כך בונים חבורת עוקץ
לקראת עליית תוכניתו החדשה במוצאי שבת, מגלה נמרוד הראל כמה מהסודות של חבורת "העוקץ" אשר חושפת את המעילות, הגניבות והטריקים הקטנים שנוכלים למיניהם משתמשים בהם כדי לפגוע בנו. שלב אחרי שלב מתגבשת לה תוכנית הפעולה
אני זוכר שכשראיתי את רוברט רדפורד מבצע את העוקץ הזה חשבתי שיש דרך טובה יותר לגרום לקורבן להיפרד מהכסף שלו, ועוד באותו הערב ניסיתי אותה על חבר שלי. שקל לא יצא לי מזה, ולא בגלל שהוריאציה שלי לא הייתה מוצלחת אלא מהסיבה הפשוטה שבגיל הזה לאף אחד מהחברים שלי לא היה שקל.
לפני כחודש, עשרים שנה מאוחר יותר, ניסיתי את הגירסה שלי ברחוב דיזינגוף ליד המזרקה, באמצע היום, על אדם שמעולם לא פגשתי. גרמתי לו, ליתר דיוק הצוות שלי גרם לו, להיפרד מכל תכולת הארנק שלו בפחות מחמש דקות, ועוד לעשות זאת מרצונו החופשי (בעוקץ מתנה משמיים הקורבן נותן את הכסף שלו מרצונו לנוכל). ישבתי באותו הזמן בוואן של צוות הצילום עם ישראלסקי, העורך של התוכנית, וצפינו בעוקץ בזמן חי מבעד למסך פלזמה מפוצל. ישראלסקי לא האמין שזה יצליח, אני האמנתי מאז גיל 11.
התוכנית שהצעתי לערוץ 10 פשוטה: בואו נחשוף את כל תרגילי העוקץ הנפוצים בארץ ובעולם, אך במקום לרדוף אחרי נוכלים אמיתיים בסגנון אמנון לוי, אנחנו נעשה את הלא יעשה: ניצור נוכלים משלנו ונשלח אותם לבצע הונאות ותרגילי עוקץ ידועים על אנשים תמימים מהרחוב, ולאחר שנחזיר לקורבנות את כספם (גנבים אנחנו לא) נסביר לצופה בבית בדיוק איך העוקץ מתבצע וממה יש להיזהר.
זאת הפעם הראשונה שהצופים יוכלו לראות איך העוקץ מתבצע מהצד של הנוכל, שיוכלו להיכנס לתוך המוח שלו ולהבין איך הוא חושב ופועל, מה הוא מחפש אצל הקורבן וממה הוא חושש, וכמובן: איך ניתן להימנע מליפול למלכודות של הנוכלים בארץ ובעולם.
לאחר תחקיר קצר הסתבר לנו שפרויקטים בסגנון דומה לשלנו מתבצעים ברחבי העולם. בבריטניה כבר רצה מספר שנים תוכנית טלויזיה דומה, בשיתוף פעולה מלא עם הסקוטלנד יארד. ידעתי שאנחנו חייבים להשיג את שיתוף הפעולה של משטרת ישראל ובייחוד מפלג הונאה, אבל לא תיארתי לעצמי שהם יקפצו על העניין.
קיבלנו שיתוף פעולה מלא מצידם, גישה לארכיון שלהם, וייעוץ צמוד ככל שנבחר. בישיבות עם ראשי מפלג הונאה של המחוזות השונים קיבלנו את התכל'ס: איך העוקצים מתבצעים בפועל בישראל, במה הנוכל הישראלי שונה מהנוכל הבריטי או האיטלקי, והכי חשוב: ממה הציבור בארץ צריך להיזהר.
רציתי לעשות את זה כמו שצריך כיון שידעתי שהתוכנית הזו נפיצה ביותר, והנה אני כבר מתנבא: הרשות השניה, שבעה ח"כים ועוד כמה דודות צדקניות מליב"י יקפצו ויגידו שנמרוד הראל מלמד את הציבור איך לגנוב, "כאילו שלא חסרים גנבים במדינה הזו" יגידו.
