לשדר שוב את סרטו של רוני קובן
"כמו שאהבה צריכה להיות", סיפור על תרומת כליה, מצטלם בדיוק כמו שצריך, ומוכיח שישראל עדיין טובה. אין פה כינורות וקיטש הוליוודי, אלא סיפור אמיתי וסכנת חיים ממשית. וגם: קצת על התלהמות לשעת צהריים בערוץ הרפאים של הטלוויזיה
עובדה, ערוץ 2
פתאום קם אדם בן 50 ומשהו ומחליט לתרום כליה לאדם אחר, חבר מפעם, מהצבא, שהקשר עימו ניתק כבר מזמן. הוא לא הכי בריא. ילדיו לא הכי תומכים. אשתו הרופאה מרימה גבה. אבל הוא מתעקש, לא ברור למה.
שאלת ה"למה" הגדולה, המהדהדת, היא נקודת המוצא של "כמו שאהבה צריכה להיות", סרטו של רוני קובן. הייתי כותב "סרטו המרגש", או "סרטו המצמרר", או כל סופרלטיב מפוצץ אחר. אבל לפעמים כל תוספת כזאת רק תקטין, תקלקל. לא צריך לשפוך פה מחמאות ריקות, אלא פשוט לבקש מ"קשת" לשדר שוב את הסרט ולשלוח לצפיית חובה את כל מי שלא הספיק.
לאט
נישואיו של חזנוביץ' עלו על שרטון ונגררו עד שאשתו הראשונה מתה ממחלת כליות. אשתו הראשונה של חירורג שמה קץ לחייה. שניהם נישאו מחדש. חזנוביץ' הכיר את הדס, שכבר תרמה לו כליה שפסקה מלתפקד אחרי כמה שנים. חירורג נישא לסיגל והקים משפחה גדולה וחמה.
כפי שהסביר קובן אחרי השידור, הזוגיות והאהבה תפסו בשלב מסוים של הכנת הסרט את מקומה של החברות הגברית. התמיכה עד אין קץ שמעניקות הנשים לבעליהן, העידוד בדרך אל שולחן הניתוחים. כל אלה מצטרפים לכדי עלילה ספרותית ממש, שנפרסת מול עינינו עד לפרטיה הקטנים. אפילו שליפת הכליה המדממת מתוך בטנו של חירורג התורם מתועדת, ופתאום זה לא נראה מציצני, אלא משמש כתזכורת: אין פה כינורות וקיטש הוליוודי, אלא סיפור אמיתי וסכנת חיים ממשית.
חייבים לומר מילה גם על ההגשה של אילנה דיין. לכאורה, תפקידה מצומצם: הסרט לא שלה, היא רק מקריינת. אך ההערות המפוכחות שלה משלימות את האריזה, מנטרלות כל ציניות ומסכלות כל סיכוי שמישהו יסנן לעצמו: אה, סוחרי דמעות אלה.
אני יודעת שאין זוגיות מושלמת ושאצל כולם השגרה יודעת גם רגעים מכוערים מאלה, אומרת דיין על הצילומים המרגשים (נו, פה אין ברירה אלא להשתמש בסופרלטיב), שבהם מתועדים הזוגות בדרך לניתוח. אבל כך זה כנראה צריך להצטלם. ועוד מדברת דיין על הנהייה של התקשורת אחר הרעות ואחר ישראל הטובה של פעם - בעוד שמספיק להתרחק קצת מהביצה ולראות שהיא עדיין פה.
ועדת האורחים, ערוץ 2 ו-99
שעת צהריים, זמן הרפאים של הטלוויזיה. ערוץ הכנסת, ערוץ הרפאים של הטלוויזיה. שלושה יושבים מול המראיינת: האלוף (מיל') עוזי דיין, ראש עיריית שדרות לשעבר אלי מויאל, וזאב ז'בוטינסקי-הנכד של ומתמודד טרי על מקום ברשימת של הליכוד.
שלושת הגברים אינטליגנטים, רהוטים מאוד. שניים מהם הם נצר לאצולה הישראלית, וגם לשלישי לא חסר. והם, וכמו אוהדים מתוסכלים על הטריבונה, יושבים ומקטרים על המצב. הביטחוני, איך לא. מתחרים זה בזה מי ישלוף הצהרה לוחמנית יותר, אלימה יותר.
כן, להרוג גם את הנייה!-מהנהן דיין לשאלת אורית לביא-נשיאל (שעושה עבודה מצוינת, ואין סיבה שלא תתברג שוב לאחד מהערוצים הגדולים). להפציץ , לחסל, מתלהבים גם בני הפלוגתה הלא פלגניים שלו.
אני לא אומר שעמדותיהם לא לגיטימיות, בטח שלא על רקע כישלון המדיניות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות. אך המעמד משונה, מעט מדכא אפילו. איזה צורה יש למערכת בחירות שבה אפילו בתוך המפלגה שמובילה בסקרים, אפילו בתוכנית צהריים נמנמית, העיסוק הוא במי נכנס בהם יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
