מדף הספרים של יקיר בן-משה
המשורר יקיר בן משה, עורך ספרותי בבית ביאליק וחתן פרס שר התרבות למשוררים לשנת תשס"ג, עומד להוציא לאור קובץ שירה נוסף בשם "תנשום עמוק, אתה נרגש". בן-משה מספר על אהבותיו הספרותיות - מיונה וולך ועד לאה גולדברג
הספר הזה הפיל אותי לתוך אקווריום של מלים, וליתר דיוק: לתוך האוקיינוס הלא-שקט של נפש האדם. בבת אחת הבנתי כי הלשון העברית מסוגלת לברוא באופן חי, תוסס ומוחשי דיוקנאות של מצבי תודעה משתנים. "חדירה פסיכולוגית כמו חדירה מינית, שתיהן אינן אפשריות כרגע" כתבה וולך - והטעינה אותי בדריכות אינסופית של תשוקה.
"איפה כל ההבעות שאבדו", "לחיות במהירות הביוגראפיה", "שוב הנפש", ושאר השירים המקופלים בתוך הספר, שימשו עבורי מפתח לתוך עולם סוחף ומסחרר, אך גם אחראי ומדויק עד כאב. בשיר "שיר בלהות", בו כרתו את עפעפיו של האדם והכריחו אותו להביט על עצמו במראה עד לשיגעון, מקופל כל הפסיכולוגיזם שלי כאדם. "תן למלים לעשות בך" מצהירה וולך בפתח הספר המצמרר הזה – ואני, אידיוט שכמוני, התפתיתי למלים.
והיום איננו כלה - צ'ינגיס אייטמטוב
חמש פעמים ניסיתי לצלוח את עמודי הפתיחה, ורק בפעם השישית הצלחתי. באמבטיה, באחד מלילות דצמבר, על רקע נגינת פוגות העוגב של באך, העולות ויורדות מתוך מכשיר הקומפקט דיסק על אדן החלון – הצלחתי לבסוף להתגבר על הקושי הראשוני של התרגלות לעולם חדש ולא מוכר, לסיים את הפרק הראשון, ולשקוע לתוך העמודים הבאים של הספר.
מה אפשר לומר על "והיום איננו כלה" בלי לחטוא לעצמך? זוהי תפילה בלי מלים ובלי צלילים. מסעו של האיכר הרוסי לקבור את חברו הטוב בערבות הקפואות של מדבר הסארוזק, קרע לי את הלב. פשוטו כמשמעו. יותר מספרות, זהו ספר מוסר. "והיום איננו כלה" לימד אותי על הכרחיותו של הזולת בחיינו, על עקרונותיו של האדם אל סביבתו, האדמה ועולם החי – ועל עדינותה של השפה. אם היה לי זמן הייתי קורא את הספר הזה כל החיים. אפילו בלי לצאת מהאמבטיה.
אני סימון נחמיאס - איתן נחמיאס גלס
זה נשמע מוזר, אבל עד שקראתי את שירי "אני סימון נחמיאס", חשבתי שהשירה לא אמורה להיות מצחיקה. בבית הספר תמיד לימדו אותנו כי שירה, איך לומר זאת, היא עניין חכם, רציני וכואב. וכך, קראתי את שירי ביאליק, עמיחי, אלתרמן, זך, אבידן, וולך (ורבים אחרים) כאמירה שעשויה ללמד אותי משהו על החיים ועל יכולת הדמיון של האדם.
אבל כשקראתי את השירים הראשונים של איתן נחמיאס גלס לא הבנתי כלום על החיים אלא דרך ההומור. פתאום קראתי שירה מחויכת, קלילה, מלאה בפולקלור ובחושניות עסיסית. שום דבר "פואטי" לא היה בהם מבחינה לשונית. להיפך, לכל השירים הללו התלווה קרום של דיבוריות "יומיומית", שכבשה את לבי. משפטים כמו "אבא החליט להכיר לחבר הקודם של אחותי בחורה", "ביציאה ממושב מגשימים הנחתי כסא מתקפל תחת עץ תפוז" ו"יצאנו מהדיסקוטק ביפת לעבר המכונית האמריקאית שלי" – הוכיחו לי שאפשר לכתוב שירה כייפית וחופשית בלי לשון מטפורית שסוחבת אחריה את כל מערכת החינוך הספרותית.