השיטות והעוקצים אותם נחשוף בתוכנית כבר ידועים לנוכלים, היחידים שהם לא ידועים להם הם הציבור הרחב. מפיק טלויזיה בכיר אמר לי פעם שטלויזיה לא משחיתה את הצופה, היא לכל היותר יכולה לטמטם אותו. הדבר היחידי שאני יכול להבטיח
מתוך רשימה של מאות עוקצים שידענו עליהם בחרנו את ה-50 הכי נפוצים/סקסיים/מסוכנים. כיוונו גבוה: עוקץ גניבת רכב מאולם תצוגה, גניבת תכשיט יהלומים בשווה רבע מליון שקלים, כיוס של עשרים אנשים בו זמנית, ואלו רק הפשוטים שבהם. על הנייר זה נראה מרשים מאוד, אבל עם ניירות לא הולכים לבנק.
טוב, לא מדויק, באחד העוקצים הראנו שאפשר ללכת לבנק רק עם ניירות חסרי ערך, אבל הכוונה ברורה: חסר לנו צוות. עלי הוטלה המשימה להרכיב את חבורת העוקץ הישראלית הראשונה. כמו חסמב"ה אבל עם חליפות ארמאני במקום ברמודות בצבע חאקי.
בחבורת עוקץ קלאסית ישנם שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: הכייס – אדם בעל זריזות ידיים ויכולת טכנית גבוהה, הצ'ארמר – בחור נאה שיכול לשחק כל דמות ומסוגל לשכנע אותך למכור את אמא שלך ובחצי מחיר, ובלונדינית - שהיא בעצם הבלונדינית.
התחלתי ממה שחשבתי שיהיה הכי מסובך למצוא: הכייס. מי שלא חיפש כייס בחייו לא יודע כמה קשה למצוא אחד כזה כשאתה צריך אותו. הקטע של כייסים הרי הוא שהם מוצאים אותך, ולא להיפך. התחלנו בהאראד קור: נוכלי רחוב אמיתיים.
קיבלנו שמות של עבריינים לשעבר שחזרו למוטב או כאלה שמתכוונים לחזור ממש בקרוב, וחברת ההפקות זימנה אותם לאודישנים. אין די במילים כדי לתאר את האנשים שנבחנו אצלנו לתפקיד הכייס. יש צורך גם בריחות. רובם מחלקים את זמנם בין גניבות קטנות לבין הימורי רחוב למיניהם ("מונטה" בשפה המקצועית או "אס זוכה קינג בוכה" במילותיו של זאב רווח). כשהם לא עסוקים בלעבור על החוק הם עוברים עוד קצת על החוק ומשתמשים בכסף ש"הרוויחו" כדי להשיג את המנה הבאה שלהם, ולא פלאפל.
לא לקח לי הרבה זמן להבין שאנשים עם זרועות מחוררות ושן תחתונה יחידה לא בדיוק מתאימים לפריים טיים טלויזיוני, אז שיניתי את קריטריון החיפוש: התחלנו לזמן למבחנים קוסמים בעלי זריזות ידיים גבוהה במיוחד, כי הרי ידוע שבדומה לשוטרים חלק ניכר מהקוסמים זה למעשה כייסים שאמא שלהם השביעה אותם לא לעבור על החוק בחיים. אבל גם פה נחלנו אכזבה; רוב הקוסמים בארץ מעפנים.
אני יודע שזה לא מנומס להגיד כך על הקולגות שלך אבל זאת האמת, ואם אתה קוסם ונעלבת לי כנראה שבאופן אוטומטי שייכת את עצמך ל"רוב הקוסמים" אז תחשוב לבד למה עשית את זה.
כבר הרמנו ידיים לאחר שבוע שבו חצי תחנה מרכזית צעדה לנו במשרד ואחריהם אנשים שלבושים כמו סולני וואהם ושמחזיקים בשרוול כל מיני הפתעות, מקלפים ועד יונה- לא צחוק, קוסם אחד הגיע אלינו לאודישן באוטובוס מהדרום עם יונה בשרוול. בנאדם, אתה נוסע באוטובוס מהדרום עם יונה בשרוול. מה תספר לילדים שלך אחרי זה?
ואז הגיע למשרד ילד בשם ליאור רוכמן. הוא התחיל בעמדת נחיתות; חיפשנו מישהו בסביבות ה-30 וצפונה והוא היה לנו צעיר מדי, בן 26 שנראה כמו בן 18. אבל היה בו משהו חצוף וכשהוא לחץ לנו את היד הוא חייך כאילו המקום שייך לו, אז החלטתי לתת לו הזדמנות.
