חנה אזולאי הספרי במלכוד מרוקאי ישראלי
אחרי שהעבודה על מחזה שלה בוטלה, וסדרה תיעודית שיצרה נדחקה לשולי הפריים טיים, חנה אזולאי הבינה שהעיסוק בנושאים חברתיים הוא "כדור מוות לקריירה". מעכשיו, היא מצהירה, תתמסר ל"הנאות החיים". אבל הדמות שהיא מגלמת בסרט החדש "שבעה", מחזירה אותה למלכוד המרוקאי-ישראלי הקלאסי: הנאמנות העיוורת למשפחה מול הרצון להגשמה עצמית
כעת היא מבקשת להתמקד בהנאות החיים, ביצירה קלילה יותר. השינוי החל לפני שנתיים, כשציפי פינס מתיאטרון בית ליסין ביטלה את העבודה על מחזה שכתבה אזולאי-הספרי, "ליזי ופול", שתיאר פועלת במפעל אשר מנהלת שיחות דמיוניות עם ז'אן פול גוטייה והופכת למנהיגת פועלים, שבועיים בלבד לפני תחילת העבודה. ובשנה שעברה שובצה סדרת תעודה נוספת של אזואלי-הספרי, "אימפריה קטנה שלי", שליוותה נשים המקימות בתי עסק, לשידור בערוץ 2 בשעה שבע בערב, ברצועה שפינתה תוכנית הלייף סטייל של שרון כידון. הזכיינית רשת שידרה את כל שמונת פרקי הסדרה בפרק זמן של שבועיים, ואזולאי-הספרי נשברה.
"אני כבר לא מתעסקת בעניינים חברתיים", היא אומרת, "אין לזה ביקוש. הבנתי שזה היה כדור מוות למקצוע שלי כשחקנית וכיוצרת". בכלל, היא מרגישה שהמסר שהיא הביאה בזמנו ב"שחור" כבר הספיק להיטמע עמוק בחברה הישראלית. יכול להיות שכבר אין צורך להמשיך לנופף בדגל. "כשאני באה לאירוע שבו רוצים לקדם עניין מרוקאי, דופקים לנו כמה מלצרים בז'לבייה מרוקאית, עוגיות מרוקאיות ונותנים כוס תה.
יכול להיות שזה מראה על נורמליות, למרות שהמסחור הזה קצת מכעיס אותי. לקחו לי את האישו. בקשת המזרחית נאבקנו שמזרחים יתחילו לדבר על המזרחיות שלהם. ובכל הנושא של זהות - המאבק שלנו הצליח". ואולי נאמר, הצליח במידה מסוימת. כשמדברים איתה על סימונה, הדמות שגילמה בסרט החדש "שבעה", של האחים רונית ושלומי אלקבץ, נוצר אצלה חשש מסוים שמא היא תיתפס כמיסטיקנית או כמי שאוחזת באמונות תפלות, על אף שהיא בסך הכול מגיבה באופן רגשי, נורמטיבי למדי בהקשר הישראלי, לרצף של צירופי מקרים. ועל אף שהיא מודעת היטב לעובדה שמיטב האשכנזים משתעשעים כיום בניו אייג'יות שכוללת חזיונות, ניבויי עתיד, קריאה קלפים וקמעות.
אסי לוי הייתה אמורה לגלם את סימונה. כשרונית אלקבץ נתנה לאזולאי-הספרי את התסריט, היא הציעה לה תפקיד אחר. בסופו של דבר פרשה לוי מההפקה בגלל התחייבויות קודמות. אמה של אזולאי-הספרי נפטרה. והתברר שהיא קבורה סמוך לסבתה של רונית אלקבץ, שכזכור גילמה את פנינה, אחותה המפגרת של חלי - בת דמותה של אזולאי-הספרי - ב"שחור". הקריירות של אזולאי-הספרי ואלקבץ, שתי הדיוות המרוקאיות של הקולנוע הישראלי, שרוגות זו בזו.
