השואה הקולנועית שלנו
הקולנוענים הישראלים מרגישים בשלים דיים כדי להתעסק לא רק בהשלכות השואה, כפי שעשו מרביתם עד כה, כי אם בשואה עצמה. עיון בששת סרטי התחרות של פסטיבל חיפה שיגיעו בקרוב לקולנוע
ג'וזף פיינס - אביב 1941 צילום: יח''צ
עצם העיסוק בשואה אין בו משום חידוש גדול, שהרי מאז תחילת שנות ה-60, אז הציג נתן גרוס המנוח את סרטו "המרתף" בכיכוב שמעון ישראלי, צללו מעת לעת הקולנוענים המקומיים אל תוך אימי התקופה ההיא, ויכולים להעיד על כך סרטים כמו "הקיץ של אביה", " תל אביב-ברלין", " מחילות" ועוד.
המהלך החדשני שנחשף הפעם בחיפה אינו מתייחס, אם כך, לעצם בחירת הנושא, כי אם למועד שבו התחוללו העלילות המסופרות בסרטים החדשים, או לפחות בחלקם. אם בעבר נצמדו עושי הסרטים הישראלים אל ההווה, אל הנעשה במדינת ישראל, אל גורלם של ניצולי השואה ששרדו את השנים ההן, שהרי חיפה 08' הציגה תמונת מצב בלתי מוכרת כמעט למי שצורך סרטים מקומיים - השואה כפי שהתחוללה שם באירופה.
לא עוד ניצולים המתמודדים עם הזיכרון, עם הפאנטום של העבר, עם החיים בצל המתים, אלא סרטים המטלטלים עצמם אל העידן ההוא ממש, אל שנות ה-40 במזרח אירופה. "אביב 1941" של אורי ברבש, ו"אדם בן כלב", שביים האמריקני פול שרדר על פי ספרו של יורם קניוק, הם בבחינת הצצה ראשונית כמעט אל הדברים כפי שהיו אז.
אמנם נכון הוא שבשנת85' הוצגה פה "הכלה", קופרודוקציה אנגלית/ישראלית חלוצית, בבימוי נדב לויתן, שגוללה סיפור שעסק בהשמדת יהדות צ'כוסלובקיה. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שסרט ישראלי, או ישראלי למחצה במקרה זה, התבונן בחיי היומיום בגטו, בתיפקוד היודנראט ובדינמיקה המפלצתית של האקציות והמשלוחים מזרחה. מאז אותו סרט נאלצו צופים ישראלים לראות סצינות דומות רק בסרטים אמריקניים, פולניים, גרמניים והונגריים. אפילו בליטא הפיקו לפני כשנה את "גטו" על פי מחזהו של יהושע סובול.
במשך שנים נומקה ההתחמקות הישראלית מטיפול באירועים הקשורים לשואה בטעמים תקציביים. סרטים תקופתיים עולים המון, ויש לצלמם במדינות מרוחקות באירופה. אף שזו בוודאי סיבה נכבדה, דומה כי האמת מצויה גם בנפש עושי הסרטים בארץ, שיודעים המון בכל הקשור לטיפול בסוגיות חברתיות, אך מהססים להציב מצלמה מול דילמות מוסריות ודתיות מורכבות, המעסיקות בעשורים האחרונים את מי שנדרש להתייחס לאירופה שתחת השלטון הנאצי.
והנה מגיע עתה "אביב 1941" של אורי ברבש, המבוסס על אוסף סיפורים מאת הסופרת אידה פינק, כדי להתבונן מקרוב בלבן של הזוועה. מעשה במשפחה יהודית המונה ארבע נפשות, שמנסה למלט עצמה מפני כוחות הכיבוש הגרמניים הדוהרים בשטחי פולין המזרחית ואוקראינה, בשעת הפעלת האיינזצגרופן, היחידות לחיסול יהודים.
מטבע הדברים נזקקו מפיקיו של סרט זה לסיוע אירופי, ו"אביב 1941" הינו הפקה משותפת ישראלית/פולנית, ששחקנים בריטים מגלמים בה את התפקידים המרכזיים. אף שזו החלטה לגיטימית לגמרי, היא מכתיבה לסרט הכרעה מטופשת בולטת - שימוש באנגלית כשפת דיבור יחידה. יהודים, פולנים וגרמנים מותכים יחד באמצעות שפת תיווך הנשמעת מגוחכת כאשר ג'וזף פיינס, קלייר היגינס, קלי הריסון או ניב מקינטוש מדברים ביניהם באנגלית תקנית, אגב חיקוי של מבטא פולני.
