש". המילים השבריריות והצורבות של אלתרמן מוגשות עם הוראות בימוי מפורטות, וכהן עקבה אחריהן בדקדקנות של פיזיקאית. היא התיישבה בדיוק בקו מרכז הבמה, כיסתה את קושניר השכוב למרגלותיה, ועשתה את מה שמכונה בתיאטרלית נפוצה "להיות במצב". "ואני שרה 'היכל ועיר נדמו פתע, ונשתתקו שוקי פרס'", היא משחזרת. "ואני אמורה להסתכל על קושניר רוב השיר, עד לרגע אחד שכולם נושאים עיניהם מעלה ומביטים בקהל. אני מרימה את העיניים ואני רואה את האולם מדהים, אלף איש, כיסאות ספייר פתוחים. ומולי, אני פתאום קולטת, שבשורה שלוש, באמצע, בקו ישר, יש כיסא ריק אחד".
כבר שש שנים שהכיסא הריק ומסמר השערות הזה מלווה את חייה של השחקנית המוכשרת שני כהן, 28. הריקנות מפעמת בה עמוק בכלי הדם, צובטת ברגעי הצער ופוצעת כשהיא שמחה. אבל כהן כבר לא נרתעת מהסימנים העל חושיים האלה, להפך. היא תרה אחר שקיות ההפתעה הקטנות הללו מלמעלה, והן מוצאות אותה בדרכים שונות. זה קרה לה בחגיגות יום הנישואים של הוריה, כששאלו את המלצרית במסעדה לשמה והיא ענתה גל.
זה קרה לה כשיצאה מהצילומים הראשונים שלה כסול בר, הכתבת הכושלת מהגרסה המחודשת של "רק בישראל", נתקלה בקלף בודד הפוך, וכשהרימה אותו ראתה שמצוירת שם מלכה, ופשוט ידעה שגל שלחה אותו. זה קורה לה, כנראה, ברגעים אלה ממש, כשהיא מעיינת בריאיון הזה ומתכוננת לאזכרה של אחותה, שתתקיים באופן מתואם להפליא בבוקר שאחרי סוף השבוע. כהן מאמינה שהחיים רצופים בסימני דרך, השאלה היא אם אנחנו ערניים מספיק כדי לראות אותם.
וכל כך בריחה מהעולם, לא?
"תראי, אני לא אומרת 'בוקר טוב, אני הולכת לברוח מעצמי'. אבל אבא שלי אמר לי לפני כמה ימים'איך קרה שפתאום הפכת להיות כזאת שחקנית קומית? אני זוכר אותך בבית ספר למשחק, עשית המון תפקידים דרמתיים ותמיד דיברת על דרמות'. ופתאום הבנתי. הבנתי שהקומיות הייתה הבריחה שלי לעולם שטוב בו יותר. איזה כיף זה להצחיק, כשאתה מתעסק בכל כך הרבה בכי. כשנסעתי ללימודים, אחרי שגל נפטרה, הייתי מתניעה את האוטו, בוכה בוכה בוכה, מדוממת מנוע, מנגבת דמעות ונכנסת לבית ספר. הכול בשליטה. ופתאום, הקומיות הזאת נתנה לי הרבה אוויר".
את עדיין צריכה אוויר?
"כן. אבל אני יודעת שכשאצטרך להביא תפקיד דרמתי עשיר ועגול ומלא, יש לי הרבה מה לתת. אני זוכרת שבכיתה ג' אבא שלי הביא לי ליומולדת ליצן על קביים. הגענו לשער של בית הספר והוא כבר חיכה שם, ואני מסתכלת ואני מתרגשת, וכל החלונות פתוחים וכל האנשים במרפסות בבניינים מסביב עומדים ומסתכלים עליי.