סימונה, אחת האחיות, והדמות שאותה מגלמת אזולאי-הספרי, היא זו שממאנת לשתוק. במשך שלושה רבעים מהסרט היא בעיקר שותקת בעוינות, זורקת הערות טעונות בתדר הסאב טקסט, מקרינה נוכחות דומיננטית אך נותרת בשולי ההתרחשויות. עד שמגיעה הסצנה הגדולה שלה, ללא ספק שיאו של הסרט, סצנת ההתפרצות שבה היא מטיחה באחיה ובאחיותיה את האמת המרה על אודות המשפחה, שכל אחד מחבריה נוהג באנוכיות ודואג בעיקר לעצמו.
סימונה מבקרת בקטלניות ובכאב עצום את האינדיווידואליזם הזה, שמנוגד לשבטיות המרוקאית המסורתית. היא לא רק קורעת את המסך מעל הפסאדה המשפחתית, היא גם חורגת מהתפקיד ששמור לנשים בחמולה המרוקאית. תפקיד שמייעד להן את החירות לרכל ולהתלחשש במטבח ולא הרבה יותר מזה. זו סצנה מרשימה מאוד, משוחקת לעילא, בסרט יעיל ועוצמתי.
מה משך אותך בדמות של סימונה?
"זה התפקיד היחיד שלי שאני לא רוצה לנתח מה משך אותי אליו. כשקראתי את התסריט הדמעות פשוט ירדו. ברור שיש בתסריט גם רגעים מצחיקים. יש שם עצב והומור. מי שמרוקאי צוחק מאוד. בכלל - הסרט, התפקיד והעיתוי שבו הכול קרה, יש פה איזה מיסטיקה מטורפת. אמא שלי חטפה סטרוק והתחילה לגסוס. וסימונה זה תפקיד שנועד לי. ורק כשוויתרתי עליו בלב הוא הגיע. ישבתי שבעה ואז התחילו חזרות. עליתי לקבר ל-30 ואז התחילו הצילומים. שתי האחיות שלי נורא התרגשו כשראו את הסרט. עולם המשפחה שלי מהשכונות מגיע לקולנוע וזה מרגש. מרוקאי מהשכונות תמיד מרגיש גולה בתל אביב".
מה בדיוק מרוקאי במשפחתיות שמוצגת בסרט?
"החנק וחיבוק הדוב הם מרוקאיים. הבוגדנות היא כבר תוצר לוואי ישראלי לגמרי. במרוקו האחים היו מוכרים את הבתים ונותנים לחיים את הכסף, אין בכלל שאלה. הכישלון של המשפחה המרוקאית מעסיק את שלומי ורונית. המשפחה המפורקת. למרות שביני לבין רונית מפרידות רק ארבע שנים, רונית היא דור אחר ממני. זה מבט אחר. עם פחות רגשות אשם, יותר ביקורת, יותר פיכחון. היא נולדה למשפחה ישראלית יותר ממני. במשפחה שלי עדיין יש מחויבות אחד לשני. אם אח
"כל כתיבה היא ניסיון לתת לגיטימציה לפצע שלך. ובמקרה של רונית ושל שלומי זו כתיבה שנועדה לתת לגיטימציה לבחירה שלהם באינדיווידואליזם מעל למשפחה ולמסורת. המחויבות והסולידריות הן מצרך נדיר והן מצרך שהתפוגג מתוך המשפחה שמוצגת בסרט, משפחה מרוקאית שעברה תהליך של ישראליזציה".
אני לא מבין מה מרוקאי כל כך בזה. זה נראה לי המתח שקיים בכל משפחה.
"זה פרדוקס מרוקאי. את מחויבת למשפחה ויש לך כלפיה רגשות עמוקים, אבל החברה מחנכת אותך לאינדיווידואליזם ולהגשמה עצמית, ואת נקרעת. זה בהחלט מצב קיומי מרוקאי בישראל".