טניה-אהרן שבתאי
ובהמשך למסורת השירה "הפשוטה", שכל כך נדלקתי עליה בספרו של סימון נחמיאס, לא יכולתי שלא לפעור את העיניים כשמצאתי לפני שנה וחצי בעיתון הארץ את השיר "מודעה" של אהרן שבתאי. "אני אלמן / מחפש אישה חדשה // שתהייה טובה / שתהיה יפה // אוכל להכין לה / עופיונים ממולאים / ונאכל עם סרט // בלילות נשוחח בחושך // יש לי מעיל רחצה רך / בצבע החול / אני שמח, / הזין תמיד עומד".
השיר המדהים הזה, שאין בו מטפורה אחת והוא כל-כולו דיבור קונקרטי, הפך מבחינתי לעמוד האש של השירה. ככה צריך לכתוב שירה, התלהבתי בימים
השיר הזה, שאחר כך הופיע בספר "טניה", הוא דוגמה – אולי כיום היא נראית לי קצת קיצונית ומוגזמת – לדיבור שירי מצוין, חריף ומדויק. כל שורה בו מעבירה רטט חשמלי בגוף. הדרמה נבנית בהדרגה, ומתפרקת בשורה האחרונה. איזה מזל שאצל שבתאי תמיד עומד, מי יודע לאן הייתי נופל בלעדיו.
חיי נישואים - דוד פוגל
אם יש ספר אחד לכל מאה שנים, המאה העשרים זכתה לטעמי ב"חיי נישואים". לכל הפחות אני זכיתי בו כמתנה לגיל 23. מאז אולי נשארתי באותו גיל, כי כשניסיתי לקרוא אותו שוב כעבור שבע שנים, עדיין רעדו לי הידיים.
דמותו של גורדוייל ויחסיו הסאדו-מזוכיסטיים עם אשתו תיאה הטעין אותי בנשימה שלא הכרתי; כמה כוח יש במשפט "תיאה פשטה אדרתה, זרקה אחת לא-מקופלת על הספה, באה ונתייצבה סמוך לתנור והדליקה עוד סיגריטה. – הרוצה אתה, שפן? – הציעה אחת לבעלה". הסצנות שבונה פוגל, בעברית מושלמת שלא תיאמן (הספר נכתב בין השנים 1928-29), הבנויות כל כולן על פרספקטיבות ונקודות מבט שונות (אולי בגלל זה קשה להסתפק בקריאה אחת של הרומן), הן כמו משחק קלפים מותח.
כשקראתי, נצמדתי לגורדוייל המסכן כמו לחבר קרוב, וכשאשתו החלה מודיעה לו על בגידותיה עם גברים אחרים ואף רמזה שבנם אינו בנו – הייתי מוכן לקפוץ לתוך עמודי הספר, לשכתב מחדש את היחסים ולאלץ אותו לברוח ממנה.
ספר הדקדוק הפנימי-דויד גרוסמן
לפעמים שורה אחת מתוך רומן גדול זוחלת לתוכך כמו נחיל נמלים. זה קרה לי בפסקה האחרונה של "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. סיפורו של אהרון, הילד הרגיש והמהפנט הזה, שמגלגל את שמו ולועס את זהותו המבולבלת, שב ולימד אותי שאסור להיצמד יותר מדי למלים.
