מיקי גבע חוזר לזירה
חשבתם שאתם מכירים את מיקי גבע. תחשבו שוב. ילד הפלא מקריית מלאכי כבר לא רוצה לאכול את העולם. אחרי עלייתו ונפילתו ואחרי מסע רוחני מחצר הרב רנטגן לאשראם של אושו גבע מפלס בזהירות את דרכו הארוכה בחזרה אל הפריים-טיים. מוסר השכל: היזהרו מחיקויים
"זה כבד עליי. מפחיד אותי," הוא מתפלץ. "לא אוהב שינויים. אני גר באותה דירה כבר שבע שנים. אז אמרתי שחצי שנה זה מספיק זמן כדי להתכונן למעבר. ואני עובד על זה. פעם נלחצתי נורא משינויים. לא ידעתי להתמודד איתם. היום אני מכניס דברים לחיים יותר לאט. ברגוע. בגלל שאני לא טוב בזה אני מקדים תרופה למכה ומתכונן. לא הייתי יכול לעבור דירה מחר, למשל."
או.קיי. איך מתכוננים למעבר דירה?
"אני מגיע הרבה לשכונה, מסתובב, יושב בקפה. עושה הכל כדי שכשאני אעבור הנה זה יהיה כאילו אני גר כאן כמה חודשים. ככה אני מדלג על הקליטה. כשאני אעבור לגור כאן זה יהיה קל יותר."
הטקטיקה הזו מבהירה משהו על מיקי גבע של היום. זהיר. קפדן. דקדקן. בעל מערכת סנסורים רגישה לאללה. מי שהיה לפני שבע שנים מיקי "אני יכול לנסות" גבע, תפח לחקיין של המדינה, צנח בקול קריסה מהדהד ואז התאייד - לא מוכן כיום לקחת צ'אנסים. מתכונן מראש לכל חזית.
יש לו אפילו הסבר לוגי: "עשיתי הפסקה ארוכה. ירדתי לספסל להרבה זמן ולא מרצוני. לא רצו אותי. וזה מה שאני יודע לעשות - אני לא טוב בדברים אחרים. אז כשיורדים לספסל מתאמנים. חושבים על מה שהיה, ומתכוננים למה שיהיה."
משם מגיעה הזהירות שלך?
"עשיתי הרבה טעויות, חטפתי כאפות מצלצלות ועכשיו קיבלתי הזדמנות שנייה. סולחים לך פעם אחת. זה נשמע כאילו רצחתי מישהו, אבל באמת שלקח זמן עד שקיבלתי עוד הזדמנות. אולי לכן אני פוחד לעשות רעש היום. פעם אהבתי לעשות טררם, עכשיו אני פשוט רוצה להיות בשקט. אנונימי.
"מה שבטוח הוא שאם פעם מה שהניע אותי הוא המנוע טורבו הזה, של הילד שהגיע מקריית מלאכי ורוצה להוכיח את עצמו, כיום המניע הוא אהבה למקצוע. לא כסף, לא פרסום. זה כבר לא מנקר לי בראש. לא רוצה אוויר פסגות. לא. לא. חרד מזה."
ולא מפחיד אותך לחזור לזה עוד פעם?
"זה המטריקס של המקצוע - אתה בא מצורך להראות את עצמך, ומי שאומר משהו אחר מבלבל ת'ביצים. אתה כישרוני ואתה רוצה לבלוט. פסיכולוגית, אתה בא ממקום של אגו, ואתה חייב להאכיל את המפלצת. אבל אחרי שאתה מספק את האגו ויוצא מחוץ למקצוע, אתה יכול לקבל את האינדיקציה האמיתית ולהיכנס לזה שוב, באופן טבעי."
לא ענית. מפחיד אותך להיכנס לזה עוד פעם?
"זה מפחיד אחושילינג."
אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע בעמודים אלה קולות של קאמבק. אמנם שקט יחסית, אבל מהסוג שמנבא השתלבות ידידותית במרחב הפריים-טיים הישראלי, שממנו הודח גבע ללא שימוע לפני שבע שנים. מאז בעיטת הוולה שחטף מערוץ 2 הוא הספיק להיפגע, לנסוע מכאן, לחזור ולנסוע שוב, להתבאס, לתחזק קריירה בערוץ הילדים ובמופעי סטנד-אפ, להתבחבש, לשקול הסבה מקצועית לנגרות ולהתחרט עליה מיד ולעבור לחלב סויה.
עכשיו הוא חוזר עם הרבה מרץ בישבן. זה מתחיל צנוע. בשישי הקרוב יופיע גבע ב"שבוע סוף", מדגרת הסאטירה של רשת בערוץ 2, כחבר באנסמבל, עניין ששחרר אותו מחוזה הטאלנט שלו בערוץ 10. מעבר לזה הוא שוקד על סדרה דוקומנטרית-אוטוביוגרפית שתעלה בערוץ 10 לקראת הקיץ ("בלי קשר למיתון, אף אחד עדיין לא צמצם אותנו. אני מאמין שתמיד תהיה דרישה לתוכן טוב").
הוא גם עובד על אלבום בכורה מוזיקלי, שלו עדיין אין תאריך יציאה. ועוד לא הזכרנו את "מלבי אקספרס", הספר שהנפיק, ההשתתפות בסדרה "חמישה גברים וחתונה", עזיבת ערוץ הילדים, התפקידים ב"השמינייה"
אבל רגע, היינו ב"שבוע סוף". הוא עוד לא מוכן לספר מה יבשל שם, אך סביר שזה יוציא מכם יותר מהמהומי צחוק, אולי גם יותר מאלי יצפאן, שחקן החיזוק הנוסף של התוכנית לקראת הבחירות. גבע הוא כעת מקצוען למוד קרבות. באמת מצחיק, ולא בדרך המיוזעת והצעקנית שאפיינה את תחילת דרכו. יש לו אוזן טובה והוא רגיש לניואנסים.
יותר מזה - הוא חרמן לחזור ולהרטיט את הכרס הלאומית. "נחמץ לי הלב כשראיתי חיקויים בטלוויזיה", הוא מודה, "ידעתי שאני רוצה להיות שם לפני הבחירות. שמחתי כשפנו אליי, כי גם נהניתי לראות את התוכנית. היא מקסימה, מצחיקה, עם אנשים שאני אוהב. זה מרגיש לי בטוח. כיף לדעת שיש אנשים שיכולים לייצר לך תכנים באופן שוטף ולא להיות זה שמעורב כל הזמן. ברוב הדברים שעשיתי אני הייתי זה שיצר וכתב, וכאן יש תחושה שאני בא למקום שכבר עובד".
מה שמסיר אחריות אישית מכישלון. וגם מהצלחה.
"כן. כיום אני אוהב לבוא ולעשות מה שאני יודע לעשות הכי טוב, בלי להתעסק במסביב. כשיש מנוע שכבר רץ זה יותר כיף. חוסר הוודאות קצת נעלם. אולי זו לא חוכמה, אבל מצד שני, זה הרבה יותר בטוח".
יש טענות ש"שבוע סוף" לא טובה מספיק. שהיא התקרבה מדי במודל ל"ארץ נהדרת".
כצופה אני יכול להגיד שאלו תוכניות מאותו ז'אנר. כל אחת מתייחסת לז'אנר אחרת: ב'שבוע סוף' יש תחושה קבוצתית יותר. מצד שני, יש כל מיני פינות שהן יותר של טוק-שואו. זה תמהיל שונה, אבל די דומה. אי אפשר להמציא את הגלגל.
"וזה יפה שיש שתי תוכניות כאלה במדינה כמו שלנו. שהתוכנית לא טובה? לא הייתי אומר את זה. היא
מתגבשת. מי שמתעלם מזה הוא טיפש. רואים שיש שם כישרונות גדולים, שהמנועים מתחממים. עכשיו משפרים.