"מה אני צריך לעשות?" הוא שאל.
"לכייס את השעון של ישראלסקי" אמרתי והצבעתי על עורך התוכנית. כיוס שעון הוא משימה פשוטה למדי לכייס הממוצע, אבל הוא הופך למשימה בלתי אפשרית כשהקורבן יודע מראש שהולכים לכייס אותו. יותר משרציתי לראות את הבחור מצליח לקלף שעון מיד של בנאדם רציתי לראות איך הוא מתמודד עם זה שתופסים אותו.
"את השעון הזה?" הוא שאל בשעמום, ונתן לשעון של העורך שלי להתנדנד בפוזה היפנוטית מקצות אצבעותיו. ישראלסקי הסתכל על פרק היד שלו ואז אמר בקול, "אני לא מאמין" הוא צעק.
"כשלחצנו ידיים" הילד אמר. אהבתי את זה שהוא לא חייך בזמן שהוכיח לנו כמה אנחנו איטיים. מצאתי את הכייס שלי. רוכמן התקבל במקום, לא הטרחנו אותו ביתר המבחנים.
האתגר הבא היה למצוא את הצ'ארמר שלנו. לשם כך בחנו למעלה משלוש מאות שחקנים, סוכני מכירות, עובדי סוכנויות בילוש, עורכי דין, ומה לא. לא הצבתי שום קריטריון מקצועי ספציפי, התחקירנים שלנו היו צריכים להביא לנו כל מי שנראה טוב, יודע לקפוץ בקלות מדמות לדמות, ומסוגל לשכנע אותך שמלחמת העולם השנייה הייתה טובה ליהודים. הפעם האודישנים התנהלו בצורה קצת שונה, ידעתי שחייבים לבחון את המועמדים תחת לחץ של עוקץ אמיתי, אז הוצאנו אותם לרחוב.
אין שום קשר בין אודישן במשרד הממוזג מול מצלמה פאסיבית לבין אודישן חי ברחוב בו מול ערס עוין. העוקץ שנבחר למבחני הרחוב היה עוקץ "מתנה משמיים" שהזכרתי קודם לכן. למי שלא מכיר אסביר בקצרה: צמד הנוכלים עומד ברחוב ומחפש קורבן. נוכל מספר אחת, הצ'ארמר, לבוש כאיש עסקים יהיר, ואילו הנוכל השני לבוש כסטודנט בלי גרוש על הטוסיק. במקרה שלנו את תפקיד הסטודנט אייש הילד רוכמן, שכבר הצטרף לשורותינו, והיה חשוב לבדוק את הכימיה שלו עם מי שייבחר בסופו של דבר לתפקיד הצ'ארמר.
לאחר שצמד הנוכלים מסכים בסימנים על מטרה פוטנציאלית, נוכל מספר אחד (הצ'ארמר שלנו) ניגש לקורבן הנבחר ושואל אותו איך מגיעים למגדלי האופרה, או כל שאלה אידיוטית אחרת שמצריכה את הקורבן לעצור לשניה ולענות. בזמן שהקורבן נותן הוראות הגעה, נוכל מספר 2, רוכמן, עובר מאחורי הקורבן וזורק מעטפה על המדרכה מאחורי גבו. "נפלה לכם מעטפה" הוא אומר להם, ומצביע למטה. "זה לא שלי" אומר הצ'ארמר. "זה לא שלי" אומר רוכמן. "זה גם לא שלי" אומר הקורבן. שלושתם מרימים את המעטפה ופותחים.
המעטפה מפוצצת שטרות ירוקים. 5000 דולר במזומן. הם סופרים שוב. עדיין 5000 דולר. בגלל זה מתנה משמיים. אבל איפה העוקץ?
"נתחלק?" שואל הקורבן.
"בטח" אומר רוכמן.
הצ'ארמר שלנו משבית את השמחה. "בואו ניקח את זה למשטרה" הוא אומר. הוא הרי איש עסקים הגון, או לפחות האחרון שבהם.