מובן שזהו רק הסממן החיצוני הלקוי, אך לא הכשל העיקרי ב"אביב 1941". הכשל נעוץ בתסריט בלתי משכנע, ובעיקר בבימוי דורסני שמתייחס לדילמות אנושיות הכי מורכבות כאילו הן חלק ממסדר בוקר צבאי. אורי ברבש, שיודע מה צריך לעשות כשהוא מטפל בעימות הציוני-פלסטיני ("מאחורי הסורגים", "אחד משלנו"), הולך לגמרי לאיבוד כשמולו ניצבת מלודרמה שאינה מסתפקת רק בססמאות פוליטיות, אלא דורשת צלילה לעומקי הנפש.
במובנים רבים דומה המצב ב"אביב 1941" למה שמוצג ב"אדם בן כלב", גם הוא הפקה משותפת ישראלית/ גרמנית, הדוברת בעיקר אמריקנית. הסרט, שצולם בעיקר ברומניה, מתרחש בחלקו בתוככי מחנה השמדה - מהלך ששום סרט ישראלי לא העז עד כה להתקרב אליו.
עיבודים חובבנים
עם כל הבעייתיות הקריאטיבית שמתעוררת לנוכח השם פול שרדר, ברור שהוא - מי שעשה את "מישימה", "ג'יגולו אמריקאי" ו"פגיעה" - במאי קולנוע מוצלח יותר מברבש. לכן רוב הסצינות ב"אדם בן כלב" אינן מעוררות רתיעה-שמתוך-גיחוך.
אדם בן כלב צילום: מתוך הסרט
שני הסרטים הנוספים הקשורים בשואה, שהוצגו בחיפה - "מוקי בוערה" (לינה וסלווה צ'פלין) ו"אמא של ולנטינה" (אריק לובצקי ומתי הררי) - הם סרטי ניצולים "רגילים". כאילו. אך דומה כי המהלך שהחלו בו "אביב 1941" ו "אדם בן כלב" עתיד להשתלט בדרך זו או אחרת על האג'נדה הפילמאית בארץ. שהרי אחרי קילוף השכבות הפוליטיות והחברתיות, שכמו מגוננות על החברה הציונית ויוצרות בה מעין דבק מגע, אנו נותרים עם השואה - סיבת הסיבות של הקיום הישראלי.
הנסיבות הדרמטיות, הרועמות כל כך, שהניעו את הפקת הסרטים היותר מאז'וריים שהוצגו השנה בחיפה, כמו מסתירות את ההישג הנאה של "אילי ובן", סרט לבני הנעורים שכתב וביים אורי רביד. סרט זה הוא פרי מאמץ של קרן הקולנוע
הישראלי בראשותו של כתריאל שחורי, שמנסה לדחוף קדימה את הפקתם של סרטים המיועדים לשכבת גיל - בני שמונה עד שש-עשרה - המוזנחת לגמרי בארץ. בשנתיים האחרונות הופקו במסגרת זו הסרטים "גיבורים קטנים" (בבימוי איתי לב) ו"המרגל הקטן" (לין רות'), שלא היוו הצלחה גדולה. ועתה, הניסיון מספר שלוש, שעלה בטוב.
כנגזר מהז'אנר שבו נוצר, "אילי ובן" הוא סרט התבגרות. ילד ניצב בפני אירוע העלול למוטט את אחדות המשפחה שלו - מעצר אביו באשמת שחיתות - וכתוצאה מכך הוא מסגל לעצמו תובנות של מבוגר. מה שיפה בסרטו של רביד, לבד מהתיאור האמין של חיי הילד, הינה שורה של הכרעות מוסריות שעליו לקבל על עצמו, בטרם ייכנס גיבור הסרט הקטין בעולה של הבגרות הנפשית.
האופן הקולח, אם כי הצנוע, שבו מנהל רביד את התהליך הזה, שלעולם יהיה מורכב, מעיד בעיקר על בגרותו של הקולנוען, ולאו דווקא של גיבורו.
מחוץ לתחרות הוקרן "הכל מתחיל בים", סרטו החדש והכובש של איתן גרין הוותיק, שמצוי בדרגה אחת או שתיים מעל סרטי התחרות. אך זה כבר עניין למאמר נפרד לגמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