אי אפשר להתעלם מהרייטינג ומהאנשים המוכשרים שנמצאים שם. זו לא תוכנית של כוכב כזה או אחר. עם רובם כבר עבדתי. את שני כהן אני לא מכיר, והיא מקסימה בעיניי. מאוד מצחיקה ומוכשרת. ההפתעה של התוכנית. גם עפר שכטר מקסים, מגלה כישרונות קומיים שלא ידעתי שקיימים אצלו".
ואיך השתחררת מהחוזה בערוץ 10?
"יש לי שתי מילים בשבילך: יואב גרוס (סוכנו האישי של גבע ואחד מעורכי "שבוע סוף" - ג.ב.ח) הוא יודע לקרוא את המפה, לעוות את המציאות הכי טוב. ואין פה ניגוד אינטרסים. אני ממשיך לעשות את הפרויקט שלי בערוץ 10. יצאתי מהחוזה ועזבתי מקום בטוח כדי להיות במקום שאני יכול להוציא בו החוצה את הרעיונות שיש לי בראש עכשיו".
טוב, זה גם פיתוי גדול לחזור לערוץ 2 לפריים-טיים.
זה לא מה שהוביל אותי. אני מפחד לעשות רעש. פשוט שקט. יודע שהייתי מאה אחוז. מה אני צריך תוכנית משלי, עם מלא דאגות? זה רק מסבך אותך".
אגב, הבנתי שבמוקומנטרי אתה מציין את העובדה שלא הגעת ל"ארץ נהדרת" - למרות שהיה דיבור בנושא -כהחמצה הגדולה של הקריירה שלך. "שבוע סוף" היאסגירת מעגל?
"היה עניין עם 'ארץ', אבל אז עשיתי את 'המופע המרכזי' והדברים התגלגלו. זה לא בגללי. האמת היא שנורא רציתי להיות שם, והם לא רצו. אני חושב שזו תוכנית מעולה עם אנשים שנונים, אבל עד כמה שזה נשמע נדוש, אני לא מתחרט. היום אני עושה תוכנית באותה נישה, שתביא את היכולות שלי למקום אחר. לא צריך בכוח. רק עם הזרימה של החיים".
ואיך אתה ממצב את עצמך כרגע?שחקן? זמר? חקיין?
"אני הולך אחרי הנפש שלי. מה זה ההגדרות האלו? מה אני, בטרייה? אני מאמין שצריך לשפוט אותך לפי התוצאה. אם אתה עושה את זה טוב, יהיו לזה קונים."
הסיפור של מיקי גבע הוא צ'יזבט ערוץ-שתיימי קלאסי, על ילד פלא מהפריפריה שנוכס לתאגיד, המריא גבוה ונבעט החוצה ברגע שהתחיל לזייף. היום גבע כבר יודע את מה שנינט תדע עוד שלוש שנים ואת מה ששפרה לא תדע לעולם. הוא פשוט מנסה שוב.
ב-2002 הוא היה מגיש רעב בערוץ הילדים, ואז נחת ב"רק בישראל" עם החיקוי למאיר שטרית והפך לקאלט עממי. "אני זוכר שישבתי מתחת לשולחן של ארז ואורנה שבע דקות כדי לקפוץ מתחתיו", הוא משחזר את הרגע ההיסטורי, "ואז זה נתפס. בכלל, אני אוהב חיקויים כי אתה מישהו אחר. אפשר להשתולל עם זה. אני סקרן לגבי אנשים, לכן אני מחקה אותם.
"אני אוהב להקשיב, כמו מכשיר הקלטה. ככה התחלתי, מלחקות את החברים שלי. ואין באמצע: אתה ישר יודע. זה שחור ולבן. או שזה דומה או שלא".
סינדרום שטרית, בדומה לסימפטום לימור מאותה תוכנית, לא מטריד אותו. אז דמויות נדבקות לקומיקאים מבצעים. נו. "הוא נדבק, אבל לכל אחד יש משהו שעושה לו טוב בתחילת הקריירה, וזה מה שזוכרים. עדיין, אני משתדל לא לגעת בו. יש רגעים של די עם 'אני יכול לנסות' חלאס, תנו לנוח".