"השתגעת?" זועק רוכמן. "אין שם על המעטפה, אין שום פרט מזהה, כלום. זה שייך לנו. מתחלקים!". הקורבן ממהר להסכים גם הוא.
"רגע רגע" אומר הצ'ארמר, "תנו לי לבדוק מה החוק, אני לא עובר על החוק". הוא מוציא מכשיר סלולרי ו"מתקשר" לחבר שלו "העורך דין" ומקבל הוראות. "חבר שלי אומר שצריך לסגור את המעטפה" הוא אומר להם תוך כדי השיחה וסוגר את המעטפה וחותם אותה, "ואז לחכות שבועיים. אחרי שבועיים צריך להתקשר למשטרה, ואם לא חיפשו שם את המעטפה בינתיים אז זה שלנו". כמובן שאין חוק כזה אבל זה נשמע טוב.
רוכמן הסטודנט לא מוכן לקבל את הגזירה, הוא רוצה את הכסף. "אין מצב שמחכים שבועיים, מתחלקים בכסף ועכשיו" הוא אומר וחוטף את המעטפה מהיד של הצ'ארמר שומר החוק. בינתיים הקורבן שלנו מסתכל על הכל מהצד ומדי פעם שולח מבט לשמיים לבדוק שלא נופלות עוד מעטפות. הוא חם על הכסף.
לבסוף הצ'ארמר שלנו נשבר, ואז ההצעה מגיעה. ההצעה היא תמיד השלב הכי קריטי בעוקץ ואם היא נעשית כמו שצריך היא מובילה מייד לפתיחת הארנק של הקורבן. "אתם רוצים להתחלק בזה עכשיו? אין בעיה, אבל לא איתי. אני לא מתכוון לעבור על החוק ואני לא נוגע בדולרים האלה עד שלא יעברו שבועיים.
אתם רוצים, קחו שמרו את המעטפה אצלכם, מצידי תעשו חצי חצי, ותסתבכו אתם עם החוק, זה עניין שלכם. תנו לי כל אחד איזה אלף שקלים במזומן ואני מסתלק מכאן והמעטפה שלכם. או שנחכה שבועיים ונתחלק כולנו ביחד אם למעטפה לא ימצא דורש עד אז."
רוכמן כמובן מסכים, 5000 דולר מתחלק יותר טוב לשתיים מאשר לשלוש ותמורת אלף שקלים זו עיסקה מעולה. "אתה בעניין?" הוא שואל את הקורבן. הקורבן מבין גם הוא את המתמטיקה ומסכים. הם קופצים ביחד לכספומט קרוב ומושכים אלף שקלים כל אחד, ומעבירים אותם לארנק של הצ'ארמר שלנו. הצ'ארמר מאחל להם בהצלחה, ממליץ להם פעם אחרונה לא לעבור על החוק, ומסתלק.
"נתחלק בכסף?" שואל הקורבן את רוכמן.
"תן לי רק לוודא שהוא באמת הלך" אומר הילד, משאיר את המעטפה ביד של הקורבן והולך בעקבות הצ'ארמר. איך שהוא יוצא מטווח הראיה של הקורבן גם הוא נעלם.
הקורבן המום. השאירו אותו לבד עם הכסף. אם הוא איש הגון הוא נשאר לחכות. אם הוא ממזר הוא מסתלק. כך או כך הוא עתיד לגלות שבמעטפה שיש לו ביד יש רק גזרי עיתון. רוכמן החליף לו את המעטפה עם הדולרים במעטפה עם גזרי עיתון מתחת לאף.
עד כאן מהלך העוקץ. נשמע פשוט? בכלל לא. המועמדים אותם בחנו ברחוב קרסו במהלך ביצוע העוקץ הנ"ל בזה אחר זה. חלקם ידעו אולי לשחק שייקספיר אבל לא היה מסוגלים להיות איש עסקים מהרחוב, וההבדל בין לשחק מישהו לבין להיות מישהו הוא מסתבר שמיים וארץ.
האדם הפשוט מהרחוב מרגיש בלי כל מאמץ שמישהו משחק מולו; משהו בחושים שלך צועק לך שעובדים עליך. אבל הבעיה הגדולה של רובם הייתה שלהרבה מהם פשוט לא היו ביצים; הקול הרועד, המילים שמתבלבלות להם בפה, חוסר היכולת להישיר מבט לעיני הקורבן, כל אלו הסגירו את העובדה שאין להם מושג מה הם עושים, והקורבנות מיד הרגישו בזה והתקפלו. לשחק בטלנובלה זה נחמד, אבל זה לא קשור לעולם האמיתי.