את מסכימה עם סימונה?
"לא. אני מרגישה כמו האחים של סימונה. עייפה בנפש. התביעה שלה, לחיבוק מהמשפחה ללא תנאי, אנכרוניסטית בעיניי. תפתחי עיניים, תסתכלי סביב ותראי שהזמנים השתנו. סימונה היא תלותית. אם אני הייתי האחים שלה, לא הייתי סובלת אותה. היא חמוצה. היא קורבנית".
זה גם סרט על המשך תהליך שחרור האישה בחברה המרוקאית, לא?
"הנשים מדוכאות, אבל הן מרימות ראש. הן מדברות. הן עוזבות בעלים. הן בוגדות בהם. כל הכוח שנמצא אצל הנשים ב'שחור' נמצא אצלן בזכות כישופים. המעבר מ'שחור' ל'שבעה' הוא שלב נוסף בשחרור שלהן. ויש לו מחיר. והנשים האלה משלמות אותו".
הדיון במשפחה המרוקאית לא מוצה כבר?
"כשיצא 'שחור' חשבתי שאני מטילה פצצונת ולא ידעתי שזו פצצת אטום. התסריט נכתב ממקום מאוד טבעי ורגשי ובטוח בעצמו. בתמימותי חשבתי שאין לי מה להתבייש באמת הזאת. אבל הביצה לא הייתה מוכנה. ואני לא הייתי מוכנה לתגובה של הביצה. את 'שחור' לא ידעו איך לאכול. המרוקאים עצמם כעסו עליי. רוב המרוקאים הישראלים היו מהכפרים, עם השפעה תרבותית של חברה ערבית פרימיטיבית. ופה זה הוצנע והושתק.
אצלנו אומרים שעם אמונה נולדים, אבל לי מחקו את האמונה. אני מנסה לחזור לזה. אמונה זה אושר בלתי רגיל. אני נולדתי לספק, שזה מאוד מצער. מחקנו עולם מיתי שלם. אני מעדיפה עולם עם אמונות תפלות מאשר עולם שהוא רק מדעי".
אמונה באמונות תפלות ומזרחיות הן היום זהות ישראלית נחשקת. כולם מתמזרחים.
"יש התמסחרות של המזרחיות. כשהבן שלי היה בן 18 הוא הצהיר שהוא מרוקאי. אמרתי לו 'מה פתאום, אתה בכלל חצי פולני'".
היום עדיף להיות מרוקאי מאשר פולני.
"נכון, אבל זה הכול ברמה של דימויים".
אז מה באמת משך את חנה אזולאי-הספרי לסימונה? סימונה לא שותקת. כפי שאזולאי-הספרי לא שתקה כשעשתה את "שחור". הקו הלוחמני שבו נקטה הביא לה תהילה, אבל גם גבה ממנה מחיר אמיתי בשנים האחרונות. עכשיו היא יוצאת לדרך חדשה. עמומה משהו. לא לגמרי ברור מה כלול במונח "החיים הטובים" שבו היא מתכוונת להתעסק. וברור שהיא לא מתכוונת לחיים הטובים במובן הפשטני והשטחי של המושג. היא תמצא בו עומק. ימים יגידו אם גם יהיה לה מה להגיד.
סימונה, אותה דמות שאזולאי-הספרי חשה מהקריאה הראשונה שנועדה לה, היא דמות שמסתובבת כשבטנה מלאה. מלאה בזעם, מלאה באמת שלה. אזואלי-הספרי חשה שהחברה הישראלית עברה הלאה. וזה מה שהיא גם הייתה רוצה להגיד לסימונה: תפתחי עיניים, תסתכלי סביבך, תעברי הלאה, את אנכרוניסטית. אזולאי-הספרי לא רוצה לנופף בדגל החברתי האנכרוניסטי. היא רוצה להיות עכשווית. מה זה אומר? היא מנסחת את התשובה בימים אלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