הדבר הבא שקרה, מיד בשיא ההצלחה, הוא שגבע, ילד פלא עם דרייב מטורף, התחיל להתפזר, והקפיד להשתמש בכל המרכיבים של מתכון לאסון: "מזל טוב", שעשועון אשפה עם מיכל ינאי, ו"המופע המרכזי", נפיחה קומית גם בממדים של היום.
"עשיתי כמעט כל מה שהציעו, ורק 50 אחוז הספיקו בשביל לעשות טעויות. אני זוכר שהיו צילומים של
'רק בישראל' והייתי צריך לצאת לצילומים ב'מזל טוב', וארז טל הסתכל עליי ככה... בדיעבד אני מבין שהוא ניסה להגיד לי 'מה אתה צריך את זה?', אבל אז הרגשתי שאני באמצע ההר.
סבלת מ"מזל טוב"?
לא, אבל אני לא צריך לעשות שעשועונים. אז חשבתי שוואו, מיכל ינאי ורייטינג בנזונה. אבל אמרתי:
אתה קומיקאי, מה אתה עושה פה? הרגשתי פאתטי. אנשים נוהגים לקטלג. זה קומיקאי, זה שחקן. אתה מתחיל לערבב, אומרים - מה, הוא רוצה להיות הכל?
ומה רצית?
"לא ידעתי. נהייתי קצת יהיר. די שכחתי מי אני, ומה אני רוצה לעצמי, ומה אני רוצה להגיד ולמה באתי. מכירה את זה שאת באה למסיבה ושוכחת למה באת? אז ככה".
הבנת שמה שאתה עושה הוא טעות? למשל, כשרענן שקד כתב על "המופע המרכזי" שאתה "הבדיחה העצובה בעיר, האחרון שיודע שימי הזוהר שלו מאחוריו" - הפנמת?
"רענן שקד התעלל בי לא פעם. ומי שיגיד שהוא לא מתייחס לביקורות זה בולשיט. אם אתה מעורב רגשית אתה לוקח ללב. מנגנוני ההדחקה שלי עבדו בטירוף. אמרתי מה, אני אכנס לזה עכשיו? אני אתפרק. מה שלמדתי זה שגם ביקורת יש דרך להגיד.
"יש מי שרוצה לצאת מאגניב, ויש מי שרוצה לשפר. אחר כך חשבתי שאם הוא היה אומר את זה בדרך אחרת אולי הייתי מקשיב לו. בכלל, לא הרגשתי אז טוב. כשהגעתי לפיקים לקחתי איזו שאיפה של שיכרון חושים וזה התפוגג בדקות. לא יכולתי לחיות עם השקר הזה. נכנסתי חזק מדי לקטע של מיקי גבע הקומיקאי. לא הייתי אני".
זה אחלה מקדם שנאה עצמית.
"שקר הוא מקדם שנאה עצמית. כשהגעתי לתל אביב פשוט הפכתי להיות כלי של המערכת. מה אתה עושה עם האיכסה הזה שהוצאת מעצמך אחר כך? אני משתדל להיות אדם אמיתי. אבל תכלס, זה לא שנהייתי מחבל באל-קעידה. עשיתי טעויות".
אמרת שהיית זונה אז. זונה של רייטינג? של כסף? של תשומת לב?
"הייתי זונה של הכל יחד. ואני מעריך שזונה, אם היתה יכולה לבחור, היתה עושה דברים אחרים כמקצוע, לא? גם אני אז הייתי עושה דברים אחרים. מה רציתי? לא יודע".
יצא לך לראות דברים מהתקופה ההיא?
לא יכול! ב'מופע המרכזי' אני נראה לעצמי כמו איזה פרענק מקריית מלאכי, שצועק את מה שיש לו להגיד בקולי קולות, גס. זה מבאס אותי. יש רגעים שגם המופע הקודם שלי מביך אותי. שאני אומר, 'למה הייתי צריך להיות כזה וולגארי? אבל זו היתה הדרך שהכרתי לקבל תשומת לב. היום זה נראה לי
צעקני".
