הכי מצחיק בעולם: לואי סי.קיי הוא הקומיקאי של הרגע
עד היום היה לואי סי.קיי קומיקאי של קומיקאים. עכשיו, עם סדרה מבריקה ופורצת גבולות ב-FX ושבחים בלתי פוסקים מקולגות ומבקרים, סיינפלד כבר לא המעריץ היחיד שלו
בשביל חובבי קומדיה ועידות פסגה כמו "Talking Funny" הן מצרך נדיר. בפאנל האקסקלוסיבי שהתכנס השנה בתוכנית של HBO ישבו זה לצד זה ג'רי סיינפלד, כריס רוק, ריקי ג'רווייס ובחור ג'ינג'י, קירח ושמנמן שליד שלושת טייקוני ההומור היה אנונימי לחלוטין - לואי סי.קיי. בסיום התוכנית, אחרי שעה של מהלומות קומיות במשקל כבד, כבר היה ברור שלא לחינם נמנה סי.קיי עם הגאוורדיה המכובדת. נכון להיום הוא האיש הכי מצחיק בעולם.
בחוגים הקומיים לואי סי.קיי (סזקלי), ג'ינג' י מקריח בן 44, הוא כישרון מוכר ומוערך כבר יותר מ-20 שנה. קומיקאי של קומיקאים. בשנות השמונים הוא חימם את מופעי הסטנד-אפ של סיינפלד, בתחילת שנות התשעים הוא היה הכותב הראשי של "מאוחר בלילה" עם קונאן אובריאן, ב-1999 זכה באמי על כתיבת הסדרה "כולם שונאים את כריס" של חברו כריס רוק. אף שחרש את ארה"ב כסטנדאפיסט, התארח בתדירות גבוהה בכל תוכניות הלילה וזכה להכרה קולגיאלית רחבה, הוא כשל במעבר מאחורי הקלעים לקדמת הבמה. עד עכשיו.
"אני נגד אונס. אתם לא צריכים לאנוס אף אחד .אלא אם כן יש לכם סיבה ממש טובה. נגיד, אתם רוצים לשכב עם מישהי אבל היא לא מסכימה" (מתוך "Shameless")
ב-2003 צילם סי.קיי פיילוט לסדרה בשם "סיינט לואי", שבוטלה עוד בטרם שודרה. התיקון היה אמור להגיע ב-2006 עם "לאקי לואי", מחווה לסיטקום הקלאסי של שנות השבעים - בעיצוב הסט, הצילום והמשחק - עם טאץ' עכשווי של החומרים הקשים לעיכול ממופע הסטנד-אפ שלו. הצופים נותרו אדישים לשעטנז, המבקרים חשבו שהיא סתם מיושנת ו-HBO סגרה את הדלת אחרי עונה אחת בלבד, לא לפני שעשתה לסי.קיי טובה אחת אחרונה: היא צילמה אותו בשטח המחיה הטבעי שלו, מועדוני הסטנד-אפ.
"Shameless", מופע שאורכו שעה וששודר בסוף אותה שנה, הזניק את המניות של סי.קיי וחשף אותו גם לציבור שאינו נמנה עם עכברי הסטנד-אפ. זה היה הרגע שבו הפסיק סי.קיי לנסות להתאים את עצמו לזרם המרכזי והסיר מעליו את כל הפילטרים. הוא הצליח לזקק את הנרגנות, התיעוב העצמי והמבט הפנימי חסר הרחמים על חייו שלו - בגידת הגוף, קשיי ההורות, בעיות הזוגיות - לקיטור אחד ארוך ומצחיק עד דמעות.
כמו לני ברוס, אחת ההשפעות הגדולות עליו, הפסיק גם לואי לספר בדיחות והפך למספר סיפורים. לסי.קיי יש המבט החריף של סיינפלד, הפה המטונף של רוק, המיזנתרופיה של ג'רווייס, העיסוק בלשון ובשפה של ברוס, הזעם של ביל היקס וההיגיון הבריא של ג'ורג' קרלין. ויש לו הגשה ייחודית, מלאה בכעס, בתסכול ובאבחנות פילוסופיות קיומיות, שמתחתיה מסתתרים לב גדול והומניזם טהור. כקומיקאי עכשווי הוא יחיד במינו; אדם נאור אך מריר שרוצה לאהוב את העולם ולא יכול להפסיק לראות את העוולות, המגרעות והכשלים שבו.
את המראה הלא מאיים שלו הוא מתעל לנקודת מוצא ניטרלית וחפה מהתנשאות שמדברת אל הקהל בגובה העיניים. הוא לא מתיימר להטיף לקהל ולהציב בפניו מראה; הוא משתף אותו במחשבותיו האפלות ביותר כשווה בין שווים. הוא בדיוק כמונו - בדרך כלל יודע מהו הדבר הנכון לעשות, אבל בוחר לעשות מה שנוח לו במקום זאת.
"יש אנשים שגוועים מרעב בעולם, ואני נוהג באינפיניטי. זה ממש מרושע. אנשים שנולדים, אומרים 'אני רעב' ואז מתים. באותו הזמן אני שומע מוזיקה במכונית שלי, עושה חיים ובלילה ישן כמו תינוק. זו לגמרי אשמתי, כי אני יכול להחליף את האינפיניטי שלי במכונית ממש טובה, נגיד בפורד פוקוס, ולקבל חזרה בערך 20 אלף דולר. אני יכול להציל אלפי אנשים מלגווע ברעב בכסף הזה, וכל יום אני לא עושה את זה. בכל יום אני גורם להם למות עם המכונית שלי" (מתוך "לואי")
אותה גישה בלתי מתפשרת הנחתה את סי.קיי גם ב"לואי", סדרת הטלוויזיה המופתית שלו שסיימה לא מזמן עונה שנייה ברשת FX. לואי כותב, עורך ומביים את הסדרה ומשחק בה את עצמו, לפי תסריטים אוטוביוגרפיים. בדיוק כמו בחיים האמיתיים, גם כאן הוא קומיקאי גרוש עם שתי בנות שמתגורר בניו יורק. האמביוולנטיות של ההורות - קושי מתמשך שגם מספק את רגעי האושר היחידים בחייו - היא העוגן הקבוע היחיד של הסדרה, והמעטפת החיצונית משתנה בכל פרק בהתאם לסיטואציה.