"יום אחד הייתי אצל נטורופת, ותוך כדי הטיפול פתאום עלה מהאבק הדבר הזה, והעיניים שלי ממש נצצו. ותוך כדי שאני מדמיינת את זה, אני רואה, במין טרנספורמציה כזאת, שכל המרפסות והאנשים הופכים למלא כיסאות אדומים ולבמה, ואני עומדת על הבמה וכולם מסתכלים עליי. פתאום הבנתי שהרגע הזה הוא חלק מהצורך הזה לשחק. להיראות".
התוכנית החדשה אמורה להיות הפריצה המשמעותית שלה, או לכל הפחות לגרום לכל מיני פרחות מעודכנות להחליף את הפראזה המשומשת "אין לתאר" בראנינג גג שלה משם, "סבבה? סבבה! ". אבל גם אם לא, אין מה לדאוג לה. כהן היא הדבר הכי רחוק שיש מבימבו של סבבות. היא מרתקת, היא תבונית, היא רגישה מאוד, וכאמור, יש לה קשרים עם העולם הבא.
הכול התחיל בחלומות על נשמות. היא הייתה שביעיסטית נמרצת מהוד השרון, בת בכורה לבני, עו"ד מצליח לדיני עבודה, ולאתי, אשת חינוך שהיא מגדירה כ"נערצת, משכמה ומעלה". אחותה היחידה, גל, שקטנה ממנה בשנתיים, הייתה האדם הכי קרוב אליה בעולם. בחלוף השנים, ואחרי רצף מחריד של טרגדיות שקטפו לה ולסביבתה יקרים מקרבה ראשונה, גברו החלומות.
כל המתים הלא שקטים האלה מצאו את עצמם נולדים מחדש בתת המודע שלה. שם, בחיקם המערפל של גלי האלפא, היא נתבקשה להעביר מסרים לאהובים הנטושים שכאן. "זה סיפור כמעט לא הגיוני", היא מבארת. "חודשיים אחרי שגל נפטרה, האחים התאומים של חברה מאוד טובה שלי נהרגו בתאונת דרכים, וחודש וחצי אחר כך חברה הכי טובה שלנו איבדה את בן הזוג שלה, ויש עוד הרבה.
ואז פתאום התחילו לקרות לי דברים מוזרים. בשישי אחד ישבתי בפאב, נכנסתי לשירותים, והייתה שם בחורה בלונדינית מתוקה כזאת, שאמרה לחברות שלה, 'אוף, בא לי ללמוד לסדר את השיער ככה', והרימה את השיער למין קוקו גבוה. ואני לא יודעת למה, אבל אמרתי לה 'את רוצה שאני אלמד אותך?'.
פתאום מתחבר לי שזאת חברה הכי טובה של גל מכיתה א' עד ו' שגרה בבניין שלנו. היה מפגש נורא מרגש והחלפנו טלפונים. ביום ראשון קמתי בבוקר, פתחתי את העיתון ופשוט נשמטה לי כוס הקפה מהיד. אני רואה בעמוד האמצעי שאח שלה עשה תאונה בסופשבוע ונהרג. באותו הרגע הבנתי שיש פה משהו שהוא נשגב ממני. הבנתי שבגלל שיש לי את היכולת להבין שאמנם החיים מסתיימים והגוף נטמן אבל הנשמה עדיין חיה, כנראה יש לי איזשהו תפקיד".
איזה?
"אני צריכה לעזור לאנשים להבין. המתים היו אומרים לי בחלומות 'תמסרי שטוב לי', 'תמסרי שתתחיל ללמוד', ממש מסרים. כשכל החלומות האלה גאו, הרגשתי שאני מתחילה לפחד נורא. הרגשתי שזה גדול עליי. הגעתי למצב שהייתי מתקלחת ופחדתי לעצום את העיניים, כי אם אני אפתח אותן אולי אני אראה את כולם עומדים לי בשורה".