אז מה אתה היום?
"עדיין קצת פרענק. אי אפשר להעלים את זה לגמרי. הכרתי בצד הזה שלי, ואני חי איתו בשלום. לא נראה לי שאני יכול להשתכנז. אני קצת חם מזג מדי. אבל אפשר להגיד שהתאזנתי. אולי הגעתי לאמצע, למרות שהאמצע הזה בורח כל הזמן. אולי אני אגיע אליו. כיום אני לפחות יודע מה ההרגשה".
ברגעי השפל הפסיק הטלפון לצלצל. "זה מעליב, כמו ילד שלא רוצים לשחק איתו בארגז חול," הוא אומר בשקט. "המשכתי בערוץ הילדים, קמתי בבוקר, הלכתי לצילומים. זה ריכך את המכה. והמהירות שבה מספידים אנשים כאן, זה מזעזע. לא נותנים לך זמן להתאושש. מרימים אותך לגובה כדי שיוכלו להעיף אותך בוולה אחר כך. מסלקים אותך".
במקביל, מערכת היחסים שניהל עם המנחה עדי עזרוני הגיעה לסופה אחרי שלוש שנים ("זוגיות מיוחדת ועמוקה, ששני הצדדים השתנו וזזו בה. מאוד מספקת ודרמטית. לא מתאימה לי היום. זה היה קצת יותר מדי, אני נשארתי בארץ והיא עברה לניו יורק")
ברגע הלא פשוט ההוא החליט גבע לעשות שלושה דברים: מדיטציה טרנסצנדנטלית, שיגור הודעה לערוץ הילדים שהוא מתחפף, והופ, טיסה להודו. "בהודו קיבלתי את הפליקים הכי גדולים. הבנתי שאני יכול ליהנות לא רק מהמקצוע. לפגוש אנשים כמיקי, לא כמיקי גבע - הפרסונה שנהייתה לי. חזרתי לתקשורת רגילה. לפני זה הייתי במצב שלא הבנתי מה אנשים רוצים ממני - אם יש להם
אינטרס".
מה הפליק של הודו?
"אומרים שאנחנו כמו יהלומים לא מלוטשים, שצברו אבק. הרגשתי שחזרתי מהודו עם קצת פחות אבק עליי. ברגע שעזבתי את כל ההתעסקות בעצמי - שקשורה למקצוע - בחרתי במקצוע מחדש. כמו בת זוג שאתה רוצה לקום בבוקר ולבחור בה מחדש.
"אמרתי גם 'בוא נניח למיקי גבע שנוצר בכל הזמן שהתפרסמתי וניתן למיקי להיות. ואם אני ארגיש בסוף שאני צריך להיות נגר, אולי זה מה שאני בסוף צריך להיות.' זה לא קרה"
חשבת ללכת לטיפול?
כן, אחרי 'המופע המרכזי' רציתי לבדוק מי אני אבל הבנתי שאני נמשך למטפלת שלי, ואמרתי לה שזה לא לעניין, אני דופק פוזות, אזהפסקנו. המדיטציה עזרה לי יותר. היה חשוב לי להתאזן, לשמוע את קצב פעימות הלב שלי.
"לדעת שהכל משתנה כל הזמן ולחיות עם זה בשלום. במדיטציה הכל סביבך הופך להיות גס. אתה נהיה עדין. ההבדלים בינך ובין העולם נהיים קיצוניים. השתניתי. לוקח זמן עד שאחרים מבינים את זה. ולא כולם מאמינים שזה אפשרי".
מה המסקנה שלך מהתקופה ההיא?
"שאני צריך להיות מי שאני. לא לשים מסיכות. ושאני תמיד אחפש את האמצע. את הביניים. ואני מזל מאזניים, אז אני תמיד עסוק בחיפוש אחרי האמצע"
נא להמתין לטעינת התגובות