נצרכנו לשלושה סבבי אודישנים נוספים עד שתחקירנית בהפקה החליטה להציע את התפקיד לידיד טוב שלה, ברמן תל אביבי בשם רוי מילר. רוי הוא מהגברים האלה שחצי מבנות תל אביב מכירות והחצי השני רוצה מאוד להכיר. הוא בעל רקע צבאי ביחידה מובחרת (התחייבתי לא להסגיר איזו) מה שכנראה הקשיח את אשכיו, ובמהלך מבחני הרחוב התגלה גם כאדם בעל יכולת משחק גבוהה וכישרון אילתור יוצא דופן.
מיותר לציין שהוא שביצע את "חבילה משמיים" בצורה מושלמת. לאחר שבישרתי לו שהתקבל לחבורה שאלתי אותו מה לדעתו הסיבה שדווקא הוא הצליח, בעוד שרוב המועמדים האחרים, שהיו בעלי ניסיון עשיר פי כמה משלו, נכשלו. הוא ענה לי תשובה שדי מסכמת את הפסיכולוגיה של העוקץ: "כי ניסיתי לעקוץ את רוכמן, לא את הקורבן". רוי הצטרף לצוות ונשאר רק עוד דבר אחד לעשות. בכוונה השארתי את הדובדבן לסוף.
תחקירני התוכנית פרסמו מודעה בכל סוכנות אפשרית האומרת פחות או יותר כך: "אם את יפהפיה, אנחנו מחפשים אותך!". השבוע שבא לאחר מכן היה לא קל. לא קל עד קשה אפילו.
למשרד הגיעו בנות הארץ היפות בהמוניהן, והפעם מכל קשת המקצועות: מזכירות, מורות, רקדניות, מסטודנטית לביולוגיה ועד לסוכנת נדל"ן, תגידו מקצוע וכנראה שהייתה לנו מישהי עם עיניים ירוקות וגיזרה מושלמת שהחזיקה בו ובאה להיבחן אצלנו.
הנחת המוצא השוביניסטית שלי הייתה פשוטה: אם בחורה היא יפה בצורה יוצאת דופן סביר להניח גם שהיא מבורכת ביכולת תמרון אנשים בכלל וגברים בפרט. במילים אחרות – מניפולטיבית. יותר מזה לא הייתי צריך.
גם את הבנות הוצאנו לרחוב לבצע עוקץ, אך הפעם את "עוקץ החבילה". "עוקץ החבילה" מבוסס על עוקץ לונדוני משנות ה-80 אשר נקרא במקור "עוקץ האבטיח". הנוכלים הלונדונים היו סוחבים אבטיח בידיהם ואז נתקלים ברחוב בתיירים יפנים. האבטיח היה נופל על המדרכה ומתנפץ.
באותן שנים אבטיח היה מצרך נדיר ביפן אשר היה עולה בסביבות מאה דולר, והתיירים היפנים היו מפצים את הנוכל הלונדוני על האובדן שלו בסכום גבוה פי מאה מהמחיר האמיתי של האבטיח בשוק הלונדוני. הגירסה המודרנית של העוקץ הזה החליפה את האבטיח בחבילה מלאה שברי זכוכית הארוזה באריזת מתנה, ואת הקורבן היפני בגבר הישראלי הממוצע.
המשימה של הנבחנות שלנו הייתה להסתובב ברחוב סואן (לצורך כך בחרנו את איזור הבורסה ברמת גן) מצויידות בחבילה שלעיל. עתה על היפהפיות שלנו היה להיתקל בגברים ברחוב ולהפיל את החבילה שרעש נפילתה מיד מסגיר שמשהו נשבר בפנים. ועכשיו ההצעה מגיעה: "אני לא מאמינה. כרגע קניתי את האגרטל הזה לסבתא שלי. הוא עלה לי 300 שקלים!" הן מטיחות בקורבן הגברי, מרימות את החבילה מהקרקע ומנערות אותה קלות כדי להמחיש שהלך האגרטל והלכו 300 שקלים.