כהן המבוהלת החליטה ללכת למתקשרת. "כשנכנסתי אליה היא הסתכלה עליי ואמרה לי 'את הולכת להיות מתקשרת מאוד גדולה יום אחד'", היא מספרת. "אמרתי לה 'אני יודעת', וככה התחיל התקשור שלנו. איך שהיא התחילה לדבר התחיל לכאוב לי המצח, בעין השלישית, ואני אומרת 'איי, כואב לי!'.
"והיא כעסה עליי, היא אומרת לי 'כי את פוחדת, את חוסמת, את מפגרת, את יכולה לשמוע את כל מה שאני שומעת, ממה את פוחדת? תפסיקי לפחד!'. אז ביקשתי ממנה, בשביל השקט הנפשי שלי, שתגיד להם שאני מוכנה לקבל הכול, רק לא לראות. בוא'נה, אני יוצאת פסיכית לגמרי".
יש שתי דרכים להגיב למשנתה של כהן. האחת, לומר שהיא פנטזיונרית מעורערת שנוסעת בכביש הישיר לסכיזופרניה, והשנייה, פשוט להאמין לה. לכהן, כך או כך, זה לא באמת משנה. אחרי שמצליחים לחסל את הדד ליין הסופני והמחניק של המוות, ועוד בכוח האהבה בלבד - לא ישנה לכם גם אם ישרפו אתכם במרכז הכיכר באיסטוויק.
"אני עדיין לא בשלב שאני יכולה לקרוא לעצמי מתקשרת", היא אומרת. "אבל אני מניחה שכשאני אהיה גדולה זה יקרה. זה נשמע נורא יומרני, אבל אם אוכל לעזור לאנשים, זאת תהיה מתנה גדולה בשבילי. דווקא בגלל שגל הייתה בנאדם מאד עוזר ונשארתי לבד. אני כל כך מתגעגעת אליה. בדברים הקטנים, את יודעת, בלשאול אותה איפה המספריים. שאני אשכב עליה והיא תעשה לי גבות בפינצטה. לשבת רגל ראש מול הטלוויזיה ולראות סרט. ולריב על השלט, איזה כיף זה בדיעבד. הייתי מתה לריב איתה היום על השלט".
כהן היא בחורה פתוחה, אמיתית ודרמתית, מה שמתבטא במונולוגים מפוארים ומכמירי לב, בהתפרצויות בכי מידבקות ובהלקאות חוזרות ונשנות של אבק דמיוני על הספה, ככל שהשיחה הולכת ונעשית קריפית. "האמת שאני חננה, מאוד מסגרתית", היא מפתיעה. "אהבתי את בית הספר, היה לי שירות מדהים כמש"קית ת"ש בצנחנים, בלימודי המשחק היה לי מצוין. אני גם בנאדם זוגי. כבר כמה שנים יש לי אהבה גדולה שאני באמת לא יכולה לתאר.
הוא צנוע כל כך, והוא ישר נורא, והוא חכם, והוא כלכלן, אבל מאוד מעורב בעולם שלי. זה מזל, אבל אני מאמינה שבחיים אתה מפוצה. זה שקיבלתי את ההורים שלו מתנה, ואת אחותו, את המשפחה הזאת, שאנחנו כמו משפחה אחת, זה פיצוי".
את גלעד, בעלה, פגשה בראשונה בתיכון. "אני הייתי בי' הוא בי"ב. אני זוכרת שראיתי מרחוק מישהי מהשכבה שלי יושבת איתו, ואמרתי לעצמי 'אוף, גם אני רוצה להיות חברה של גלעד ורובל'. מאז לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו, עד שאחרי הרבה שנים אחותו הזמינה אותי אליהם לחצר, ואז הגעתי והסתכלתי עליו ואמרתי 'אתה גלעד ורובל!'.