בכל עמוד שקראתי הרגשתי איך הספר עומד להסתיים, עמודיו מתרוקנים, ואהרון חומק ממני – אך כשכבר הרגשתי את בוהק הגיליוטינה יורדת על הספר וקוטעת את אהרון מחיי, ממש בפסקה האחרונה, הופיעה השורה המזהירה: "ביגיעה ובצער נישאו קולותיהם של אבא ואמא, מסתבכים בערפילים הרכים, נמהלים בהם, מוקזים אליו משם בטהרתם".
שכן – ואני מניח שכל מי שקרא את "ספר הדקדוק הפנימי" לא שוכח כל חייו את היחסים המעוותים של אהרון עם הוריו, בפרט עם אמו, שלא עמדו מספיק על רגישותו של בנם – ברגע שגרוסמן כותב את המלה "בטהרתם", הוא מזכה את הוריו של אהרון, מפיו של אהרון עצמו, זיכוי מוחלט. האומנם אהרון, מתוך נקיק נשמתו, מתוך המצוקה הנוראה ביותר שידע נער הספרות העברית, מכיר בטהרתם של הוריו? בבת אחת פרצתי בבכי. בבת אחת העזתי לשחרר את אהרון מחיי.
ענקים ופסנתרנים אחרים - נתן דונביץ
את המדריך המפואר הזה, שכתב עיתונאי "הארץ" נתן דונביץ, המכיל יותר מאלף המלצות להקלטות דיסקים של נגני הפסנתר במאה העשרים - מרסיטלים קלאסיים, דרך מוסיקה קאמרית ועד הקונצ'רטים הגדולים לפסנתר - אני מכיר בעל פה. זאת לא הבטחה ריקה.
כבר היו חברים שניסו לבחון אותי, כשהם פותחים את הספר באקראי, מתחילים לקרוא בפניי כמה שורות, עד שהייתי סוגר עליהם וממשיך את העמוד מכוח הזיכרון. את הספר הזה ינקתי כמו דבורה את הצוף. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שראה אור ספר הדרכה בעברית לקניית דיסקים מהרפרטואר הקלאסי לפסנתר, האהוב עלי ביותר.
בינתיים פרסם דונביץ ספרים נוספים מאותה סדרה, ובהם מדריך הקלטות ליצירות הכינור, הצ'לו ומדריך המנצחים הגדולים – אגב כך, הודות למאות הדיסקים שקניתי בהמלצתו הוא חייב לי עשרות אלפי שקלים – אך הספר הראשון, על הפסנתרנים, נשאר מבחינתי חידה בלתי פתורה. מה מושך אותי לקרוא בו, על אף שאני מכיר כל פסיק ומכתם? אני מניח שהשילוב הזה, בין מוסיקה לבין מלים, הוא תמיד פשרה. אני קורא על המוסיקה דרך מלים בכדי להבין אותה, כשבעצם אני מפורר את המלים לתוך חור ריק. אי אפשר למלא את המוסיקה במלים, אפילו מדריך לעוס ומשומש לא מצליח בכך.
בימים הרחוקים ההם - ש. שפרה ויעקב קליין
בימים הקרובים הללו, עדיין קשה לי שלא להיזכר בשאגות השמחה שפרצו ממני כשמצאתי לראשונה על מדף חנות "הדיונון" באוניברסיטה את הספר "בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום". עוד קודם לכן גזרתי מתוך כתבי העת "פרוזה" ו"חדרים" את התרגומים הראשונים של שפרה וקליין לסיפורי האל דמוזי והאלה איננה, מסעות גלגמש בחיפוש אחר חיי הנצח ומכלול הקינות השומריות והאכדיות.
את הקסם של הסיפורים הללו קשה לשחזר במלים, יש בהם את כל מה שאני אוהב בספרות: רטוריקה חזקה הנובעת ממעגלי מלים, מוסיקליות צרופה - ובעיקר, איך לומר זאת, אינפנטיליות גדולה. המיתולוגיה המסופוטמית אמנם לא מורכבת מבחינה ספרותית כמו המיתולוגיה היוונית והרומית, אך יש בה ערכים אנושיים שמקובלים על כל הדתות ותקפים לגבינו עד היום.