מסתבר שגברים מגיבים בשלושה אופנים: חלקם מיד מאשים את הבחורה ומסתלק מהמקום, חלקם (וחלק לא קטן בכלל ודי נשוי) מנסה להציע ליפהפיה ליישב את העניין על ארוחת בוקר בארבע עיניים. ורק חלק מהם, שגודלו תלוי בכישרון הנוכלת, פותח את הארנק ומציע פיצוי כספי, מה שמביא להצלחת העוקץ.
נוכחנו לגלות שמרבית הבחורות הצליחו להשיג הזמנה לארוחת בוקר אבל לא הצליחו לתמרן את הגברים לכדי פתיחת הארנק. לאחר יומיים בהם צפיתי במאות חבילות נופלות ובמאות גברים חרמנים בני 50 המאמינים שיפהפיה בת 24 באמת שמה עליהם, הגיעה בחורה בשם שחר רוזנצוויג והראתה לי איך עושים את העוקץ הזה.
שחר, שחקנית מתחילה, מושבניקית מרמת הגולן, הגיעה לאודישן בגופיית סבא ישנה ומבט של "תנו לי להראות לכם מה אני שווה, תרצו – תיקחו, לא תירצו – אל תיקחו, רק אל תבזבזו את הזמן שלי". אני וישראלסקי הסתכלנו עליה. בלי איפור ועם בגדים מעוכים עדיין היא הייתה הנבחנת הכי יפה שלנו, את זה ראינו שנינו מייד, אבל אחרי יומיים של עקיצות ידעתי כבר שיופי לא מספיק, צריך לדעת להשתמש בו.
שחר התחילה לעבוד. קשה לתאר את מה שהלך שם, אבל צילמנו את זה ותוכלו לראות את זה קורה חי. במשך קצת פחות מעשר דקות היא עקצה בהצלחה שלושה גברים (שלושה משלושה, בלי פיספוסים) והצליחה להוציא מהם סכום כולל של 700 שקלים, פיצוי על האגרטל השבור.
משהו באופן שבו היא הסתכלה על הגברים הפחיד אותם ובו זמנית משך אותם והם פתחו את הארנק בלי לחשוב פעמיים. כשסיימה היא הושיטה לי את החבילה המעוכה מנפילות ואמרה לי בחיוך שהיא בכלל לא בטוחה שהיא רוצה להתקבל, מבחינתה להישאר ברחוב ולהמשיך בעוקץ – "זה הרבה יותר ריווחי מכל תוכנית טלויזיה" (700 שקלים בעשר דקות, הבחורה יודעת חשבון). המשפט "אל תיתנו להן רובים" עבר לי בראש.
"רוכמן, רוי ושחר הם האנשים שלי" הודעתי לישראלסקי, עורך התוכנית. היה לנו פחות מחודש עד לתחילת הצילומים. עכשיו רק צריך ללמד אותם לעבוד ביחד.
ישנם עוקצים המאפשרים לנוכל לפעול לבד אבל בדרך כלל כאשר עוקצים אותנו מדובר במספר נוכלים הפועלים יחד להשגת הכסף שלך. עוקצים כאלו דורשים סינכרון מושלם בין הנוכלים; כל אחד מהם צריך לבצע את הפעולה שלו ברגע הנכון, פעמים רבות בדיוק של שניות בודדות.
בואו ניקח את עוקץ גניבת הרכב הנפוץ בארצנו (שגירסה נוצצת שלו הנוכלים שלי ביצעו לאחר מכן בסדרה) בו נוכל א' נכנס בך ברמזור בעדינות מאחור, פגוש מנשק פגוש, ואתה יוצא לבדוק מה הנזק, ומשאיר את הרכב מונע עם המפתחות בסוויץ', וברגע שאתה מתרחק מהרכב נוכל ב' נכנס לרכב שלך ומסתלק משם. נשמע פשוט? תתפלאו כמה דברים עלולים להשתבש בדרך. לכן על כל עוקץ מתאמנים שוב ושוב. המטרה היא לנסות לצפות כמה שיותר מקרים ותגובות של הקורבן על מנת להוריד למינימום את הצורך באילתור בזמן אמת, ואז להמשיך ולהתאמן עד שמגיעים לתזמון מושלם בין הנוכלים.