התאהבתי בו קשות וזהו, השאר זה היסטוריה. אחר כך גילינו שגם שירתנו בגדודים מקבילים של הצנחנים בצבא, ולא נפגשנו. גם גל אמרה לי, כשהיא פגשה אותו, 'את יודעת שאיתו את מתחתנת'. הראש שלי בכלל לא היה במקום הזה, הייתי נורא צעירה ואמרתי לה 'מה?!', אבל היא אמרה לי 'ברור, רק שתדעי. אם את לא יודעת, שתדעי'.
וזה מדהים. כשהוא אמר לי שאני אהבת חייו ושאל אם אני אתחתן איתו, אמרתי שברור שכן, ולא הפסקתי לבכות. כי באותו רגע, כמובן, חשבתי על זה שגל לא פה, ואני לא יכולה להתקשר אליה בהתלהבות".
גל חלתה כשהייתה בת 16.5. "הם אמרו לי שיש לה גידול סרטני", היא מספרת. "זה היה נשמע הרבה פחות מפחיד מסרטן". קוראים לזה הוצ'קין, סרטן בלוטת הלימפה, סרטן קל ביותר, סטייג' ואן, 95 אחוזי החלמה. אבל כנראה מה שצריך לקרות קורה". במשך שנתיים תמימות של כימותרפיה האמינה המשפחה בכל ליבה שגל תנצח.
"אני זוכרת את הרגע שנכנסתי לחדר שלה", מספרת כהן, "וראיתי אותה עם קרחות קטנות, כשכל הכרית שלה מלאה בשיער. ואז נשברתי. ירדתי למטה ואמרתי לאמא שלי 'מה זה?', ושתינו נורא בכינו. גם על זה גל עשתה צחוק, צחקה שהכימותרפיה יוצאת לה מעולה כי אין לה שערות ברגליים. אני לא העליתי על דעתי את האופציה, עד החודש האחרון, שהיא לא תחיה.
לא דיברתן ביניכן על המוות?
"יום אחד, במיון, סיפרתי לה על החלומות ועל התקשור והיא נורא כעסה עליי. היא אמרה 'שאן, איך לא סיפרת לי את זה עד היום? איך עברת את זה לבד?'. ואז היא קרצה לי, ואמרה לי בצחוק כזה, 'אם אני אמות, אני מבטיחה לא להפחיד אותך'".
בגיל 19 גל נפטרה. "המוניטור התחיל להאט את הקצב, והתחלנו לשיר לה. 'ימים של שקט', 'בגלל הרוח', ' היא לא דומה', ושרנו ושרנו ושרנו, כאילו ליווינו אותה החוצה בשירה. ואני חופנת אותה, אני נושמת אותה, אני אוצרת אותה בתוך נשמתי, בתוך הגוף הקטן שלי, ומנשקת אותה בלי סוף. אני זוכרת שהאחות אמרה 'זהו' באמצע השיר 'בגלל הרוח'. הוא חרוט על המצבה שלה".
כהן שוקעת בתוך הספה שלה. הזמן בסלון המעוצב שלה ושל גלעד כאילו עומד מלכת. אין רוחות בתל אביב של ספטמבר, רק דמעות יבשות ולחות מעיקה. "כשהיא נפטרה", היא מוסיפה לבסוף בשקט, "הבנתי שהדבר היחיד היציב בחיים שלך הוא שהשמש זורחת ושוקעת באותן השעות. זה מאוד עודד אותי. כשהכול כאב לי, המחשבה שהעונות מתחלפות פשוט החזיקה אותי.
"העולם שלי התמוטט, אבל לפחות יש לי עוגן אחד. עד היום אני מרגישה שהיא מתווה לי דרך, שהיא השאירה כזו צוואה של חיוניות. בעצם, כשהיא נפטרה, דברים התחילו להסתדר לי, האהבה, הקריירה. כל פעם אני אומרת לה תודה. והיא אומרת לי 'מה תודה? זו לא אני, זאת את'. תמיד, אותו משפט".
נא להמתין לטעינת התגובות