מאוחר יותר אמנם "נכבשתי" על ידי המיתולוגיה היהודית (בתיווך "ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצי), קראתי את המיתולוגיות הגדולות מהמזרח, וכמובן שהתאהבתי בגיבורים הגדולים של המיתולוגיה היוונית והרומית – אך לא הצלחתי לשחזר בהם את הקסם הילדותי והפשוט שהתלווה לקריאתי הראשונה בשירת המזרח הקדום.
משחק ומציאות - ד"ו ויניקוט
רעיון היצירה מעולם לא התנסח טוב יותר. כשקראתי את "משחק ומציאות" מצאתי אישור לכל סוגי החשק – החשק להיות מישהו אחר, להיות נקבה, לחיות, להתאבד, לטעות, להצליח – בקיצור, ליצור את עצמי כאדם מתהווה בעולם.
האומץ להרים את השמלה באמצע החדר, כשאני לבד, לגחך מול העיניים הסמויות המביטות בי מבעד לפנטזיה, זהו אולי החופש המוחלט. ויניקוט לימד אותי כמעט את כל מנגנוני האני המפוצל שלי, מהיסוד הגברי (היצירה) אל הנשי (הזדהות), דרך אובייקט המעבר – המחוג לעולם לא נח.
"כשהתינוק יונק סביר שהוא מסתכל על אמו, ולכן עליה להשיב לו את המבט שהוא צריך", קובע ויניקוט, וגוזר את דפוסי האֵם הטובה והאֵם הלא-טוב. באותם ימים, כשקראתי את הספר, הייתי עסוק בזהות המפוצלת שלי. האני שלי, כמרבית בני העשרים, התרסק לאלפי רסיסים והבעות פנים, ומצאתי שמתרוצצים בתוכי אינסוף אנשים אחרים.
ויניקוט, ולאקאן בעקבותיו, לימדו אותי שהחיפוש אחר הזהות של עצמי הוא-הוא הממשות שלי. טיפת הזיעה, הזרע, הדמעות, השתן – כל מה שנמלט מן הגוף – הינו הזהות ההכרחית. אני מזיע משמע אני קיים. אני משחק, חווה ומתפצל לריבוא איברים – ובכך אני מייצר את עצמי בכל פעם מחדש. אם יש ספר שהוא מסמר לתמונת אדם, שלא ייפול חלילה מעצמו, "משחק ומציאות" הוא עבורי משהו שכזה.
מה עושות האיילות - לאה גולדברג
עד לאחרונה, בכל בוקר הייתי נוהג לקרוא שיר ילדים של לאה גולדברג. השירים הנפלאים הללו, שצובטים את הלב באינסוף רגשות – הקסם החלומי של "מה עושות האיילות", ("הן חולמות כי הפילות הגדולות שיחקו איתן בג'ולים וגולות, ובכל-בכל זכו האיילות"), הבדידות קורעת הלב של "הירח הצהוב" ("אין לו בן ואין לו בת, אין לו חג ואין שבת.
הוא רואה את הכבשה מנדנדת עריסה, ורוצה מאוד לבכות אבל אין לו גם דמעות"), מסעו העיקש של הדייג אל דג הזהב ("עוברים ימים וחולפים לילות, עיני האֵם עצובות וגדולות. יצא הבן למרחק ולא שב, והשמש שוקעת כדג של זהב") וכמובן הדיאלוג המזהיר שבין היקינטון ללבנה ב"פזמון ליקינטון" – כל השירים הללו הם בשבילי כתפילה מערסלת ליקיצת בוקר. לא תמיד יש בהם אושר, לא תמיד יש בהם אהבה – אפשר לומר שבדרך זאת אני מנסה להשקיט ילד בתוכי – אך אין מתנה חזקה יותר מזאת להעניק לעצמך.
נא להמתין לטעינת התגובות