עוקץ גניבת הרכב שציינתי לעיל פשוט יחסית; הוא מצריך רק שני נוכלים שכל אחד מהם צריך לבצע פעולה אחת בלבד. חלק מהעוקצים שתוכננו לתוכנית היו ברמת מורכבות גבוהה פי כמה; הם דרשו שיתוף פעולה של שלושת הנוכלים ביחד כשכל אחד מהם צריך לבצע לפעמים חמש פעולות ואפילו עשר במקביל.
לשמחתי, תוך כדי עבודה כל אחד מהנוכלים הביא תובנות משל עצמו לכל עוקץ; מה אופי הדמות שצריך ללבוש לעוקץ הספציפי הזה, מה השיטה שבה צריך להסיח את דעתו של הקורבן, מה משפט ההצעה שיעבוד הכי טוב, וכו'.
רק תוך כדי עבודה הבנתי שמה שנדרש מאיתנו הוא קשה פי כמה ממה שנדרש מהנוכל האמיתי מהרחוב, ומשתי סיבות: הראשונה היא שנוכל בדרך כלל מחזיק בשניים שלושה עוקצים לכל היותר אותם הוא מבצע שוב ושוב במשך שנים, ומשפשף אותם עד שהוא יודע לבצע אותם באופן מושלם.
החבורה שלי נדרשה ללמוד כיצד לבצע עשרות עוקצים שונים. זה כמו לשאול איזה שחקן יהיה יותר מוצלח, זה שמשחק בהצגה אחת או זה שמשחק ב-50 הצגות במקביל? הסיבה השניה התגלתה כבעיה אפילו גדולה מזו: נוכל רגיל מתעסק אך ורק בעוקץ שלפניו. החבורה שלי מתעסקת בעוקץ ובו זמנית צריכה לזכור שהיא עושה טלויזיה.
במילים אחרות הקהל בבית צריך לראות ולשמוע את מה שקורה אחרת חבל על הזמן של כולנו. משמעות הדבר היא להיות כל העת בשליטה מוחלטת על מיקומו של הקורבן במהלך העוקץ, לסובב אותו עם הפנים למצלמה, ולוודא שיש מיקרופון באיזור שלו שיכול לשמוע אותו.
דמיינו שבמהלך עוקץ מתנה משמיים הקורבן מתחיל למשוך את הנוכלים לרחוב צידי שם יתחלקו בדולרים שבמעטפה. במקום החדש הזה אין לנו מצלמות ואין לנו מיקרופונים. אם הם ילכו איתו לשם אולי הם יצליחו לעקוץ אותו אבל כמו שאמר פעם סיני חכם: "אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע אין רייטינג" - בקיצור זה לא שווה לנו כלום.
המקרה הנ"ל אגב אינו מומצא, הוא קרה, והנוכלים היו צריכים ממש לתמרן את הנעקץ להמשיך ולדון על הדולרים שמצאו באמצע הרחוב הסואן ולא במקום שקט יותר כפי שהתעקש. במילים אחרות הם צריכים להתגבר לא רק על החשד הטבעי של הקורבן אלא גם על חשד לא טבעי שנוצר כתוצאה מאילוצים טכניים בלבד. מה עושים? ממשיכים להתאמן.
לאחר חודש של עבודה מאומצת עם השלישיה הודעתי לישראלסקי שהצוות מוכן לצאת לשטח. 24 שעות לאחר מכן רוי כבר היה חנוט בטוקסידו שחור, ושחר בשמלה מינימליסטית. הם התחזו לזוג בחתונה ענקית של אנשים שלא פגשו מעולם.
רוכמן הסתובב גם הוא בין המוזמנים מצויד במצלמה עם עדשה מרשימה, זורק פלאשים לכל הכיוונים ומקפיד להימנע מהצלם האמיתי של האירוע. חיכיתי להם בחוץ ברכב האיסוף. היה להם 60 דקות לצאת משם עם הכספת עם המזומנים והצ'קים. אבל חבל על כל מילה, את העוקץ הזה ואת כל השאר אתם תראו כבר בטלויזיה.
העוקץ, ממוצאי שבת ה-15 בנובמבר, 21:00, ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
