השבעה הביתה
קובי אריאלי התפעם מ"שבעה". לא רק בגלל הקולנוע המשובח, אלא מכיוון שמדובר בשבעה. אירוע דתי בסיסי, שלמרבה הפלא מדבר כמעט לכל ישראלי
שבעה צילום: יח''צ
אני זוכר איך העליתי בתוככי מוחי עשרות רעיונות ופסלתי אותם על הסף. הנה, חשבתי, הגבאי רוצה לשלוח לתפילה לפני התיבה כחזן את פלוני, אבל הוא לא יכול כי הוא מסוכסך איתו כבר שנתיים, מאז הייתה בתו מאורסת לבנו של ההוא והשידוך התבטל, על כן הוא שולח אליו צד ג' אבל ההוא מנסה לגשר ביניהם ועל כן הוא מוסר לו שייגש אל הגבאי וכך מתגלגלת לה עלילת בית כנסת נחמדה.
לא, אמרתי לעצמי. לא יבינו. זה פנימי מדי. בוא נלך על משהו אחר. לווייה. גם לא. לא יבינו. אולי ברית. עזוב. כולם עומדים מרחוק בברית. אף אחד לא רואה את ההתרחשות, חוץ מדוסים. כך הלכתי ופסלתי רעיון אחרי רעיון. בסופו של יום יבולי היה דל מאוד.
טוב שהסדרה הזאת לא התבססה עליי כתסריטאי, מפני שחוסר הביטחון שלי במידת הבנתו של הצופה ה"חילוני" בעולם היהודי, הייתה קוברת אותה בעודה באיבה. תודה לאל, חבורת התסריטאים הבסיסית הצליחה במלאכתה מעל המשוער והציגה בפני הקהל הישראלי את "מעורב ירושלמי", מהטובות שבסדרות הדרמה שלנו מאז ומעולם, סדרה שחלק עצום ממנה מתרחש בסביבת התוכן היהודית-דתית.
איפה בדיוק הייתה הטעות? האם שגיתי בהערכת נכונותו של הצופה החילוני להיחשף לעולם שזר לו, כשהוא עטוף במחלצות ידידותיות? לא ולא. אני שגיתי שגיאה חמורה הרבה יותר. מעיניי נעלמה עובדה בסיסית אחרת, והיא שחלק עצום מצופי הטלוויזיה ומצרכני התרבות בישראל מסתכל על "מעורב ירושלמי" ורואה את עצמו. עשרות אלפים מהצופים מחוברים לחוויית קיום מצוות, מאות אלפים מחוברים לחוויית בית הכנסת ומיליונים מחוברים לחוויה יהודית בסיסית.
זה כל הסוד. מבט פנימי אל חיים בשכונה חרדית בבני ברק, דוגמת זה שהוענק לצופה ב"מרחק נגיעה" או ב"החצר", הוא אמנם חוויה אנתרופולוגית כמעט של הצצה לעולם זר (על אף שגם כאן יש אי אלו עוגני "שייכות" סמויים) ; "מעורב ירושלמי" הוא מבט של הרבה מאוד צופים, אולי רוב הצופים, אל הדנ"א האישי שלהם, גם אם הם לא חיים אותו יומיום.
סטירה מרגשת
במקום הזה בדיוק התיישב מבחינתי "שבעה", הסרט הראשון שראיתי בתשס"ט ושגרם לי לבקש שכמוהו בדיוק תיראה כל השנה הבאה עלינו לטובה. אושר עילאי. ריגוש נדיר. קו נקי מלא הוד והדר של כישרון ונשמת קולנוע. כל סטירה משלוש הסטירות שמוטחות במהלכו הולכת איתי ומצטלצלת בראשי ברגשה כבר שבוע ימים.
עיקר כוחו של "שבעה" הוא כמובן במתח האנושי שמתגלה ונבנה בו, באמיתות העולות ממנו על יחסים, היררכיה, טבע אנושי, כאב ומוסר ובמשחק המדויק של שלל כוכביו, בראשם רונית אלקבץ, חנה אזולאי-הספרי ואלברט אילוז, אולם לא פחות חשובה בעיניי היא סביבת ההתרחשות: חוץ מהכול ומעל הכול, מוצגת בסרט הזה שבעה. פשוט שבעה.
לא סתם שבעה. שבעה דתית. הלכתית. מסורתית. עם רב ותפילות וקופת צדקה. שבעה כמותה מכיר כל ישראלי שני.
והצופה הישראלי רואה את השבעה, את הקדיש ואת הוויכוח על הבשר שאוכלים או לא אוכלים בשבעה, וזה מרגש אותו לא רק מפני שזה דרמתי ועשוי היטב, אלא מפני שהוא מכיר את זה מהבית, מהשבעה שלו. ובלהט ההתרגשות שלו הוא שוכח לשאול את עצמו איך זה שחוויה מכוננת ומשותפת כל כך מוצגת מעט כל כך בקולנוע שמיועד בשבילו? ולמה אלף חוויות שוליים פוליטיות, רומנטיות, תרבותיות ואמנותיות הן לחם חוקה של היצירה המקומית ואילו חוויות הדת, המאגדות סביבן מאות אלפים, הן חומר גלם נדיר? מן השמים ננוחם.
נא להמתין לטעינת התגובות