במהלך השנים הוא הביע סלידה מהליטוש והמקצוענות של הטלוויזיה האמריקאית וסיפר שהוא מעדיף קולנוע אירופי. הבקיאות שלו בהיסטוריה של תרבות השוליים היא נכס שהולך איתו לכל מקום, גם אם היא לעתים נותרת סמויה מהעין של הצופה האמריקאי הממוצע. בעבר הוא השתמש בה להפקת סרטי שחור-לבן סוריאליסטיים; היום הוא נעזר בה כדי ליצור טלוויזיה מצוינת.
"לואי" עטופה באריזה של צילום אמנותי, פסקול ג'אזי עוכר שלווה ובימוי שמושפע ממסורת עשירה של קולנוע איכות אירופי. את ההערצה שלו ללואיס בונואל, למשל, הוא מיישם בהתנגשות בלתי פוסקת בין ריאליזם אכזרי לפנטזיות שובבות. הסצנות ארוכות, סטטיות, לעתים חפות מדיאלוגים. העלילות נותרות פתוחות, הבנאליות של היומיום מכתיבה את ההתנהגות והאנשים מאכזבים זה את זה בלי לבצע תיקון. אם משהו מלהיב קורה, לרוב הוא מתרחש בדמיונו של לואי או בחלום.
החוקיות היחידה היא שאין חוקיות. פרק יכול להתחיל בסצנה גרפית של הומלס שנדרס למוות ולהיגמר בבית מלון באטלנטיק סיטי בסקס עם הקומיקאית הזקנה ג'ואן ריברס; או להתחיל בארוחת בוקר שהוא מכין לבנותיו ולהסתיים במפגש טעון עם הקומיקאי המצליח דיין קוק, שבעבר האשים אותו סי.קיי בגניבת בדיחות. אלמלא סיפור המסגרת שמאגד בין הפרקים אפשר היה לחשוב ש"לואי" היא לא סדרת טלוויזיה כי אם אסופה של סרטים קצרים.
על העונה השנייה של הסדרה היה מועמד סי.קיי לשני פרסי אמי - תפקיד ראשי בסדרה קומית וכתיבה לסדרה קומית. אמנם הוא לא זכה, אולם עצם ההכרה הממסדית בסדרה אקסצנטרית כל כך מלמדת על המעמד שהגיע אליו.
"למה ילדים נעלמים? אני חושב שזה בגלל שמישהו לקח אותם וקיים איתם יחסי מין.ברגע שאתה מקיים יחסי מין. עם ילד, אתה חייב להיפטר ממנו כי החברה לא מקבלת מבוגרים שמקיימים יחסי מין עם ילדים. ואני לא יכול שלא לחשוב שאם היינו שונאים פדופילים קצת פחות, לפחות היינו מקבלים את הילדים בחזרה. אני יודע שזה קשה לשמוע, אבל זה נכון. אם לא היה כל כך אכפת לנו ממין עם ילדים, פחות ילדים היו מתים" (מתוך "לואי")
קחו לדוגמה את פרק 11 בעונה השנייה, שבו משחזר סי.קיי את מסע ההופעות שערך בבסיסי צבא באפגניסטן, עיראק וכווית. זה היה פרק כפול ונכחו בו גם שותפיו לטיול המקורי, זמר הקאנטרי קני תומס ושתי מעודדות מקבוצת הפוטבול של מיאמי דולפינס. מכיוון שסי.קיי מגדיר עצמו כפציפיסט מוחלט, הוא יכול היה לקחת את הסיפור לכיוון מוסרני, צדקני ומשומש, כפי שעשו לא מעט שמאלנים בהוליווד. אבל סי.קיי הוא לא ג'ורג' קלוני.
הוא בחר להתרכז במשהו שבתו בת ה-6 אמרה לו: "זה היה מצחיק אם היית לוקח איתך ברווזון לאפגניסטן, שיגן עליך". סביב המשפט הזה ארגן סי.קיי את הפרק כולו - היה איתו ברווזון ובסופו של דבר הוא גם הגן עליו. הוא לא ביקר את המלחמה או את מדיניות הממשלה, הוא שם עצמו שוב בסיטואציה שבה חש ניכור וזרות ודרכה העביר את ההתרחשות. גם בלי לאהוב את ריח הנפלם על הבוקר, המסר עבר: מלחמה זה פויה.
הביקורת לא איחרה להגיע. הטענה היתה כי איש נאור כמותו צריך להביע מחאה חריפה יותר נגד המלחמה. "זה לא משנה מה תחשוב על המלחמה עצמה או על חיי הצבא, אתה צריך לזכור שזה משהו גדול ממך", ענה סי.קיי, בתשובה שמסכמת בפשטות את הגישה שלו. "זה גדול ממך". סי.קיי לא רוצה לשנות את העולם, הוא רק מצביע על כל הבעיות שהוא רואה ויודע שאף אחד לא יעשה מאום כדי לפותרן. גם מיכה לינדנשטראוס עוסק בזה, אבל הוא קצת דאונר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם